עו`ד ד`ר יובל ק אורח
|
פורסם: חמישי 01.02.07 7:08 נושא ההודעה: הרשעה ידועה מראש |
|
|
הרשעה ידועה מראש
17:05 | 31.1.2007 יובל קרניאל
תגיות: חיים רמון, מעשה מגונה, הטרדה מינית, פסק דין
הכרעת הדין של השופטים כוחן, בארי ושריזלי, שהרשיעה את חיים רמון בעבירה של מעשה מגונה היא טקסט מדהים, החותר מפתיחה ועד סיום, במשך 76 עמודים עמוסים וכועסים, אל ההרשעה הבלתי נמנעת. כל זה מבלי לחשוף ולו לרגע את ההתלבטות הקשה, שבהכרח היתה לשופטים - כאילו מדובר בדברים קלים וברורים.
התלבטות היתה מחויבת מכיוון שמדובר במקרה גבולי, יוצא דופן בנסיבותיו, שמעורר אצל כל אחד מאיתנו תגובות לכאן ולכאן. כולנו מגנים את חיים רמון על מעשה מטופש, יהיר, שאסור היה לו לעשות. אבל אי אפשר שלא לתהות האם הנשיקה הנמהרת הזו, לקצינה שחיבקה אותו בצילום, בנסיבות הידועות לכולנו, מצדיקה העמדה לדין, הרשעה פלילית, ועונש של הרחקה מהממשלה ואולי מהחיים הפוליטיים בכלל. אצלי התעורר הספק.
אבל פסק הדין לא מותיר מקום לספק. כבר בעמוד הראשון מזכירים לנו השופטים בחומרה כי "ביום האירוע נחטפו שני חיילי צה"ל בצפון" ומסמנים בכך את גישתם הבלתי סבלנית בעליל כלפי רמון. בצפון מתים חיילים ואתה מנשק קצינה צעירה על הפה. גועל נפש.
החיילת מוצגת מרגע עליית המסך על הכרעת הדין כ"קצינה מוערכת, מצטיינת, איכותית, בעלת אמביציה, חייכנית, לבבית ומסבירת פנים". וואו. באמת אין סיכוי שבחורה כזו תפלרטט או תהיה מוכנה לנשיקה מאשמאי זקן כמו רמון. איך יכולת בכלל להעיז ולחשוב אחרת.
השופטים השתכנעו, וגם אני חייב להודות ששוכנעתי על ידיהם, שהקצינה לא הסכימה ולא רצתה בנשיקה. אבל, וכאן חולשתו הגדולה של פסק הדין, השופטים לא נתנו דעתם באופן רציני לאפשרות שאמנם היא לא רצתה ולא הסכימה, אבל חיים רמון לא הבין זאת, וטעה בהבנה ובתרגום של התנהגותה. טעות שדי בה כדי לזכותו מחמת הספק.
הכרעת הדין מגויסת כולה לטיהור מלא ומוחלט של החיילת המלאכית, כאילו, עצם העלאת האפשרות שחיים רמון טעה בה, תטיל בה כתם נורא של פלרטוט או זילות.
לצורך זה מעמיד המחזה גיבורים דיכוטומיים. חיים רמון הוא שקרן, שאומר "דבר והיפוכו", ו"אינו מדייק בעובדות" עדותו אינה עומדת במבחן ההגיון והסבירות. ואילו התנהגותה של החיילת סבירה וראויה - שלא לומר מושלמת. בית המשפט נחלץ להסביר למה היא לא הגיבה כלל מיד לאחר המעשה וקובע כי: "אין ללמוד מהעדר התגובה של המתלוננת דבר לעניין הסכמתה, מדובר באירוע מהיר, שהתרחש כהרף עין, שלא היה סיפק בו כדי לאפשר למתלוננת להגיב".
אכן תיאור יפה שיכול היה להעלות את השאלה, אם אכן מדובר בהרף עין, האם יש כאן מעשה מגונה פלילי. ועל כך עונה בית המשפט במקום אחר באופן נחרץ, כאשר הוא מסביר מדוע הנשיקה כל כך איומה ונוראה. וכך מתארים השופטים את הרף העין של הנשיקה: "לא בהטרדה מינית עסקינן, לא בתחום האפור עסקינן ולא בתחום הדמדומים, אלא במעשה פולשני, פוגע ומשפיל. נשיקה שאינה בהסכמה מעוררת דחייה, גועל ומיאוס". אכן, גם דחייה, גם גועל וגם מיאוס. האם לא הגזמתם.
כמי שקורא את פסק הדין ומלווה את הפרשה מראשיתה, התמונה שעולה אצלי היא שונה לגמרי. הקצינה לא רצתה בנשיקה, הופתעה ונגעלה ממנה, אבל רמון, לא התכוון לעשות לה מעשה מגונה. הוא טעה לחשוב שחיבוק וציחקוק, הם הזמנה. טעות גדולה. הטעות שלו לא הופכת את החיילת לפחות אמינה או טהורה. הוא התנהג באופן מחפיר והסתבך קצת במהלך המשפט. היא בכלל לא רצתה להתלונן במשטרה ונגררה לכך בעל כורחה. ואנחנו מאבדים איש ציבור מוכשר, שיכול וצריך עוד לתרום רבות למדינה.
ואולי המניע האמיתי להרשעה החמורה הזו טמון בדברים הכנים הנאמרים בעמוד 75 של פסק הדין. ממש לפני סיום. ברגע האחרון נפלטה להם האמת הכואבת. התקשורת אשמה. כן, גם הפעם זו התקשורת. ואומרים השופטים: "לא נוכל לסיים משפט זה בלי התייחסות לתקשורת". נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו. ויותר מזה: "תחושתנו היתה שנעשים ניסיונות לעיתים על ידי מסרים מוסווים, לעיתים בבוטות, להטות משפט. ליבנו היה גס בנאמר". כלומר התקשורת היתה בעד רמון, אבל אנחנו קובעים ואנחנו הרשענו אותו. אנחנו לא מושפעים מהתקשורת.
עו"ד ד"ר יובל קרניאל ממשרד "שבלת" הוא מומחה למשפט ותקשורת
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?log=tag&ElementId=skira2007 0131_51251
|
|