לעמוד החדשות
המצטרף/ת האחרון/ה לארגון נקים גב' רויטל מ- רמת השרון --- דוד בן גוריון וראשית השת"פ עם האויב בשואה עד להפקרות הבטחונית של היום
ישראל בונה בשושו את מערכת מצלמות המעקב אחרי אזרחיה המשוכללת בעולם  
הגב לנושא    אינדקס הפורומים -> הודעות של נקים



עדכונים של נקים:

אהוד ברק והסחיטה במיליונים (לכאורה) של סוכן המוסד ג'פרי אפשטיין
ראשון 07.01.24 0:58

חשיפה,מי שהורה על גיוסו של ג'פריי אפשטיין למוסד הוא לא אחר מאשר אהוד ברק כאשר היה ראש אמ"ן
שישי 05.01.24 12:41

היום יתקיים ערר במשפט דרייפוס ללוחם גיבור במשטרת ישראל
רביעי 27.12.23 20:28

מומלצים:

אוהב את ישראל, אוהב צדק? לארגון `נקים` דרוש נדבן פילנטרופ ולוחם

מעריב חושף ששופטי העליון גונבים מהציבור הטבות מפליגות הכל בניגוד גמור לחוק

רצח רבין:השבכ נעתר לבקשה של נקים לשחרר את פרופ' היס מחובת הסודיות על ניתוח הגופה

בלי בושה: השופטת ורדה אלשיך סידרה למקורבה השופט בדימוס פלפל שכר טרחה של 10 מיליון ש"ח

עמיר מנור, כתב מעריב, הוקלט משקר טרם הוציא כתבה שקרית נגד 'נקים' המיחצנת את רשם האגודות ושותפיו

שחיתות מע' המשפט פורצת את מחסום הקול,ראיון על ארגון נקים בקול ישראל, בייניש, מזוז ושנדר תחת ביקורת

הראל סגל: 'יש אדונים לארץ הזו והדמוקרטיה משרתת אותם ואת האינטרסים שלהם. כל היתר, וזה כולל את רובכם, נתונים במעמד עבדים החיים באשליית אדנות...'

צפה בנושא הקודם :: צפה בנושא הבא  
מחבר הודעה
חיים יטיב
דובר של `נקים`
דובר של `נקים`




הצטרף: 23 ינו' 2006
הודעות: 1010


הודעהפורסם: שישי 24.04.20 17:15    נושא ההודעה: ישראל בונה בשושו את מערכת מצלמות המעקב אחרי אזרחיה המשוכללת בעולם


ישראל בונה בסודי סודות בשנים האחרונות את מערכת המעקב אחרי אזרחיה המשוכללת בעולם.
מערכת המבוססת על מצלמות מונחות בינה מלאכותית ומאגר המידע הביומטרי של משרד הפנים. הכל ללא פיקוח ציבורי כלשהו ולרוב ללא ידיעת הציבור.

ביום 19.4.2020 התפרסם בחו"ל תחקיר של ערוץ ארטה החושף קצה הקרחון של המתרחש בארץ. התקנת מאות מצלמות מקושרות למערכות בינה מלאכותית ברחובות, בנקים, בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות תוך דריסה ברגל גסה את חוק כבוד האדם וחירותו. מהתחקיר עולה לכאורה כי בכירים לשעבר במערכת הביטחון הפכו את ישראל למעבדת הניסוי וחלון הראווה שלהם לטכנולוגיה זו, לאפשר להם לשווק בחו"ל מערכות במאות מיליוני דולרים על יסוד הניסיון שרכשו על גבם, בריאותם ופרטיותם של אזרחי ישראל.

החשד הוא כי עשו זאת תוך ניצול קשריהם עם עמיתיהם במערכת הביטחון ויצירת צורך ביטחוני מדומה תוך ניצול המאגר הביומטרי ודחיפת אישור טכנולוגית ה-5G להעברת נתוני המצלמות בפס רחב, טכנולוגית שידור החשודה לפגוע באופן חמור ביותר בבריאות הציבור. להלן תמצית של התחקיר:






title.jpg
 Description:
 Filesize:  149.87 KB
 Viewed:  21808 Time(s)

title.jpg



_________________
הצטרפו לערוץ של נקים בטלגרם להתעדכן:
https://t.me/Nakim_org_Ch


הסקר קובע: רוב הציבור בישראל סבור שהשחיתות פוגעת בחייו היום יומיים,
חתום על העצומה נגד שחיתות הממסד ומערכת המשפט והצטרף ל"נקים"

ניתן להשיג את חיים יטיב הדובר של ארגון "נקים" באמצעות טלגרם @HaimYativ או דוא"ל haim@nakim.org


השופט מישאל חשין:המלחמה בשחיתות היא מלחמה להגנה עצמית בה לא לוקחים שבוייםEvil or Very Madsadomaso
חזרה למעלה
צפה בפרופיל המשתמש שלח הודעה פרטית שלח דוא\ בלוג בקר באתר המפרסם

מצעד האיוולת: ב-6.9.06 שופטים הנתבעים בהליך אזרחי בבג"ץ דוחים בעצמם עתירה להכשיר את מינוי ביניש

כלכליסט
אורח








הודעהפורסם: שבת 16.10.21 23:49    נושא ההודעה: ישראל נהפכת למדינת מעקב: אינספור מצלמות ומתקני ריגול מתעדים כמעט כל צעד שלנו


רואים לך הכל 14.10.21
https://newmedia.calcalist.co.il/magazine-14-10-21/m01.html

ישראל נהפכת למדינת מעקב: אינספור מצלמות ומתקני ריגול מתעדים כמעט כל צעד שלנו, כל תנועה באינטרנט וכל עסקה, ושומרים את המידע הזה במאגרי ענק שרובם אינם מפוקחים - וחלק מהם כבר נוצלו לרעה. מוסף כלכליסטממפה את האופן המדאיג שבו נהפך המרחב הציבורי לבית האח הגדול

מצלמה של נתיבי איילון. המצלמות נהפכו חכמות יותר ורבות־עוצמה

להאזנה לכתבה
הוקלט על ידי הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
א

בשנתיים האחרונות, מדינת ישראל ומוסדותיה שוקעים בטירוף מעקבים, בעיקר בחסות הקורונה. רשות אחרי רשות הרחיבו, או דרשו להרחיב, את יכולתן לעקוב אחרי תושבי המדינה. זה התחיל בשימוש בשב"כ, גוף מודיעיני לאומי, לטובת מעקב אחרי חולי קורונה, ומשם עבר לאיכון על ידי המשטרה, לצילום מבודדים בבתי חולים ולהפעלת רחפנים כדי לאכוף בידוד. רשויות מקומיות החרו החזיקו אחרי אלה הלאומיות והחלו לערוך בעצמן חקירות אפידמיולוגיות, אף שאין להן סמכות לעשות כן. הממשלה, מצדה, ביקשה להעביר את כל הנתונים הללו למשטרה. בהמשך נחשף כי המשטרה עוקבת אחרי פעילות גולשים ברשת, ומשרד התקשורת בישר לציבור הרחב שבכוונתו לדרוש את המידע האישי על כל מנוי שמחובר לאינטרנט, לכבלים או לרשת הסלולרית. אחר כך החליט בנק ישראל שהוא רוצה את כל המידע הפיננסי על הציבור הרחב שבידי חברות האשראי והבנקים. בין לבין אושר חוק שמתיר לאזוק חפים מפשע באזיקים אלקטרוניים.

אין דרך נעימה לומר זאת: ישראל נהפכת למדינת מעקב. כל תושב בה מצולם, מתועד, נרשם ומקוטלג על ידי שלל רשויות מקומיות וממשלתיות, בלי שנדע אילו מפרטי המידע שנאספים עלינו נשמרים, איך הם מפוענחים, למה הם משמשים, ובעיקר: למי יש גישה אליהם, ועד כמה הוא יכול להצליב אותם ולגבש תמונה מבהילה בדייקנותה של חיינו הפרטיים.

היכולת הזו, חשוב להבהיר, כבר קיימת ואף מופעלת: בשנים האחרונות נחשפו מקרים רבים שבהם אנשי משטרה השתמשו במאגרי המידע של הארגון באופן לא חוקי לצורכיהם הפרטיים. במקרה אחד, שוטרת שבן זוגה נפרד ממנה השתמשה במערכות המשטרתיות כדי לאסוף פרטים על זוגתו החדשה, ואז הגיעה לביתה ותקפה אותה. במקרה אחר, שוטר שחשד שאשתו בוגדת בו אסף פרטים על גבר שהיה לכאורה בקשר איתה, כולל כתובתו, מספר הרכב שלו, קשריו המשפחתיים ונסיעותיו לחו"ל. יש עוד עשרות דוגמאות כאלה. כשמערכות משטרתיות כמו "עין הנץ" מצלמות ומתעדות הכל, קל מאוד, ובעיקר מפתה מאוד, לנצל אותן לרעה.

ו"עין הנץ" היא רק מערכת מעקב אחת. המרחב הציבורי מלא במצלמות חכמות ובאמצעי מעקב — חלק מהם בשירות רשויות מקומיות, חלק מהם בשירות גופי מדינה, וחלקם פועלים מכוח שיתופי פעולה בין הסקטור הפרטי לציבורי. המדינה לא קיימה שום דיון מקיף ועקרוני בנושא, והמידע האישי שלנו מלוקט באופן כמעט אקראי: פה עוד מצלמה שמתעדת אתכם, שם איכון של התנועה שלכם במרחב, וכאן רישום של העסקאות שביצעתם באשראי, או של האתרים שבהם גלשתם. לפעמים הדבר מתנהל מתוך נהלים רופפים, לפעמים ללא כל נוהל; חלק מהמאגרים רשומים, ועל חלק מהם לא נשמע לעולם; חלק מתקיימים מתוקף חקיקה, חלק נולדו בטעות, כמה אושררו בדיעבד. ג'ונגל של תיעוד, שרק מחכה למי שיהיה נחוש מספיק כדי לפלס בו שביל.

נכון, ישראל אינה סין, ולפי שעה אין בה יד מכוונת שמרכזת את מאמצי המעקב ומכוונת אותם. אבל בהיעדר מנגנוני פיקוח ובקרה איתנים, ידיים כאלה נוטות להתפתח מעצמן. המעקב בסין התחיל בניטור של עבירות תנועה ורכוש, המשיך בזיהוי פנים, ורק לאחר מכן נחקק חוק שמאפשר גישה כמעט בלתי מוגבלת למטא־מידע מאפליקציות ורשתות חברתיות. כיום המנגנון האימתני הזה משמש בסין למעקב אחרי מתנגדי משטר, בני מיעוטים, או כל אדם שצד את תשומת לב השלטונות או מחשד שאינו ממושמע דיו.

סין היא מקרה קיצון וישראל רחוקה ממנה מאוד, אבל גם כאן רשויות עוקבות אחרי אזרחים גם כשהדבר אינו נחוץ, מפירות את פרטיותם גם כשהן יכולות להשתמש בכלים פולשניים פחות, ומסתירות חלק מהמידע שנאסף. ביותר ויותר מקרים המידע הזה מנוצל לרעה — למטרות פרטיות, או כדי להרתיע אזרחים באמצעות פיקוח בוטה על חופש הביטוי. "למבט העוקב אחרי בני אדם יש כוח ממשמע וממשטר המשפיע על אופן התנהגותם", כפי שנכתב במסמך של הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים.

בקשות חופש מידע שהוגשו לקבלת פרטים על המצלמות שממוקמות במרחב הציבורי נענו על ידי המדינה בסירוב גורף לשתף מידע. בין השאר, המדינה לא הסכימה לפרט כמה מצלמות יש, היכן הן ממוקמות, מתי הותקנו, באיזו תכיפות הן מצלמות והיכן ולכמה זמן נשמר המידע. הסירוב הגורף נומק בתכלית האבטחתית של המצלמות, והנימוק הביטחוני עולה שוב ושוב בבקשות מסוג זה, גם כשבגילוי של לפחות חלק מהמידע אין שום פגיעה בתכלית הביטחונית של המאגר.

עד כמה שהמצב עגום, צריך לזכור שהמסלול הטכנולוגי שבו ישראל צועדת אינו גזירת גורל. בחירת הנתיב תלויה בשלל גורמים: ממגבלות שיטילו קובעי המדיניות, דרך תקדימים משפטיים ועד הלחץ שיפעיל הקהל הרחב. הדרישה לפרטיות צריכה להיעשות מתוך ההבנה שגם כעת יש מה להפסיד, אם הפגיעה הקיימת תחריף. כדאי שנגן בתוקף על זכותנו לפרטיות.
בבדיקה שערכה המשטרה ב־2018, כ־80% מהשוטרים שנשאלו הודו כי השתמשו במאגרי מידע משטרתיים לצורכיהם האישיים. כ־6.3% מהרשעות שוטרים בעבירות משמעת היו בגין שימוש לרעה במאגרים
חדר הבקרה של פרויקט "מבט 2000" שהמשטרה מפעילה בירושלים. "לא יהיה אזרח בעיר שלא יתועד", אמר קצין משטרה בכיר כשהתוכנית הושקה. צילום: אוהד צויגנברג
המאגרים המשטרתיים
בודקים איפה הייתם. גם אם לא עשיתם כלום

"המשטרה מחוברת להמון מצלמות שהיא לא הסדירה בחקיקה: מערכת 'עין הנץ', 'עיר ללא אלימות' — שלא לדבר על מצלמות של תחנות דלק ופיצוציות", שאליהן היא יכולה לגשת בקלות, מסביר עו"ד אבנר פינצ'וק, ראש תחום הזכות לפרטיות באגודה לזכויות האזרח. "זה מותיר בידיה היקף אדיר של חומרים מצולמים. יש לה גם גישה למאגר הביומטרי הלאומי (מעבר למאגר הביומטרי המשטרתי, שכולל רק חשודים ומואשמים, ו"א). הריכוזיות העצומה הזו היא אלמנט מכריע שיוצר סכנה: ברגע שזה קורה, אין מקריות ואין אנונימיות במרחב הציבורי".

במסגרת עבודתו באגודה לזכויות האזרח פינצ'וק היה ממגישיה של עתירה נגד "עין הנץ", שדחקה במדינה לחשוף את יכולות המערכת. מדובר בפרויקט משטרתי, שכולל מערכת מצלמות שפועלת עוד מ־2015, ועוקבת אחרי תנועת הנוסעים בכבישים באמצעות פענוח לוחית הרישוי. בשונה ממצלמות אכיפה, שקולטות רק רכבים מבצעי עבירה, "עין הנץ" מתעדת את כל כלי הרכב שחולפים על פני מצלמותיה ומשווה את המידע ל"רשימות שחורות" — למשל כלי רכב גנובים, או שתוקף רישיונם פג. היא גם מתריעה אם בעלי הרכב דרושים למשטרה מסיבות קטנות כגדולות, למשל אם רישיונם פג, או אם הם דרושים לחקירה.

ככל הידוע, המשטרה אוספת ושומרת את הנתונים הללו למשך זמן לא מוגדר, במאגר המשמש אותה ללא כל הגבלה ובקרה. המאגר פטור מתחולת חוק חופש המידע (סעיף 14 בחוק מחריג שורה ארוכה של גופי ביטחון ואכיפה), והמשטרה עצמה סירבה בעבר לפרט את הנהלים שמכוחם פועל המאגר, כך שכמעט בלתי אפשרי לדעת כיצד הוא פועל ומה נאגר בו. בפועל, מדובר במאגר איכונים עצום שהמשטרה יכולה לגשת אליו גם בלי צו בית משפט — בניגוד לאיכוני טלפונים, למשל — וללא כל הסדרה בחוק, צו שיפוטי או פיקוח.
עוד במוסף כלכליסט

השבוע של קרנות ההון סיכון, גב ים, הבנקים ופייסבוק
כמה עמוקה האחיזה של אמזון בחיינו? המיפוי המלא מבהיל

"עין הנץ" אינה המערכת היחידה מסוג זה שמפעילה המשטרה. עוד מערכת היא "מבט 2000", המופעלת בירושלים וכוללת כ־540 מצלמות שפרוסות ברחבי העיר, חלק מהן מצוידות בחיישני קול שמזהים קולות ייחודיים כמו נפץ, צעקות או שבירת זכוכית, ומכוונים את המצלמה למקום ההתרחשות. "זה יעבוד כמו בסרטים, לא יהיה אזרח בעיר שלא יתועד", אמר קצין משטרה בכיר כשהתוכנית הושקה ב־2017. בנובמבר 2020 נחשף כי כמה מהמצלמות הללו הופנו בקביעות מכוונת לעבר מאהל המחאה שפעל מול מעון ראש הממשלה.

וישנן, כמובן, מצלמות הגוף של השוטרים, פרויקט שהושק רשמית ב־2019. עד כה צוידו 9,700 שוטרי סיור, תנועה ושיטור עירוני במצלמות כאלה, בעלות של 45 מיליון שקל. המצלמות מתעדות את המפגש בין השוטרים והאזרחים, בין היתר לטובת "ריסון המעורבים והגברת תחושת הביטחון של השוטר והאזרח", כמפורט בנוהל השימוש בהן. אלא שהמשטרה לא בחנה אם המטרה הזו אכן מושגת, כפי שהעיר דו"ח מבקר המדינה מאפריל האחרון. כך או כך, החומרים המצולמים נשמרים בידיה: תיעוד של מתן דו"ח תנועה, למשל, יישמר ל־8 שנים, ואפילו חומרים "לא רלבנטיים" נשמרים לשנה לפחות. בשבוע שעבר נחשף נוהל חדש, המתיר לשוטר המצלם להשתמש בחומרים גם כדי להתגונן בפני תביעה אזרחית, או כדי להגיש בעצמו תביעת דיבה נגד אזרח שעמו בא במגע. מדובר בהרחבה דרמטית של תכלית השימוש במצלמות, שנועדו במקור לסייע בהתמודדות עם עבירות פליליות.

כל אחד ממאגרי המידע שבידי המשטרה מתנהל לפי מערכת כללים נפרדת, שקשה להתחקות עליה, וכך מתאפשר ניצול המידע גם לרעה: ב־2018 המשטרה סקרה שוטרים שעברו תחקיר ביטחוני לפני העברה לתפקיד רגיש, ויותר מ־80% מהם העידו כי עשו שימוש לצרכים אישיים במאגר המידע המשטרתי, לעתים למען רווח. בדיקה שערכה בקיץ האחרון הקליניקה למניעת תביעות השתקה, הפועלת במסגרת התנועה לזכויות דיגיטליות, העלתה ש־6.3% מהרשעות שוטרים בעבירות משמעת היו בגין שימוש לרעה במאגרים.

כאמור, במאי עתרו האגודה לזכויות האזרח ועמותת פרטיות ישראל לבג"ץ בדרישה שהמדינה תסדיר את נושא המצלמות המשטרתיות. ואכן, ביולי המשרד לביטחון פנים פרסם הצעה לתיקון לפקודת המשטרה במה שמכונה כ"חוק המצלמות". לפי תזכיר החוק, המשטרה תוכל להציב בכל מרחב ציבורי מצלמות חכמות — ניידות ונייחות, גלויות וסמויות — ולהשתמש בהן לפי שיקול דעתו של קצין משטרה. המידע שייאסף ישמש את המשטרה כראות עיניה, והיא תוסמך לחלוק אותו עם גופים ציבוריים אחרים. לפי ההצעה, המשטרה תוכל לאמץ גם טכנולוגיות מעקב אחרות, בלי להסדיר את הדבר בחוק או לעדכן את הציבור. במילים אחרות, הצעת החוק (שנסגרה באוגוסט להערות הציבור) מעניקה למשטרה סמכות בלתי מסויגת לבצע מעקב המונים רציף, ללא כל בקרה שיפוטית או פרלמנטרית.
עמוד מצלמות ברחוב הרצל ברמת גן (למצולם אין קשר לכתבה). כשהעיר נהיית "חכמה". צילום: אוראל כהן
בכסות החוק
עיר ללא אלימות, וללא פרטיות

אבל זו לא רק המשטרה, ולא רק בכביש: במסגרת פרויקט "עיר ללא אלימות", המשרד לחיזוק וקידום קהילתי מימן הצבת אמצעים טכנולוגיים לזיהוי ותחקור של אלימות במרחב הציבורי, ביותר מ־150 ערים. המצלמות שהוצבו מתעדות את המרחב 24 שעות ביממה: תחילה הפרויקט הוגבל למה שהוגדר "מוקדי אלימות", אבל בהמשך הוא הורחב לבתי ספר, מוקדי בילוי ואזורי תיירות. המצלמות לא כללו מערכות מתקדמות לניתוח הנתונים — אבל לפי המשרד לקידום קהילתי, במקרים רבים הרשויות עצמן רכשו טכנולוגיה כזו. מדו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת עולה שיישום התוכנית נעשה ללא הסדרה משפטית הולמת וללא מערך רגולטורי שייתן מענה לבעיית הפרטיות. בפרויקט ממשלתי אחר, משרד הביטחון סייע ל־17 מועצות אזוריות, מהצפון עד הדרום, להתקין 63 מצלמות שנועדו לסייע להתמודדות עם אירועי פשיעה חקלאית ורכוש. חלק מהן, אגב, מחוברות גם הן למאגר המשטרתי של "עין הנץ" ומזינות אותו.

המיזמים האלה פתחו את התיאבון של הרשויות המקומיות, והעניקו להן לגיטימציה לפריסה רחבה של טכנולוגיות מעקב. בחלק מהמקרים הדבר נעשה כדי לשלב זרועות עם המשטרה: המועצה המקומית עומר, למשל, התקינה בכל הכניסות והיציאות מהיישוב מצלמות שקוראות מספרי לוחיות רישוי (LPR), ומשתפת את המשטרה במידע שנאסף. במקומות אחרים, שמירת הסדר הולכת רחוק הרבה יותר: עיריית לוד, למשל, הציבה ב־60 אזורים בעיר 400 מצלמות שמנטרות ומקליטות את המרחב ללא הפסקה כדי לאתר "אנומליות". את המצלמות מיקמו בעצתה של המשטרה, לא רק כדי "להרתיע ולמגר את תופעות הירי", כפי שהסביר מחזיק תיק הביטחון בעיר יוסי הרוש: לדבריו, הן משמשות גם למטרות כמו איתור של שפיכת פסולת במקומות אסורים.

מהרשות הלאומית לביטחון קהילתי, שאחראית על פרויקט עיר ללא אלימות, נמסר: "הרשות מסייעת לרשויות המקומיות בהקמת ואחזקת מערכים טכנולוגיים במרחבים הציבוריים בלבד, לצורך הגברת הביטחון האישי. יישום תוכנית הרשות הלאומית לביטחון קהילתי נעשה בהתאם לנוהל הצבת מצלמות במרחב הציבורי, שאושר בידי משרד המשפטים והוסדר רגולטורית. הרשות מאשרת הצבת מצלמות בפרויקטים שבאחריותה רק לפי הנוהל שאושר, ואף מבצעת בקרות ברשויות המקומיות".

נעמה מטרסו־קרפל, מנכ"לית עמותת פרטיות ישראל. "האיום הגדול הוא היכולת ליצר פרופיל פרטני של האזרח" צילום: עומר הכהן
בכיס ובארנק
כמה הרווחתם ומה קניתם

באוגוסט נחשף כי בנק ישראל החליט לבנות לעצמו מאגר מידע פיננסי על כל תושבי ישראל. במכתב אל הבנקים וחברות האשראי, בנק ישראל הנחה אותם להעביר עד דצמבר 2021 מידע מקיף על לקוחותיהם בשבע השנים האחרונות, כולל הוצאות בכרטיסי אשראי, שימוש בשיקים, משיכת מזומנים וניצול "המענק לכל אזרח". כשהמידע יהיה ברשותו, בנק ישראל יצליב את הנתונים ויאפיין את התנהגותו של כל צרכן ישראלי.

כדי להגן על הפרטיות כל תושב יקבל מספר מזהה ייחודי, ולא יזוהה על ידי מספר תעודת הזהות שלו, אבל עו"ד נעמה מטרסו־קרפל, מנכ"לית עמותת פרטיות ישראל, מסבירה שלא די בכך. "החשש הגדול ביותר הוא לא מה יקרה אם המידע ידלוף, אלא היכולת לייצר פרופיל של האזרח ברמה פרטנית — שהמדינה תתחיל להשתמש במידע שהיא אוספת בשביל מיצוי זכויות או אכיפה. החשש הוא מהיום שבו יחליטו, על בסיס תובנות שיפיקו מהמידע, כמה מסים עלינו לשלם, או לאיזה בית ספר ילך הילד שלנו, בלי שנוכל לערער על ההחלטה (תוכנית דומה כבר פועלת בסין, ו"א). כדי שזה לא יקרה צריך מנגנוני בקרה משפטיים ופרלמנטריים ובקרה של רשות".
בתל אביב פועלות במרחב הציבורי כ־2,000 מצלמות. "פני האנשים המצולמים נמחקים", מסביר איציק בן־דוד, מנהל אגף מערכות מידע בעירייה, "אבל אם צריך להשתמש בצילום לצורכי ביטחון, אפשר להשתמש בהן אחרת"
חוף הים בראשון לציון (למעלה) ודרך המכבים בעיר, כפי שצולמו במערכת המצלמות של העירייה. חלק מהמידע המצולם זמין לכל דורש באתר העירייה. צילומים: מצלמות עיריית ראשון לציון
ברחוב ובפארק
בראשון לציון, כל אחד יכול לראות מה אתם עושים

אבל אולי הפרויקטים המטרידים ביותר הם אלה שאינם מתכסים באצטלה של שמירת החוק, אלא מתהדרים במונח השיווקי "עיר חכמה", ומשמשים כלי לניהול המרחב הציבורי, לעתים עם הפרטה לחברות קבלן. בירושלים, למשל, נפרסו אלף מצלמות, חלק מהן נעזרות בבינה מלאכותית כדי לזהות "התנהגויות חריגות", כמו חציית קו לבן או סתם התקהלות. העירייה, אגב, פרסמה אשתקד קול קורא שבו ביקשה הצעות להרחבת פרויקט העיר החכמה כך שיכלול, למשל, ניטור של התקהלויות, מטופלים רפואיים, בעלי חיים ושיח ברשתות החברתיות.

בתל אביב פועלות במרחב הציבורי כ־2,000 מצלמות, ועוד 20 מצלמות גוף שבהן צוידו הפקחים וגם שני רחפנים. חלק מהמצלמות נועדו לתפוס עברייני תנועה, ואחרות מוצבות בפארקים כדי להרתיע מפני אלימות, ונדליזם, עבירות השלכת אשפה או חניה — אבל לא רק: "למשל, יש ברחוב לוינסקי מצלמה שיודעת לזהות מדרכה שבורה או פח שגולש למרחב הציבורי, ומתריעה על מפגע במרחב הציבורי", מסביר איציק בן־דוד, מנהל אגף מערכות מידע בעיריית תל אביב. "פני האנשים שהיא מתעדת מחוקים, אבל אם צריך להשתמש במצלמות לצורכי ביטחון, אז אנחנו יודעים להשתמש בהן אחרת".

העירייה מקיימת שיתופי פעולה רבים עם סטארט־אפים, אחד מהם, למשל, מסייע לזהות מקרי טביעה בחופים. שיתוף פעולה אחר, הפעם עם חברת Mobi, הוא בהפעלת מערכת שמנטרת תנועות רכבים בכניסות הדרומיות של העיר וברחוב רוטשילד, מנתחת אותן ומסייעת לעיר לווסת את התנועה. על יכולותיה של Mobi אפשר ללמוד מדיווח של החברה עצמה, שלפיו המשטרה מסתייעת בשירותיה כדי לאתר התקהלויות ולבחון אם תושבים עומדים בהנחיות בידוד.

עיריית ראשון לציון לקחה את פרויקט העיר החכמה שלה שלב אחד הלאה: שם לא רק התקינו כ־1,500 מצלמות ברחבי העיר, אלא מאפשרים לכל דכפין להיכנס לאתר העירייה, להתחבר למצלמות נבחרות ולצפות במתרחש. החיבור החופשי למצלמות הופך את המידע שהן מלקטות לכזה שכל אחד יכול לאסוף ואז לעשות בו שימוש לצרכיו, ללא כל הגבלה או פיקוח. רועי עזרא, ראש אגף המחשוב בעירייה, מנסה להרגיע: "רוב המצלמות אינן נגישות לתושב, והתיעוד נשמר בהן בערך חודש", הוא מסייג. לדבריו הן הוצבו כ"עניין של ביטחון, לראות שלא קורה משהו חריג. חלק מהמצלמות משולבות במערכות בינה מלאכותית, שמנתחות את הצילום ובודקות, למשל, כמה אנשים עברו, באיזו תדירות ומתי". עזרא מדווח שגם עיריית ראשון לציון נעזרת בחברות שמנתחות את המידע המצולם, ושגם היא ציידה את פקחיה במצלמות גוף.

כל המצלמות העירוניות הללו מותקנות ללא כל רגולציה מפורשת. הרשות להגנת הפרטיות הסדירה את התקנתן והפעלתן באמצעות חוות דעת והנחיות ב־2010, 2012 ו־2016 — כולן מעמידות סייגים מעורפלים מתוקף חוק הגנת הפרטיות, שכוללים "איזון תכליות", "אמצעים לגיטימיים", או "מידתיות". בפועל, הרשויות המקומיות מתקינות מצלמות כי אפשר, ומתחמשות ביכולות כמו זיהוי פנים גם כשהמטרה היא אכיפה של עבירות חניה.

"לרשויות המקומיות אין את היכולת להגן על הנתונים, ולא משנה מה הן יגידו", אומר על כך חוקר הסייבר עומרי שגב־מויאל, מייסד ומנכ"ל חברת Profero, שליוותה את פרויקט אפליקציית המגן. "להגן על מידע זה המון כסף: חברות קטנות צריכות להשקיע בזה אלפי דולרים בחודש, וחברות גדולות צריכות מיליונים. לרשויות מקומיות אין אפילו תקציב לתברואה, אז לזה? לכל היותר יש להן שני אנשי IT ועוד חברת קבלן שזכתה במכרז, וככה זה גם נראה: לא הכל מאובטח, אין בדיקת דלף מידע מקצועית, ואין הגנת סייבר ראויה. על הבסיס הזה עוד מנסים להתקדם לעידן חדש של שירותים, וגם אז בוחרים בחברות לא הכי טובות לעשות את זה. ומה אנחנו מקבלים? פריצות במידע של כל המשתמשים".

עומרי שגב־מויאל. "לרשויות המקומיות אין את היכולת להגן על הנתונים, ולא משנה מה הן יגידו"
בטלפון ובאינטרנט
לא נתת זכות קדימה להולך רגל? ייכנסו לך לטלפון

ב־2007 הסדירה הממשלה את הדרכים שבהן המשטרה ורשויות אכיפה אחרות יכולות לקבל מידע על התקשורת שמנהלים תושבי ישראל. אלו אוגדו בחוק נתוני התקשורת, שמתיר למשטרה לקבל מחברות תקשורת נתונים כמו מיקום או תעבורת מידע, באישור שופט (ובמקרים מיוחדים אף בלעדיו). ארגוני חברה מתחו ביקורת נוקבת על החוק, בטענה שהגישה שהוא מאפשר למידע הפרטי שלנו קלה מדי, שהוא פוגע באופן לא מידתי בפרטיותנו, ושהוא סובל מליקויי פיקוח ובקרה. בג"ץ, שנדרש לנושא ב־2012, הסכים כי החוק פוגע בפרטיות, אך קבע שהוא מידתי והכשיר אותו.

נתונים שנחשפו לאחרונה בעקבות בקשת חופש מידע של עמותת פרטיות ישראל מציגים תמונה עגומה של יישום החוק. לפי הנתונים, המשטרה קונה לעצמה גישה הולכת ומתעצמת לנתוני התקשורת שלנו. ב־2020 הגישה המשטרה 40,677 בקשות צו לקבל נתוני תקשורת, זינוק של 64% יותר מב־2016 — וכמעט כל הבקשות אושרו על ידי שופט. מספר הבקשות הדחופות שהוגשו ללא צו זינק בתקופה זו ב־40% והגיע ל־16,644. המעקבים גם התארכו: אם ב־2016 החלק הארי של הבקשות (24%) היו למעקב של בין 24 שעות לשבוע, ב־2020 35% היו לתקופה שבין חודש לשלושה חודשים. בקשות למעקבים שנמשכים יותר משנה זינקו ב־140%. גם האמתלות לבקשות הלכו והפכו קלושות: לצד הנמקות כמו עבירות אלימות מוגשות בקשות גם על פגיעה בדגל, אי־מילוי הוראה, עלבון דת, מטרד לציבור, גניבת אופניים, טיפול רשלני בתרופות, שימוש ברכב ללא רשות, מהירות בלתי סבירה, אי־שמירה על רווח או אי־ציות לתמרור. כן, המשטרה חדרה למידע הסלולרי של אנשים שלא נתנו זכות קדימה להולך רגל. כמה מהמעקבים האלו הסתיימו בכתבי אישום? את המידע הזה המשטרה לא מספקת.

אם זה לא מספיק מבהיל, בינואר האחרון נחשף כי משרד התקשורת מתכנן להקים מאגר שיאסוף מספקי תקשורת נתונים חודשיים על הרגלי השימוש שלנו באינטרנט, בטלוויזיה ובטלפונים, כולל נתונים כמו מהירות גלישה, היקף הדאטה, והזמן שהוקדש לשיחות טלפון או צפייה בטלוויזיה.

וכמובן, כמות עצומה של מידע נכרית ברשתות החברתיות, פעמים רבות אגב שיתוף פעולה עם תאגידים פרטיים. המשטרה, כוחות הביטחון ומחלקת הסייבר במשרד המשפטים מנטרים באופן אקטיבי את הרשתות, ובשנים האחרונות נקטו פעולות מקדימות נגד אנשים שהביעו כוונה לתכנן או להשתתף בהפגנות, או שהעלו בפרופילים הפרטיים שלהם תמונות מסוימות, למשל כזו של שוטר בעת מילוי תפקידו. ניטור כזה פוגע בחופש הביטוי וההפגנה והזכות להשתתפות פוליטית.
מרכז הבקרה של נתיבי איילון (למעלה), וצילום שנעשה באמצעות המצלמות. אם הפיילוט יצליח, ייתכן שיורחב לכלל הכבישים בישראל. צילום: גבע טלמור
על הכביש
בתחבורה הציבורית,
חזרה למעלה

כלכליסט
אורח








הודעהפורסם: ראשון 17.10.21 0:05    נושא ההודעה: המשך


על הכביש
בתחבורה הציבורית, ברכב פרטי, מבעד לחלונות כהים

"עין הנץ" אינה המערכת היחידה שמצלמת בכבישים: החברה הממשלתית נתיבי איילון מפעילה צי מצלמות דומה שמסייע לאכיפת השימוש התקין בכבישים, למשל במסגרת תוכנית "נתיב פלוס", המגבילה נסיעה בנתיבים מסוימים לרכבים שבהם יותר מנוסע אחד. עם השנים, המצלמות הללו נהפכו חכמות יותר ורבות־עוצמה, וכיום יש בהן מצלמות שיכולות לספור את כמות הנוסעים — גם ברכב שנע במהירות גבוהה, גם בלילה, גם מבעד לחלונות כהים, וגם כשמדובר בילדים על מושבי בטיחות.

"הכנסנו מערכת אנליטיקה, שבניגוד למצלמה רגילה לא רק סופרת רכבים, אלא יודעת לסווג אותם ולהפיק מהם מידע", מסביר אליצח דמבינסקי, סמנכ"ל חטיבת טכנולוגיות וחדשנות ומשנה למנכ"ל חברת נתיבי איילון. "את המידע אנחנו מכניסים למאגר אנונימי (כלומר, כזה שאינו כולל את צילומי פני הנוסעים בו), ואנחנו רוצים להשתמש במערכת בינה מלאכותית כדי להפיק ממנו תובנות". המערכת, אגב, כוללת יכולות למידת מכונה, שמאפשרות לה להשתפר ככל שהיא צוברת ניסיון. דמבינסקי מדגיש כי נתוני הרכב נשמרים רק במקרה שבו המערכת מזהה שברכב ישנם פחות נוסעים ממה שמותר בנתיב. "השיטה היא צילום, טשטוש פני האנשים, שמירה, ורק אז העברה למאגר הנתונים. אי אפשר לבטל את הטשטוש". ובכלל, דמבינסקי מסביר שמדובר בפיילוט; אם הוא יצליח, משרד התחבורה יוכל לפרוס אותו בכל כבישי ישראל.

אפשר היה לחשוב שהנוסע בתחבורה הציבורית נהנה מאנונימיות, אך גם שם המדינה חידדה את ראייתה. בשנים האחרונות הושלם המעבר מתשלום במזומן בתחבורה הציבורית לתיקוף נסיעות באמצעות כרטיס חכם (רב־קו). הכרטיס, אנונימי או לא, מתעד עבור המדינה את כל הנסיעות שמבצעים בעליו. "מאז שיש כרטיס חכם, אפשר לבצע מעקב רצוף אחרי תנועת נוסעים", מסביר פינצ'וק, שעתר כבר לפני עשור להסדרת השימוש בכרטיס ולהגנה על פרטיות משתמשיו. "אפילו היועץ המשפטי לממשלה אמר שנדרשת חקיקה בנושא, אבל יריב לוין, שהיה אז יו"ר הכנסת, סירב להעביר את הנושא לכנסת. מאוחר יותר, כשישבנו עם הרשות להגנת הפרטיות (הפועלת תחת משרד המשפטים, ו"א), נמסר לנו ש'כבר יש פרקטיקה בשטח' וש'לא יאספו מיליון כרטיסים וימחקו את המידע' רק משום שאני רוצה פרטיות". היום יש בידי הרשות הארצית לתחבורה ציבורית מאגר של 6.1 מיליון תמונות משתמשים שמזוהים בשמם ובמספר הזהות שלהם, מיליון מהם קטינים, ולכל אחד היסטוריית תנועה מפורטת.

במקביל, המדינה מעודדת את הנוסעים בתחבורה הציבורית לעבור לתשלום באמצעות אפליקציות לטלפונים חכמים. כיום יש שלוש אפליקציות מסחריות כאלו, ואחת שנבנתה על ידי משרד התחבורה. אלו מאפשרות למדינה גישה לנתוני המיקום המדויקים שמייצר מערך החיישנים העשיר המותקן בטלפונים — ושנאספים גם בלי קשר לנסיעות בתחבורה הציבורית.

זיהוי ביומטרי במערכת התייצבומט של לשכת התעסוקה. רבע מיליון טביעות אצבע כבר נאספו. צילום: צביקה טישלר

עו"ד אבנר פינצ'וק. "חקיקה היא קריטית כשקיימת סכנה לפגיעה בזכויות הפרט, אבל רשויות רבות פשוט קובעות עובדות בשטח"
בתוך הגוף
מכירים את המאגר הביומטרי? הכירו את המאגר השני

כמובן, אין מקום שבו הנתונים הביולוגיים שלנו נאספים כמו במאגר הביומטרי. המלחמה שניהלו ארגוני החברה האזרחית נגד המאגר הזה נכשלה, כידוע, והמאגר אכן הוקם. היום כמעט כל תושב ישראלי מחזיק תעודה שכוללת נתוני זיהוי ביומטריים כמו זיהוי פנים וטביעת אצבע (שמסירתה, אגב, אינה חובה, ושאפשר אפילו לבקש להסירה מהמאגר הממשלתי). עד היום הצטברו במאגר הביומטרי 5.5 מיליון תמונות פנים ו־3.8 מיליון טביעות אצבע. ואלו לא המקומות היחידים שבהם נאספים הנתונים הביומטריים שלנו: כך, בלשכת התעסוקה מבקשים טביעת אצבע של דורשי העבודה במערכת "התייצבומט", וכבר אספו רבע מיליון טביעות אצבע כאלה; ברשות שדות התעופה התקינו בנתב"ג מערכת לזיהוי מהיר באמצעות כף יד, וכבר אספו 1.3 מיליון טביעות כאלה; ובשירות בתי הסוהר משתמשים במערכת לזיהוי קולי, שהמאגר שלה, שאינו מוסדר בחקיקה, כולל דגימות קול של כ־5,500 אנשים.

הנתונים הביומטריים שמורים בידי הרשות שמנפיקה את התעודה, אך רשויות שונות יכולות לבקש גישה למאגר. כך למשל, לפי דו"ח מבקר המדינה ממאי 2020, מאגר תמונות רישיונות הנהיגה של משרד התחבורה משמש גם את משטרת ישראל, משרד ראש הממשלה, המשרד לשוויון חברתי, המשרד לביטחון פנים, רשות המסים ומצ"ח בצה"ל. אף שהמאגר הוגדר "בסיכון גבוה" לפי הכללים הקבועים, ואף שמשרד התחבורה הסכים למחוק אותו בעקבות פניית מבקר המדינה עוד ב־2018, משרד התחבורה לא עשה כן, מסבירה עו"ד מטרסו־קרפל מפרטיות ישראל. "זה רק מדגיש כמה קשה למדינה להיפרד ממידע שהיא אספה". עו"ד פינצ'וק מבהיר שריכוז המידע מוביל גם לזליגת שימושים: "כשרק דיברו על המאגר הביומטרי, המשטרה אמרה שהיא לא מבקשת אותו, אך אם יקום 'ודאי שירצו גישה לנתונים'. מאחורי ה'ודאי' הזה עומד עולם ומלואו. מאגר כזה צריך להיות נחוץ ומידתי. זה שאפשר להקים אותו לא אומר שצריך".

כשנותנים למדינה אצבע היא רוצה את כל היד, ובמקרה זה גם פנים, מיילים וטלפונים. בחוק ההסדרים הנוכחי, רשות האוכלוסין מבקשת להרחיב את היקפו של מרשם האוכלוסין כך שיכלול גם כתובות מיילים וטלפונים. המדינה לא תבקש את המידע הזה ישירות מהתושבים: היא מתכננת לעשות זאת אוטומטית על בסיס נתונים שאספה כנותנת שירות בביטוח לאומי, רשות המסים, משרד התחבורה ומקומות אחרים.

ואם יש מאגר ביומטרי אחד, למה לא להקים עוד אחד? ביוני האחרון פרסם מערך הסייבר הלאומי דו"ח שממנו עולה כי רשות האוכלוסין אספה לעצמה, במשך שנים, מאגר של תמונות פנים באיכות שאינה מאפשרת אימות זהות ממוחשב. אלא שעם השתכללות הטכנולוגיה לזיהוי פנים, התמונות הללו יכולות כיום לשמש "זיהוי ביומטרי לכל עניין ודבר". עצם קיום המאגר הזה אינו חוקי, אבל למרות הדו"ח ממשיכה רשות האוכלוסין להשתמש בו לצרכיה, ולא רק שאינה מוחקת אותו אלא אף הצהירה שתקדם חקיקה להכשרתו בדיעבד. "זו שיטת חומה ומגדל: יוזמים פרויקט ופשוט קובעים עובדות בשטח", אומר פינצ'וק. "חקיקה זה דבר קריטי ומהותי כשקיימת סכנה לפגיעה בזכויות האזרח. לא קודם עושים ואחר כך מתכננים, אלא מקיימים דיון פרלמנטרי".

זו בדיוק השיטה שננקטה גם בתחום מאגרי המידע הרפואיים: ב־2018 ניסו להעביר חקיקה ששמה "רשומה רפואית לאומית" שתאפשר הקמת מאגרים כאלו. כשהמהלך כשל, משרד הבריאות פשוט עשה את זה בעצמו והכשיר את זה בדיעבד. כיום, חברות מסחריות מקבלות גישה למאגרי המידע האלה בלי כללים מוסדרים. במקביל המדינה מקימה מאגר מידע גנטי ששמו "פסיפס" שצפוי לשלב את הנתונים בו עם מידע מקופות החולים כדי לבנות כלים לחיזוי ומניעת מחלות.
המידע שנאסף באמצעות איכוני השב"כ נאגר על ידי משרד הבריאות, ושותף עם גופים ציבוריים אחרים כמו רשויות מקומיות, רשות האוכלוסין, המטה לביטחון לאומי, הלמ"ס והאוניברסיטה העברית, כל עוד השיתוף הוגדר "משרת את בריאות הציבור"
נוסע השב מחו"ל עם הצמיד האלקטרוני שנועד לאתר את מיקומו. ישראל היא הדמוקרטיה היחידה שביקשה להשתמש באמצעים כאלה לשם אכיפת הבידודים. צילום: יריב כץ
על הווריד
הקורונה פתחה את הדלת, והשב"כ הסתער פנימה

אחת הדילמות שהקורונה הציבה בפני הרשויות נוגעת לצורך לאזן בין איכון חולים כדי להגן על הציבור, ובין הפגיעה בפרטיותם של אותם חולים. בישראל הפרטיות ניגפה בפני המגפה: הממשלה החליטה שבמסגרת החקירות האפידמיולוגיות עליה לאכן את מיקומם ותנועתם של חולי קורונה, והפקידה על המשימה את שירות הביטחון הכללי, שרשאי לעקוב אחרי התקשורת של תושבי המדינה. השב"כ ניצל למשימה טכנולוגיות ביטחוניות שהיו ברשותו, ושפותחו כדי לסכל טרור, כדי לעקוב אחרי אזרחים חפים מפשע — כל זאת כאשר טכנולוגיות פחות חודרניות, כמו בלוטות', יכולות לזהות קרבה לאנשים אחרים בלי להסגיר את מיקומו ותנועתו של המשתמש. הממשלה נותרה בשלה גם לאחר שהבחירה בשב"כ עוררה מחלוקת ציבורית נוקבת, ואפילו כשהתברר שהפעילות לא תרמה לבלימת התפשטות המגפה. דו"ח מיוחד של מבקר המדינה, שפורסם באוקטובר, סיכם בפשטות: השב"כ "לא עמד במשימות שהוטלו עליו".

המידע שנאסף באמצעות איכוני השב"כ נאגר על ידי משרד הבריאות, שאוסף גם מידע רפואי שוטף על תושבי ישראל מצינורות מידע כמו בתי החולים, קופות החולים והמעבדות. לכאורה מדובר בפרקטיקה סבירה בעת מאמצים לבלום מגפה. הבעיה היא שהמידע לא נותר בידי המשרד, אלא שותף עם גופים ציבוריים אחרים כמו רשויות מקומיות, רשות האוכלוסין, המטה לביטחון לאומי, הלמ"ס והאוניברסיטה העברית — כל אחד ונימוקיו, כל עוד אלה הוגדרו משרתים את "בריאות הציבור": משרד הבריאות אישר 97% מכל הבקשות לשיתוף במידע רפואי אישי זה, כפי שעולה מבקשת חופש מידע שהוגשה ביוני. במרץ האחרון בג"ץ צמצם מעט את זליגת הנתונים הזו, ואסר על המדינה להעביר מידע על לא מחוסנים לרשויות המקומיות, למשרד החינוך ולמשרד הרווחה.

עוד אמצעי שזכה לתהילה קצרה בקורונה היה הצמידים האלקטרוניים. אלו נשמרו בעבר כאמצעי אחרון לפיקוח על תנועתם של מי שהואשמו בעבירות פליליות, אבל במרץ אושר השימוש בהם ככלי פיקוח על השבים מחו"ל. לפי תזכיר חוק בשם הדיסטופי "בידוד בפיקוח טכנולוגי של אדם", מי שיסרב להתפנות למלונית יחויב לענוד צמיד אלקטרוני למשך 52 יום, כאשר ועדה תוכל להאריך את התקופה הזו בעוד 36 יום בכל פעם — מה שהפך את ישראל לדמוקרטיה היחידה, עד כה, שביקשה להשית על אזרחיה אמצעי מעקב אגרסיביים שכאלה רק כדי לפטור אותם מבידוד. המדינה אף רכשה 20 אלף צמידים כאלה, בעלות של 37 מיליון שקל, אלא שלנוכח דעיכת גל התחלואה השלישי הם מעולם לא הוכנסו לשימוש.

באוגוסט, בעקבות גל התחלואה הרביעי, המדינה אימצה אמצעי ניטור טכנולוגי אחר: "ההסכמון המשודרג", שפותח על ידי המשטרה בעלות של חצי מיליון שקל. מדובר במערכת המשגרת לחייבי הבידוד קישור שעליו עליהם ללחוץ, וכך מאותר מיקומם המדויק ביחס למקום שבו הצהירו שהם מבצעים את חובת הבידוד.
חזרה למעלה

הצג הודעות מלפני:   
הגב לנושא    אינדקס הפורומים -> הודעות של נקים כל הזמנים הם GMT + 2 שעות
עמוד 1 מתוך 1

נבחרים

גילויים אחרונים בפרשת רצח יצחק רבין ז"ל

הקשרים של `המאפיה` המשפטית נחשפים

הצטרף עכשיו למאבק של נקים נגד השחיתות השלטונית

גלובס חושף שהפרקליטות מושחתת השופטת הדס יהלום מאשרת זאת אך לא עושה דבר

תודה למאות הלייקים, שדרגנו
לדף חדש תודה לחדש לנו לייק!


 
קפוץ אל:  
אתה לא יכול לפרסם נושאים חדשים בפורום זה
אתה יכול להגיב לנושאים בפורום זה
אתה לא יכול לערוך את הודעותיך בפורום זה
אתה לא יכול למחוק את הודעותיך בפורום זה
אתה יכול להצביע בסקרים בפורום זה
You cannot attach files in this forum
You can download files in this forum
תגובה כללית לאתר זה כאן, תגובה להודעה או כתבה ספציפית יש להגיב למעלה,תודה!


WANT TO KNOW WHO REALLY RULES THE STATE OF ISRAEL? GO TO THE SCHLAFF AFFAIR

Powered by Nakim Israeli Citizens ֲ© People of Israel 2005, 2021



משה גל טדי קולק דוד בן גוריון
Powered by phpBB © 2001, 2005 phpBB Group