פורסם: ראשון 04.11.07 21:16 נושא ההודעה: בלעדי: ביזיון, הסרט של YNET על רצח רבין מפוברק,יגאל עמיר לא רצח את יצחק רבין
ביזיון, הסרט של YNET על רצח יצחק רבין מפוברק
הסרט הכביכול משופר שפורסם לאחרונה ע"י YNET ברעש וצלצולים עבר עריכה נוספת מעבר לעריכה שעבר הסרט המקורי של קמפלר, בסרט של YNET רואים שני הבזקי אש יוצאים מאקדחו של יגאל עמיר, ההבזק השני הושג ע"י עצירה וחזרה לאחור של כעשירית שניה.
עתה שאתם יודעים זאת הסתכלו שוב בסרט ותראו זאת בעצמיכם.
הצורך בפיברוק של הסרט המשופר בא מהתהיות על העובדה שבסרט המקורי של קמפלר רואים רק הבזק אחד מתוך שלוש היריות שנורו על רבין, מכאן זייפו את הסרט המשופר ורימו את הצופה לתת לו תחושה הנה רואים שני הבזקים של שתי היריות שכביכול פגעו ברבין.
בינואר 2008 הוועדה הציבורית לחקר רצח רבין בראשותו של פרופ' אריה זריצקי פרסמה מצגת של נתן גפן המסכמת את ממצאיה ולא מותירה הרבה ספקות לגבי נסיבות הירצחו של יצחק רבין.
מעבר לזה כידוע הסרט של קמפלר המקורי הינו כולו זיוף אחד גדול ועבר עריכה ככל הנראה ע"י השב"כ עצמו ושימש כראיה מרכזית בבית המשפט בהרשעתו של יגאל עמיר ליישב את כל הסתירות הנוגעות למרחק ממנו נורה רבין.
כאן מספר סיבות לכך הנוגעות לדמותו של יגאל עמיר בסרט,
1. האזור של הסרט בו מופיע יגאל עמיר בשעת הירי הינו מטושטש להבדיל מדמויות הקרובות לו שהינם יחסית ברורות.
2. ידו של יגאל עמיר ארוך במיוחד.
3. יגאל עמיר יורה ביד שמאל למרות שבשחזור הוא ירה ביד ימין היותו ימני.
4. כאמור ההבזקים נראים מפוברקים במיוחד בסרט המשופר הנראה כאן, ההבזק השני הושג ע"י חזרה לאחור של כעשירית שניה לתת לצופה תחושה שנורו שני כדורים על רבין.
מנגד התבוננות בסרט עם התמקדות על דמותו של רבין אשר ככל הנראה לא זוייפה מצביע על כך שאכן היה מדובר בכדורי סרק.
1. רבין נורה פעמיים ולא נדחף קדימה מעוצמת הכדורים כפי שהיה אמור לקרא בירי של כדורי הולופויינט 9 מילימטר בטווח אפס שלא יצאו מהגוף ושנורו בכיוון הליכתו של אדם במשקלו של רבין.
2. רבין מסובב את הראש ומסתכל מעבר לכתף, דבר שקשה לדמיין כיצד יכול לקרא במציאות אם אכן נורה בכדורים אמיתיים כמתואר בסעיף הקודם, וכאשר אחד הכדורים ריסק את עמוד השידרה כפי שנראה בצילום רנטגן שהציג פרופ' היס בערוץ 2.(גם אם נתעלם מהעובדה שעל פי ניתוח חוות דעת של מומחה לרנטגן הכדור הזה נורה חד משמעית מקדימה)
שחרור הסרט היה נחוץ לאור עדות העדים ויגאל עמיר עצמו על כך שהוא ירה ברבין במרחק של כמטר וזאת בניגוד לממצאים של המז"פ שקבעו על פי הג'קט שרבין נורה מטווח אפס
כאן החדשות מקול ישראל בליל הרצח המדווח שרבין נורה מכדור בודד בחזה,טרם גיבש השבכ גרסתו השקרית לפרשה.
כאן עדותו המצוטטת של ד"ר יורם קלוגר בהכרעת הדין של יגאל עמיר,
30ד"ר יורם קלוגר:
העד משמש כמנהל יחידת הטראומה במרכז הרפואי תל-אביב ע"ש סוראסקי, לשם הובהל ראש הממשלה לאחר שנורה. אותה שעה היה הפצוע ללא לחץ דם, ללא דופק ועם נשימות אגונליות. הרופאים מצאו ששני קליעים פגעו בו. האחד נכנס בין השכמה הימנית לעמוד השדרה, חדר דרך הריאה (נתקע באזור הפיטמה הימנית), בעוד שהשני חדר דרך המותן השמאלית, עבר דרך הסרעפת ובדרכו ריטש את הטחול, ולבסוף עבר גם לאורך הריאה השמאלית. לאור כל אלה, הביע העד את דעתו ביחס לסדר פגיעתם של הקליעים, היינו:
"הראשון נורה כשראש הממשלה עמד, הקליע חדר בזוית ישרה לעור וזהו הכדור הראשון מצד ימין. כאשר ראש הממשלה כרע קדימה, קרוב לוודאי נורה הכדור השני. קיימת זוית בין כניסת הכדור למסלולו, מכאן אנו משערים שהכדור השני נורה כאשר ראש הממשלה היה בכריעה קדימה. הוא חדר דרך המותן השמאלית מאחור..." (עמ' 100).
וכאן צילום הרנטגן שהוצג ע"י פרופ' היס בערוץ 2 והסותר את הגרסה הרשמית בנוגע לכדור השני אשר מוצא את עצמו בעמוד השדרה בחוליה D5 במקום להיות באזור שער הריאה השמאלית. מעבר לכך כדור זה הוצא קרוב לוודאי בשעת הניתוח כפי שהעיד על כך ד"ר קלוגר בבית משפט טרם שינה את גרסתו לעיתון הארץ (להבדיל מהכדור הנראה מצד שמאל בצילום שלא הוצא ככל הנראה כי לא היה הכרח לכך מבחינה רפואית) לכן מכל הבחינות הכדור הנראה בעמוד השדרה כלל לא היה אמור להיות בצילום בשעה 2.15 כמה שעות אחרי שהסתיים הטיפול ושנקבעה המוות, כזכור מותו הרפואי של רבין נקבע רשמית ב 23.30 קרי כשעתיים וחצי לפני שצולם צילום הרנטגן.
כאן הסרט בו פרופ' היס מציג את צילום הרנטגן, אופס....
פורסם: שני 12.11.07 8:26 נושא ההודעה: הכרעת הדין נגד יגאל עמיר
תיק פלילי חמור מס' 498/95
מדינת ישראל
נגד
יגאל עמיר
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
[27.3.96]
לפני השופטים א' א' לוי, ס' רוטלוי, ע' מודריק
חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226, סעיפים 20(א), 20(ג)(2), 34ח, 34י, 34יב, 34טז, 35א, 90א, 300(א)(2), 300(א)(3), 300א, 300א(א), 300א(ב), 300א(ג), 301, 334, 335- חוק העונשין (תיקון מס' 39), תשנ"ד-1994, ס"ח 348- חוק העונשין (תיקון מס' 43) (התאמת דיני העונשין לחלק המקדמי ולחלק הכללי), תשנ"ה-1995, ס"ח 391- חוק העונשין (תיקון), תשנ"ה-1995, ס"ח 392- הצעת חוק העונשין (תיקון), תשנ"ה-1995, ה"ח .426
הנאשם הואשם ברצח ובפציעה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום החליט הנאשם לסכל את יישומו של "הסכם אוסלו" ולכן החליט לרצוח את ראש הממשלה. לפיכך פנה לאחיו ולאדם אחר והציע להם להצטרף לקשר, והשניים הסכימו. הנאשם ביצע שלושה ניסיונות לרצוח את ראש הממשלה באמצעות ירי מאקדחו בשלושה אירועים פומביים. בעצרת המונית שהתקיימה בכיכר בתל-אביב החליט הנאשם להמית את ראש הממשלה. הנאשם נטל את אקדחו, ולאחר המתנה במקום העצרת התקרב לראש הממשלה וירה בו שלושה כדורים, ששניים מהם פגעו בגופו של הקורבן והשלישי פגע בידו של המאבטח. ראש הממשלה הובא לבית החולים, שם נפטר.
הנאשם הודה במרבית העובדות שיוחסו לו, אך הכחיש כי התכוון לרצוח. לטענתו, פעל על פי "דין רודף" שבמשפט העברי; מטרתו היתה לשתק את ראש הממשלה לא לרצחו אלא אם כן לא היתה ברירה אחרת; לא היתה לו כוונה לפגוע במישהו אחר. לדברי הנאשם, הוא אינו מתחרט על מעשיו. על-פי חוות-דעת פסיכיאטרית מטעם בית המשפט, הנאשם אינו לוקה בנפשו ויכול לעמוד לדין ולשאת בעונש.
הדיון נסב גם על גזר-דינו של הנאשם. לטענת המאשימה, ראוי למצות עמו את הדין; לטענת הנאשם, יש להסתפק בעונש אחד, ולחלופין בעונשים חופפים.
בית המשפט המחוזי פסק:נ
א. (1) משקלה של הודאה נבחן על פי שני מבחנים, פנימי וחיצוני. המבחן
הפנימי ("המשקל העצמי") בודק את ההודאה על פי סימני האמת העולים מתוכה, בהתאם לשכל הישר ולניסיון החיים. המבחן החיצוני ("דבר-מה נוסף") בוחן את אמיתותה של ההודאה לפי סימני לוואי חיצוניים.
(2) הלכת ה"דבר-מה הנוסף" נולדה מתוך החשש מפני הודאות כוזבות, אשר אינן נובעות דווקא מלחצים שהופעלו על הנחקר או הבטחות שניתנו לו, אלא מסיבות הנובעות משיקוליו של הנחקר, ממצבו הנפשי או מסיבות חיצוניות.
(3) בנסיבות דנן, ניתן לבסס את הוכחת מעשי הנאשם על הודאותיו בלבד ויש בראיות המאשימה כדי לענות על דרישת ה"דבר-מה הנוסף".
ב. (1) על פי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, מי שגורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה - יואשם ברצח. כדי שת
פורסם: שני 12.11.07 8:28 נושא ההודעה: הכרעת הדין נגד יגאל עמיר
תיק פלילי חמור מס' 498/95
מדינת ישראל
נגד
יגאל עמיר
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
[27.3.96]
לפני השופטים א' א' לוי, ס' רוטלוי, ע' מודריק
חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 226, סעיפים 20(א), 20(ג)(2), 34ח, 34י, 34יב, 34טז, 35א, 90א, 300(א)(2), 300(א)(3), 300א, 300א(א), 300א(ב), 300א(ג), 301, 334, 335- חוק העונשין (תיקון מס' 39), תשנ"ד-1994, ס"ח 348- חוק העונשין (תיקון מס' 43) (התאמת דיני העונשין לחלק המקדמי ולחלק הכללי), תשנ"ה-1995, ס"ח 391- חוק העונשין (תיקון), תשנ"ה-1995, ס"ח 392- הצעת חוק העונשין (תיקון), תשנ"ה-1995, ה"ח .426
הנאשם הואשם ברצח ובפציעה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום החליט הנאשם לסכל את יישומו של "הסכם אוסלו" ולכן החליט לרצוח את ראש הממשלה. לפיכך פנה לאחיו ולאדם אחר והציע להם להצטרף לקשר, והשניים הסכימו. הנאשם ביצע שלושה ניסיונות לרצוח את ראש הממשלה באמצעות ירי מאקדחו בשלושה אירועים פומביים. בעצרת המונית שהתקיימה בכיכר בתל-אביב החליט הנאשם להמית את ראש הממשלה. הנאשם נטל את אקדחו, ולאחר המתנה במקום העצרת התקרב לראש הממשלה וירה בו שלושה כדורים, ששניים מהם פגעו בגופו של הקורבן והשלישי פגע בידו של המאבטח. ראש הממשלה הובא לבית החולים, שם נפטר.
הנאשם הודה במרבית העובדות שיוחסו לו, אך הכחיש כי התכוון לרצוח. לטענתו, פעל על פי "דין רודף" שבמשפט העברי; מטרתו היתה לשתק את ראש הממשלה לא לרצחו אלא אם כן לא היתה ברירה אחרת; לא היתה לו כוונה לפגוע במישהו אחר. לדברי הנאשם, הוא אינו מתחרט על מעשיו. על-פי חוות-דעת פסיכיאטרית מטעם בית המשפט, הנאשם אינו לוקה בנפשו ויכול לעמוד לדין ולשאת בעונש.
הדיון נסב גם על גזר-דינו של הנאשם. לטענת המאשימה, ראוי למצות עמו את הדין; לטענת הנאשם, יש להסתפק בעונש אחד, ולחלופין בעונשים חופפים.
בית המשפט המחוזי פסק:נ
א. (1) משקלה של הודאה נבחן על פי שני מבחנים, פנימי וחיצוני. המבחן
הפנימי ("המשקל העצמי") בודק את ההודאה על פי סימני האמת העולים מתוכה, בהתאם לשכל הישר ולניסיון החיים. המבחן החיצוני ("דבר-מה נוסף") בוחן את אמיתותה של ההודאה לפי סימני לוואי חיצוניים.
(2) הלכת ה"דבר-מה הנוסף" נולדה מתוך החשש מפני הודאות כוזבות, אשר אינן נובעות דווקא מלחצים שהופעלו על הנחקר או הבטחות שניתנו לו, אלא מסיבות הנובעות משיקוליו של הנחקר, ממצבו הנפשי או מסיבות חיצוניות.
(3) בנסיבות דנן, ניתן לבסס את הוכחת מעשי הנאשם על הודאותיו בלבד ויש בראיות המאשימה כדי לענות על דרישת ה"דבר-מה הנוסף".
ב. (1) על פי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, מי שגורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה - יואשם ברצח. כדי שת
פורסם: שני 12.11.07 8:30 נושא ההודעה: גזר דין במשפטו של יגאל עמיר
גזר דין
השופט א' א' לוי:
.1"וגדול מאד, מאד הכאב!
היה איש - וראו: איננו עוד.
ושירת חייו באמצע נפסקה; עוד שיר מזמור אחד היה לו. והנה אבד המזמור לעד, אבל לעד!" (אחרי מותי/ח' נ' ביאליק).
בחרנו לפתוח במילותיו של המשורר הלאומי, כי יש בהן כדי להדגיש את העיקר במשפט זה - אובדנו של מנהיג, שנגרם בעטיו של מי ששם עצמו לשופט הארץ.
בכדורים ששיגר לעבר קורבנו טרף את חייו של ראש הממשלה המנוח, ופצע את אחד ממאבטחיו - יורם רובין.
.2כתב האישום הנוכחי הוא מן החמורים שהוגשו לבית משפט בישראל. ההחלטה לרצוח את ראש הממשלה, שהתקבלה בשיקול קר ובדעה צלולה, אינה עוד עבריינות "רגילה", שגם בה אין להקל ראש, אלא כזו שהתבצעה, כך לפחות על פי גירסת הנאשם, על רקע פוליטי, שעד כה סברנו לתומנו שהיא נחלתם של אחרים אך לא נחלתנו.
כל תיק העוסק באבדן חיי אדם, מותיר בלבו של השופט משקע וצלקת עמוקים. כל תיק כזה מקצר את ימיו של הדיין. כך בדרך כלל ובמקרה הנוכחי - על אחת כמה וכמה. גם ברגעים אלה, כאשר אנו משמיעים את גזר הדין, מלווה אותנו תחושה קשה, ולא נפריז אם נאמר שהלב דואב והעין דומעת.
אנו חשים צער עמוק על שהומת אדם, מנהיגם של מדינה ועם שנשא בעולו של השירות הציבורי במשך עשרות שנים, תחילה כחייל, ואחר כך כמדינאי. לאורך דרכו ארבו לו סכנות רבות, ומכולן הצליח לחמוק, עד אשר בהיותו בשיא פעילותו השיגוהו כדורים שנורו מכיוון בלתי צפוי, לא זר ואויב, אלא של אחד מתוכנו.
גלי הזעזוע שפקדו אותנו, פרצו גבולות וימים, וגם המשורר ייבגני יבטושנקו חש צורך לשפוך את מר שיחו -
לכדורים אין לאום.
האם יש סוף לרציחות בעולם.
תמה דרכו של חייל ותיק
בעופרת מוכרת, משלו,
אין לאום לרשע
ואין סגנון גם הוא רשע...
...תני לנו תקוה המאה ה-21
המאה העשרים - מי את?
את תא הגזים של תקוותינו
והוא מונח שם, בודד לחלוטין, עייף עד מוות מהאחר ומעמו שלו. יצחק רבין החייל הותיק שלא ידע לשיר, וגופת שיר מוטלת על שפתיו.
("החייל הותיק שלא ידע לשיר" - פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות", ביום י"ז בחשון תשנ"ו-10.11.95).
.3הלב דואב והעין דומעת, גם משום שאנו כעם ספגנו סטירה מצלצלת על לחי חשופה, כשהתברר שהעבריינות הגיעה גם לחיינו הפוליטיים, כשממניעים, לכאורה אידיאולוגיים, קופד פתיל חייו של אדם. והרי ההיסטוריה מלמדת שכל אידיאולוגיה המקדשת את הרצח כאמצעי, סופה שהרצח הופך להיות כל האידיאולוגיה, כולה. ושוב ניצבת לפנינו הוכחה, שפיחות הערכים בקרבנו הפך לנגע, עד שגם חשיבותם של החיים וקדושתם, שהיו ערך נשגב וכזה שאינו שנוי במחלוקת, שוב אינם כתמול-שלשום; גם בהם גס לבם של אחדים מתוכנו.
כשעלו הרהורים בדבר אפשרות של התנקשות בחייו של מנהיג בישראל, ביטלנוה כבלתי סבירה, הואיל והאמנו לתומנו שבתחום זה אין אנו ככל העמים. לפתע באה אשליה זו לקיצה והתמונה של ראש הממשלה המנוח מתמוטט, לאחר שכדוריו של מתנקש השיגוהו, אינה משה מאז מנגד עינינו. אותם כדורים פצעו אנושות אומה שלמה ומיליונים רבים, שזמן רב ביקשו להאמין שזהו חלום ביעותים ושזו אינה מציאות, אך בכל פעם שפקחו את עיניהם שבו וראו את גודל הזוועה. גם הזמן שחלף מאז לא היה בו כדי להפחית מעוצמת הכאב.
.4הציווי לנהוג כבוד במנהיג, הוא מדאורייתא - "אלהים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאר" (שמות כב, כ"ז [ד]) ולא למותר להדגיש שהכתוב ראה לנכון לעסוק בפסוק אחד ב"אלהים" ו"נשיא".
חשובה מכך העובדה, שהחיים קודשו עוד בערש לידתנו כעם, כשצווינו במעמד חורב - "לא תרצח". ציווי זה צריך לפעם בלבו של כל בן-תרבות. מקל וחומר בלבו של יהודי שקיבל על עצמו, ומרצון, לקיים תרי"ג מצוות. מידת החשיבות הנודעת לציווי זה גרמה לחכמינו להוסיף לו נדבך אחר נדבך, כדי לבצר את מעמדו ולתת לו משנה תוקף: א) "כל מי ששופך דמים כאילו ממעט בצלם ודמות אלקים" (שבת, ל"ג [ה]).
ב) "מקדש ראשון חרב בעון שפיכות דמים" (יומא, ט' [ו]).
ג) "שפיכת דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה להסתלק מישראל" (יומא, פ"ה [ו]).
ד) "הקב"ה מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים" (חגיגה, ט"ו [ז]).
ה) ולבסוף נביא מדבריו של הרמב"ם במשנה תורה, ספר הנזיקין, הלכות רוצח ושמירת נפש, ד', ט'):
"שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן כדי השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים; שאלו עוונות הן מעבירות שבין אדם למקום. אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו
עוון זה, הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה, ולא יצילוהו מן הדין..." העולה מכך הוא, שמעשיו של הנאשם, ובמיוחד הניסיון המגוחך לטעון כי קיימת הבחנה בין פגיעה ברבין כראש ממשלה לבין פגיעה בו כאדם, הוא ניסיון גס, פרי מחשבה מעוותת, שנועד להכשיר את הרצח כציווי דתי או כשליחות מוסרית. אין לך חילול השם גדול יותר ממעשה זה, הואיל והנאשם ניסה למצוא בתורה פנים שאין בה כדי להצדיק את המעשה הנורא.
.5הנאשם הניצב לפנינו ודומיו הם חלום הביעותים של כל שוחר דמוקרטיה, ולא חשוב כלל המחנה שאליו הוא משתייך. עם זאת, ראינו צורך להדגיש, שהמשפט שהתנהל לפנינו לא היה "משפט פוליטי" אלא פלילי רגיל. לפיכך, ההילה שהנאשם ביקש להתעטף בה, כמי שהקריב את עצמו על מזבח אמונתו, היא כוזבת.
לא תפיסת עולמו של הנאשם בדבר קדושתה של ארץ עמדה למבחן, גם לא השאלה אם נכונים היו מהלכיה של ממשלת ישראל מאז חתימת "הסכמי אוסלו". השאלה האחת והיחידה שבה נתבקשה הכרעתנו, וכך עשינו, היתה, אם הנאשם ביצע עבירת "רצח" כהגדרתה בחוק העונשין, תשל"ז- .1977על שאלה זו השבנו בחיוב.
כל רצח הוא מעשה נתעב, אך זה הנדון לפנינו נתעב שבעתיים, הואיל ולא זו בלבד שהנאשם לא הביע חרטה או צער, אלא ביקש להראות כמי ששלם עם המעשה שביצע. מי שמקפד פתיל חייו של אחר בדם קר ובשלוות נפש שכזו, רק מעיד על עצמו לאלו תהומות של דלות ערכים התדרדר, והוא אינו ראוי ליחס כלשהו זולת חמלה על שאיבד צלם אנוש.
העובדה, שצמחו בקרבנו גידולי פרא שכאלה, מחייבת לבדוק אלו חלקים במערכת החינוך בישראל כשלו, כשלא הצליחו להנחיל ולבסס את עקרונות הדמוקרטיה בקרב חלק מהדור הצעיר. מעשיו של הנאשם אינם רק כישלונו האישי ולא עימו לבדו אנו באים היום חשבון, אלא עם כל מי שבדרך ישירה או עקיפה, במפורש או מכללא, נתנו לו להבין שמותר לגדוע חיי אדם על מזבח ה"מולך" של אידיאולוגיה כלשהי.
ועוד עניין שסברנו שיש להדגיש - החברה בישראל, על כל רבדיה, חטאה שוב ושוב בשנאת חינם ומיעטה באהבת אחים. במשטר דמוקרטי מותר, ולעתים אף רצוי, לחלוק על השקפת השלטון ועל קו מדיני שאותו נקט. אך הכל צריכים לשנן, השכם והערב, שעם החפץ חיים אינו מחליף את הנהגתו בכדוריו של מתנקש והדרך האחת לעשות זאת היא
- בחירות חופשיות ודמוקרטיות, או הצבעת אי-אמון בכנסת. כל עוד לא נפלה החלטה ברוח זו, הממשלה שנבחרה היא היחידה הממונה על ענייני המדינה והכל סרים למרותה.
אנו, כשופטים, לא רואים את עצמנו כמוכיחים בשער. אם נטלנו לעצמנו חירות
להתבטא בעניינים שבדרך כלל אנו מתרחקים מהם כמפני אש, עשינו זאת משום שאנו מצווים לתרום את חלקנו לביעור הנגע ולהרתעת הרבים, מתוך תקווה שמעשה מן הסוג הזה לא יישנה, חלילה. בעניין אחרון זה, לבנו מלא חרדה שמא מוראותיו של יום י"א בחשוון תשנ"ו (4.11.95), נשכחו מלב. הימים הם ימי הכרעה וכבר עולה באוזנינו קול צחצוח החרבות הפוליטיות, ואנו תוהים מה עוד צריך להתרחש לאחר האסון הנורא שפקד אותנו, כדי שהכל ישננו את הלקח הנדרש.
הוויכוח המתנהל בתוכנו הוא קשה ונוקב משום שהוא עוסק בשאלות יסודיות וקיומיות למדינת ישראל, לא רק בדורנו אלא גם ובעיקר לדורות הבאים. ועם זאת, לכל יש מכנה משותף אחד - דאגה אמיתית וכנה לשלום המדינה מחד גיסא, ולשלום עם שכנינו, מאידך גיסא. את הוויכוח הזה יש לנהל כפי שנהוג במשטר דמוקרטי, בתקיפות אך גם מתוך כבוד הדדי וסובלנות. זו האחרונה מבחנה העליון הוא דווקא בשעה שנשמעות דעות לא-אהודות מפיו של מיעוט. זאת ועוד. התפלגות בעם לא תתבטל ולא תתאחה במלל בלבד, אלא במעשים, ובראש ובראשונה של מנהיגי הציבור, מכל גווניה של הקשת הפוליטית, המצווים לשנן לעצמם השכם והערב - "חכמים היזהרו בדבריכם".
.6"תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה, וחלילה וחס שנהיה נוטרים ונוקמים בבואנו חשבון שיקולי העונש. משום כך, בבוא בית המשפט לגזור את העונש, שומה עליו להיות מתון ולהימלך בדעתו, להסיר כעס מלבו, שמא רגש הנקמה 'תהיה גורמת להעלם הדרך הנכון והטוב מעליו' (שו"ת הרשב"א, ח"ה, רלח [א]) ...אך אין בית המשפט רשאי להתעלם, בבואו לגזור את דינו של עבריין בפשע חמור כגון זה שבפנינו, מהשיקול של תגמול, הבא לבטא יחס הולם בין חומרת העבירה לחומרת העונש. לא מעשה נקמה יש כאן, אלא הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה, אשר מפאת חומרתו חותר תחת עצם קיומה של חברה אנושית תרבותית".
דברים אלה נאמרו מפיו של כבוד השופט אלון (כתוארו אז) בדבריו המאלפים בע"פ 156/80 [11], בעמ' .746ועל הלכה זו חזר המשנה לנשיא בע"פ 490/89
[12] בעת שנדון עניינו של אב שהורשע בגילוי עריות. כל שנוכל לומר לסיכום סוגיה זו הוא את מה שברור לעיני כל, היינו, שחומרתו של המקרה הנדון לפנינו אינה נופלת מזו שנדונה בע"פ 490/89 [12], ועל כן סברנו שיש למצות את הדין עם הנאשם, עד תום.
.7השאלה הנוספת, שבה היינו צריכים להכריע, היא, כיצד עתיד הנאשם לשאת בעונשו. במילים אחרות, האם עליו לשאת בעונשי המאסר שיש בדעתנו להשית עליו במצטבר או באופן חופף.
באת-כוח המאשימה סבורה שעל פי ההלכה הפסוקה ונסיבותיו של המקרה הנוכחי,
ראוי להחמיר עם הנאשם, בעוד שסניגורו, עו"ד פליישמן, עותר להסתפק בגזירתו של עונש אחד, ולחלופין, שהעונשים יהיו חופפים.
בסוגיה זו התבטא כבוד הנשיא שמגר בע"פ 44/89, 35[13], בעמ' 256:
"לכאורה, מאסר עולם כפשוטו, אינו יכול להצטבר. אולם מאחר שבית המשפט מודע לכך שהתפתח נוהג לקצוב גם עונשי המאסר של אלה שהוטל עליהם עונש מאסר חובה, אינני רואה, בדרך כלל, מניעה משפטית לכך שייגזר עונש נפרד בשל מספר עבירות רצח, אם בית המשפט יורה על כך במפורש".
הנאשם התכוון להמית את ראש הממשלה המנוח, והוא גם ידע, כי מיריותיו עלולים להיפגע אחרים. אנו מאמינים לגירסתו שהוא לא התכוון לפגוע ביורם רובין, אך הלחיצה החוזרת על ההדק, תוך הכרת הסכנה הצפויה מירי כזה גם למי שלא היה יעדו, מלמדת שהנאשם היה נחרץ בהחלטתו להשיג את מטרתו, אף במחיר פגיעה באחרים. התנהגות מן הסוג הזה היא דוגמה מובהקת לנסיבות המחייבות יישומה של ההלכה שנפסקה בע"פ 44/89, 35[13] הנ"ל, וכך יש בדעתנו לעשות.
.8פתחתי בדברים לזיכרו של ראש הממשלה המנוח וגם אסיים בהם. הצער על מותו הוא רב; נחמה פורתא היא, שלא זו בלבד שהרצח לא השיג את מטרתו, אלא שאף קרב לרגע את הלבבות, ואין לך ראיה טובה יותר לכך, מאשר ההמונים מכל שכבות הציבור, שזימרו חרישית בלילות חשוון תשנ"ו -
"...איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
אשר היה כערבות הבוכיות
וכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך". (נתן יונתן - מתוך "האיש ההוא").
לנגד עינינו ניצבת התמונה כשיצחק רבין מתמוטט, וככל הנראה מנסה להבין את אשר התרחש, וייתכן שהיה היחיד שהבין כבר אז כי לא זו בלבד שכדוריו של המתנקש השיגוהו, אלא ששעתו קרבה. לעולם לא נדע מה חשב ואם נשא תפילה. על כן אנו מבקשים להיות לו לפה, וסברנו שאין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר במילותיה של המשוררת לאה גולדברג -
"... כי קטנו המלים מהביע השאול
כי למוות אין ניב שפתיים
ואני שאינני יודע לשאול כבד פה אנכי שבעתיים... ואני לא ידעתי, הלי האשם, הבגדתי המעלתי -
לא רשע אנכי, לא חכם אף לא תם,
ועל כן שאלות לא שאלתי... ועל כן לא דרשתי נקם ושילם ולא אח לי ולא מלאך לי והגעתי אליך בודד ושלם ואתה אם תוכל פתח לי..." (לאה גולדברג/"כנגד ארבעה בנים - שאינו יודע לשאול". מוקדם ומאוחר - מבחר שירים, בהוצאת ספריית הפועלים).
השופטת ס' רוטלוי: ראוי למצות את הדין עד תומו עם נאשם זה לגבי שתי העבירות ואת הגיגיי ומחשבותיי, מעבר לנחוץ בגזר הדין, אשמור להזדמנות אחרת.
דברי הסופר הפילוסוף אלברט קאמי (האדם המורד, הוצאת עם עובד), עמ' 204
מבטאים בתמצית את השקפתי כי:
"כאשר אדם מבקש להיות אלוהים, הוא נוטל לעצמו את הזכות לקצוב חיים ומוות לזולתו. כתעשיין של גויות ותת-אנשים, הריהו תת-אדם ולא אלוהים, הריהו משרתו השפל של המוות".
השופט ד"ר ע' מודריק: במוצאי שבת י"א בחשון התשנ"ו (4.11.95), נרצח ראש הממשלה. הרוצח ארב לו מאחור והכהו אל החומש בירי אקדח. יצחק רבין נפל, ידיו לא אסורות ורגליו לא לנחושתיים הוגשו. רצח שפל בידי רוצח נקלה, בן העם היהודי לפי דתו, בן בליעל לפי הוויתו.
אין לך רצח שאינו שפל ונקלה. איש אינו בר-רשות לקפח את חיי זולתו, אפילו הנרצח קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו. אין לך רצח שאינו נושא עימו טרגדיה אנושית, אישית ומשפחתית. דמי הנרצח זועקים למרומים וקולם מפלח לבבות.
מותו של יצחק רבין הוא אסון למשפחתו ופגיעה קשה ברעיו ובחוגו הקרוב. הצער הפרטי הזה אינו קל יותר אך גם אינו כבד יותר מכל צער אחר על דאבדין. ואם היינו עדים לביטויים של כאב וצער שחרגו מן המעגל המשפחתי או המעגל הקרוב והקיפו את המוני בית ישראל, אין זאת אלא שהכל הכירו את ראש הממשלה, על עברו המפואר ותרומת שירותו לתקומת המדינה, ביצורה והתפתחותה. אלפי הרבבה שהלכו אחר הארון או קוננו וספדו ברחובות ובכיכרות ביטאו בכך את תחושתם כלפי יצחק רבין כאדם, כפרט, על מכלול תכונותיו ופועלו.
אולם מעבר לאסון האישי, מעבר לצער, הכאב, ואפילו הזעם על הרצחו של אדם, מצביא ומדינאי רב עלילה, מצוי דבר נוסף שהוא מהותי ומייחד; שלוש יריות האקדח
שנורו מאקדחו של הנאשם כוונו אל יצחק רבין כמשל, כמי שמחזיק בידיו את שרביט ההנהגה של מדינת ישראל במתכונתה ובצלם משטרה הנוהג.
היריות הללו, כשם שנתכוונו לרוצחו נפש, הן גם כוונו להמיט חורבן על המדינה כולה. מגמת פני הרוצח היתה להשמיט את הבסיס מתחת לפני המשטר במדינת ישראל, לזרוע שיטנה ושנאה ולגרום לפירוד לבבות. לדידו לו תהי יד איש באחיו והוא במעשיו ראש ודוגמה לכך. קמצא מזה ובר קמצא מזה עד שתחרב ירושלים. על כן כמדומה, באו הנרות באלפיהם לא רק לשם עילוי הנשמה וזיכרה, אלא גם כדי להאיר את חשכת הצלמוות שהרצח הזה ביקש להשרות.
בשל כל אחד מן ההיבטים הללו, זווית ההשקפה האישית וזווית ההשקפה הלאומית, ראוי שיגזר לנאשם העונש המירבי שהמחוקק הניח בידי בית המשפט. אולם גם מבינות לסורגים, מתוככי חומות הכלא יבלוט לעולמים, ממצחו של הנאשם אות קין של עוכר עמו, מפר הברית שבעט בציווי הבסיסי הכלל-אנושי - לא תרצח! הענשת הרוצח הוא צד אחד של העניין. מצידו האחר ניצבים סיכול מגמתו של הרצח ומניעת תכליתו.
"לשבר ולבכות על גבי שברי; זה חלקי האיום, גורלי, יד אחים טובה לא תושט אלי; להגן מפני על שלי, יד אחים טובה לשוא בלילות; משווע אליך ניבי, כמו על הר הזיתים אעפיל לעלות; וקברות מעברי נתיבי" (שירת רחל, (דביר, תשכ"ו)) הושטת יד אחים היא צו המקום והזמן. היא נחוצה להגן על שלנו, אם יש עוד בנו מי שמעלה במחשבתו את איבוד עמו לדעת. שלנו הם ערכי היסוד של מדינת ישראל הם בבת עינה וככזו יש לנצור אותם ולשמרם מכל משמר. הכל מצווים בדבר וכך יהיה. נצח ישראל לא ישקר.
לפיכך, אנו מחליטים, פה-אחד, לגזור לנאשם את העונשים הבאים: א) בגין עבירת הרצח שבה הורשע - מאסר עולם.
5129371 ב) בגין העבירה של פציעה בנסיבות מחמירות - 6שנות מאסר.
הנאשם יישא בעונשים אלה במצטבר.
הודע היום, ז' בניסן תשנ"ו (27.3.96) בנוכחות הנאשם, סניגוריו, עורכי הדין פליישמן, גולדברג ושחר, ובאת-כוח המאשימה, עו"ד גיא.
תודה למאות הלייקים, שדרגנו לדף חדש תודה לחדש לנו לייק!
אתה יכול לפרסם נושאים חדשים בפורום זה אתה יכול להגיב לנושאים בפורום זה אתה לא יכול לערוך את הודעותיך בפורום זה אתה לא יכול למחוק את הודעותיך בפורום זה אתה יכול להצביע בסקרים בפורום זה You cannot attach files in this forum You cannot download files in this forum
תגובה כללית לאתר זה כאן, תגובה להודעה או כתבה ספציפית יש להגיב למעלה,תודה!
WANT TO KNOW WHO REALLY RULES THE STATE OF ISRAEL? GO TO THE SCHLAFF AFFAIR