לעמוד החדשות
המצטרף/ת האחרון/ה לארגון נקים גב' נזרחיא מ- ירושלים --- דוד בן גוריון וראשית השת"פ עם האויב בשואה עד להפקרות הבטחונית של היום
ראש המוסד מאיר דגן זוכה לשבחים בעיתונות בארץ ובעולם,האמנם הכל כה ורוד?  
הגב לנושא    אינדקס הפורומים -> ביקורת על השב''כ שרות הביטחון הכללי



עדכונים של נקים:

מסמך, שיתוף הפעולה בין ראשי ה-"הגנה" לנאצים
שלישי 22.10.19 20:15

זיוף בוועדת הבחירות להפלת מפלגת הימין החדש של בנט ושקד, השיטה והמניע
ראשון 16.06.19 0:27

פניה למבקר:כונסי נכסים והתעשרות שופטים ומקורבים שלא ביושר
שבת 29.09.18 23:06

מומלצים:

אוהב את ישראל, אוהב צדק? לארגון `נקים` דרוש נדבן פילנטרופ ולוחם

מעריב חושף ששופטי העליון גונבים מהציבור הטבות מפליגות הכל בניגוד גמור לחוק

רצח רבין:השבכ נעתר לבקשה של נקים לשחרר את פרופ' היס מחובת הסודיות על ניתוח הגופה

בלי בושה: השופטת ורדה אלשיך סידרה למקורבה השופט בדימוס פלפל שכר טרחה של 10 מיליון ש"ח

עמיר מנור, כתב מעריב, הוקלט משקר טרם הוציא כתבה שקרית נגד 'נקים' המיחצנת את רשם האגודות ושותפיו

שחיתות מע' המשפט פורצת את מחסום הקול,ראיון על ארגון נקים בקול ישראל, בייניש, מזוז ושנדר תחת ביקורת

הראל סגל: 'יש אדונים לארץ הזו והדמוקרטיה משרתת אותם ואת האינטרסים שלהם. כל היתר, וזה כולל את רובכם, נתונים במעמד עבדים החיים באשליית אדנות...'

צפה בנושא הקודם :: צפה בנושא הבא  
מחבר הודעה       NAKIM      
ידיעות
אורח








הודעהפורסם: חמישי 05.06.08 6:26    נושא ההודעה: ראש המוסד מאיר דגן זוכה לשבחים בעיתונות בארץ ובעולם,האמנם הכל כה ורוד?

תפקיד חייו


לפי פרסומים זרים, המוסד חיסל את עימאד מורנייה ועשה את עבודת המודיעין שהובילה לתקיפת המתקן הגרעיני בסוריה. לפי יואב לימור ואלון בן דוד, האתגר הכי גדול של מאיר דגן עוד לפניו. אחרי שהחזיר לארגון שתחתיו את ההילה המיתולוגית של פעם, אחרי שהפך בעצמו לאישיות הביטחונית המשפיעה ביותר בישראל, נשאר לו עוד עניין אחד לסדר לפני שיפרוש. עניין באיראן

יואב לימור ואלון בן דוד פורסם: 04.06.08, 14:40

באחת השבתות של חודש יולי האחרון עלו שני כתבים צבאיים על טיסת בריטיש איירווייז מלונדון לתל אביב. זה היה אחרי מסע טראנס־אטלנטי מארה"ב, והם קיוו לישון כל הדרך הביתה. כבר בעלייה למטוס התברר להם ששינה לא תהיה כאן, אבל כפיצוי הם קיבלו במכה אחת שני יעדי־על של העיתונות הצבאית: מצד שמאל, בכיסא 4A, ישב בסנדלים ובחולצת משבצות ראש אמ"ן עמוס ידלין. בצד ימין, בכיסא 4D, ישב בנעליים גבוהות ובחולצה כהה ראש המוסד מאיר דגן.



לא ניכנס למה שנאמר במהלך הטיסה; נסתפק בלציין שהכתבים יצאו אהבלים. ידלין טען שהוא בכלל היה בביקור פרטי באמריקה, ודגן? העיתונאי שיוציא ממנו מילה יזכה בפוליצר. זה די מתסכל מנקודת המבט של כתב צבאי, אבל האמת היא שהשתיקה יפה למי שהפך לאישיות הביטחונית הכי חזקה והכי משפיעה בישראל.



יש אנשים שלא יאהבו את הקביעה האחרונה, אבל מה לעשות: זאת המציאות. מאיר דגן יושב היום בלב צומת ההכרעות מול האיומים שמעבר לפינה - ובראשם פרויקט הגרעין האיראני, עם כל הנפיצות שלו. כשזה חלק מרשימת ה"עשה" שלך, מסעות רגישים מהסוג שהביא לפגישה הלא מתוכננת שלנו בקיץ הם פשוט עוד יום במשרד.



דגן לא הגיע למעמדו הנוכחי ביום אחד. הוא טיפס אליו בחמש וחצי שנותיו במטה המוסד, קדנציה שבמהלכה הצליח לנער ולאוורר, לעצב ולטפח ולהשיב לארגון את ההילה המיתולוגית שאפפה אותו בימיו הגדולים. כמעט בכוחות עצמו השיב דגן את גאוות היחידה לעובדי המוסד - ואת האמונה בו למי שמופקד עליו.



כשדגן הגיע למוסד הוא מצא ארגון כבוי, אנמי, שצורך הרבה כסף ומנפק מעט תוצרת. האינתיפאדה השנייה היתה אז בשיאה; השב"כ נהנה מתהילה חסרת תקדים, צה"ל יצא לכבוש מחדש את השטחים ולהחזיר לנו את הביטחון, ואת המוסד לא ספרו. הוא היה גורם שחייבים להקשיב לו בעניינים מסוימים, אבל בתחילת העשור הנוכחי לא ממש התעניינו במה שיש לו לומר.



בדיונים הראשונים שכינס במוסד הבהיר דגן שהוא בא להחזיר את העניינים למסלולם. הוא לא דיבר על ניקוי אורוות או עשיית סדר, למרות שהתכוון לנקות ורצה לסדר: הוא דיבר ציונות והציב אתגרים, וידע ששני אלה כבר יעשו חלק גדול מהעבודה. היתר, הודה בשיחה עם מכר, יבוא רק אם המוסד יספק "תוצאות, תוצאות ועוד תוצאות". ואם לסמוך על פרסומים זרים, זה בדיוק מה שמספק המוסד בזמן האחרון.



דגן צפוי להישאר במוסד לפחות בעתיד הקרוב. מתוקף תפקידו - תפקיד שהוא קידם בשנים האחרונות במעלה שרשרת המזון הביטחונית - המילה שלו תהיה מכרעת כשיגיע הזמן לקחת החלטות בעניין האיראני. לא יהיה מוגזם לומר שעתידנו, או לפחות איכות עתידנו, בידיו. לא רע בשביל אחד שרק לפני כמה שנים נראה כמי שתהילתו הביטחונית מאחוריו.



שרון עכשיו

הקרדיט על השבת דגן מהמדבר הביטחוני מגיע למישהו שכבר לא איתנו, למרות שהוא עדיין כן: לאריק שרון. בין השניים שררה חיבה עוד מהימים שדגן רדף בהצלחה אחרי מחבלים בעזה; שרון ראה בו מודל צעיר וחצוף שלו־עצמו. דגן התקדם עד לדרגת אלוף, כעוזר ראש אג"ם - אבל כשלא קיבל פיקוד מרחבי החליט להשתחרר מצה"ל, אחרי 32 שנות שירות, שתי פציעות ועיטור עוז אחד.






"קח, תמלא נייר במכונת צילום" (צילום: רויטרס)



כמו כל חייל קרבי, דגן ארז תרמיל וחבר - את האלוף יוסי בן־חנן מהשריון - ויצא לחפש את עצמו בטיול אופנועים ארוך באסיה. הוא המשיך לחפש גם כשחזר לארץ, ניסה כל מיני דברים עצמאיים, ומהר מאוד הבין שעסקים הם לא הצד החזק שלו. אז בסוף הוא ניווט את עצמו בחזרה למערכת, למקום שבו העולם נחלק לשחור ולבן, לטובים ורעים, ובקיצור - ליהודים וערבים.



דגן התמנה לראש המטה ללוחמה בטרור, אותו גוף שמזהיר אותנו לא לנסוע לסיני, עד ששרון שלף אותו משם לטובת ראשות מטה יום הבחירות של הליכוד. לא שדגן היה צריך לעשות יותר מדי, כי שרון ניצח אז את אהוד ברק בהליכה, אבל ההימור שלו השתלם: שנה פלוס אחרי הבחירות ההן, במחצית השנייה של 2002, שרון הודיע על מינוי דגן לראש המוסד.



הרבה אנשים התקשו לקבל את זה. הישרים מביניהם טענו שלא ראוי למנות לתפקיד כל כך רגיש אדם שהזדהה פוליטית ומיצב את עצמו כעסקן; הפחות הגונים השתמשו באותו טיעון כדי לכסות על קנאה (או שנאה) שפיתחו כלפי דגן בשנותיו בצה"ל. אבל שרון לא מיצמץ. "הם יאכלו את הכובע", הוא אמר למישהו שעבד איתו אז. והוא צדק.



כדי להבין למה דגן הצליח, צריך לחזור למה שהיה לפניו. המוסד הגיע לנקודת שפל בתקופת דני יתום; מפרשת החיסול הכושל של חאלד משעל בעמאן ועד למעצרם של אנשי הארגון בשווייץ, הארגון הפך כמעט בבת אחת מנמר מאיים לחתול מנומנם. כשיתום הלך הביתה, המוסד המטולטל והמדוכא קיבל במקומו את אפרים הלוי - איש אמין, נאמן ודיסקרטי שגדל בארגון ומכיר אותו מצוין. היו המון סיבות טובות למנות את הלוי (למשל העובדה שרק בזכותו הסכים המלך חוסיין לשחרר את לוחמי המוסד שהיו נצורים בשגרירות בעמאן ולסגור את פרשת משעל), אבל היתה גם סיבה טובה אחת למה לא למנות אותו: הוא פקיד. אמנם הפקיד האולטימטיבי, אבל עדיין פקיד. הלוי גדל באגף הדיפלומטי של המוסד, "תבל", האמין בדיבורים וחשש מתקלות. אם תרצו, הנגטיב של שרון ובן טיפוחיו דגן.



כמי שהאמין כל חייו שערבי טוב הוא ערבי מפחד, לשרון נשבר מזה שאנחנו מדברים עם ערפאת, מדברים עם אסד, מבליגים לחיזבאללה, ובאופן כללי לא מוכנים להסתכן למען כלום. "חייבים להחזיר את המוסד לימים הטובים", הוא אמר באותה שיחה שצוטטה קודם - והאיש שלו למשימה היה מאיר דגן. גם כי הוא האמין ביכולות שלו ואהב את תפיסת העולם שלו, וגם כי זאת היתה הזדמנות לקיים עיקרון שחזר על עצמו אצל כל אנשי שרון: השבטיות. שרון קירב אליו רק את מי שהיה נאמן לו לגמרי (או את מי שעמרי נשבע בשמו), ודגן בהחלט היה מאלה שרכשו מעמד של חברי שבט. למעגל הפנימי הוא אמנם לא הגיע, אבל הקרדיט המצטבר שלו הספיק כדי לקבל את המוסד.



מכאן והלאה, כמו שדגן אמר בעצמו, הכל היה תלוי בתוצאות. כדי להשיג אותן הוא היה זקוק לשלושה דברים: אנשים, אומץ וגיבוי. לגבי השניים האחרונים, אשראי משרון היה לו כמעט בלי גבול, ואומץ מעולם לא חסר לו. האתגר הגדול היה האנשים.



ראשון בין שווים פחות

דגן ידע שהוא צריך לידו מישהו שמכיר את המוסד מבפנים, אבל חשש ממספר 2 שיחתור תחתיו (עם גיבוי אפשרי של העובדים מבפנים, סיכון מובן מאליו במקרה של מנהל שמגיע מבחוץ). הפתרון שהוא הגה היה לכל הפחות מעניין: במקום סגן אחד יהיו שניים, מספרי 2 ו־3, אחד אחראי לבניין הכוח והשני להפעלתו. ת' (קודם ראש אגף "קשת") מונה לאחראי על כל האגפים המבצעיים, ו־ח' (שפיקד על "קיסריה", האגף שאחראי למבצעים במדינות יעד) לאחראי על בניין הכוח.



דגן לא המציא את הפתרון הזה; הוא פשוט העתיק אותו מחיל האוויר, שם נחים זה לצד זה ראש המטה (בניין הכוח) וראש להק אוויר (הפעלתו). אבל מה שעובד אצל כחולי המדים לא הלך במוסד. ת' ו־ח' הסתכסכו ביניהם - יש האומרים שבעידודו הפעיל של דגן, שנקט מדיניות של הפרד ומשול - ובסופו של דבר ח' פרש. ת' נשאר סגן יחיד, עזב וחזר, וגמרנו עם השינוי הארגוני.



כל זה לא הרתיע את דגן משינויים פרסנוליים נוספים. הוא ידע שלצד שתי רגליים חזקות בדמות האגף להפעלת סוכנים ("צומת") והאגפים המבצעיים, הוא זקוק לאגף מודיעיני־מחקרי משמעותי. היתה לו מוטיבציה כפולה להיכנס למהלך הזה: גם הרצון להתנתק מהתלות באגף המודיעין של צה"ל, וגם ההבנה שרק סינרגטיות מערכתית תייצר מעגל מושלם של איסוף־מודיעין־ביצוע. כדי להקים את האגף הביא דגן את א', תא"ל שפרש מאגף המודיעין והשלים לאחרונה ארבע שנים מוצלחות מאוד במוסד. תחתיו הצליח האגף החדש לבסס לעצמו מעמד - לגמרי לא מובן מאליו - מול גורמי המודיעין המקבילים, ובעיקר חטיבת המחקר של צה"ל.



מעמדו של המודיעין מתוצרת המוסד מתבטא היום בישיבות הקבינט: אם בעבר היו אנשי הצבא נואמים במשך שעות ואחר כך היו מוקצות כמה דקות של נימוסים לאנשי השב"כ והמוסד, היום המצגות שוויוניות לחלוטין (בכפוף לנושא, כמובן). בחודשים האחרונים היו לפחות שני אירועים שבהם נתנו אנשי המוסד את הטון, וההערכות שלהם - שהיו יומרניות והרפתקניות יותר מאלה של עמיתיהם במדים - התבררו בסופו של יום גם כמדויקות יותר.






משמאל לימין: עמוס ידלין, מאיר דגן, אהוד ברק, איזה פרסי (צילום: רויטרס)



א' הוא לא היחיד שדגן הביא מבחוץ. באנשי המקצוע ב"צומת" וב"קיסריה" הוא ידע שאסור לו לגעת בגלל שיקולים של שלום בית, אבל מה רע ביועצים מבחוץ? יובל דיסקין, בתקופת ההמתנה שקדמה למינויו כראש השב"כ, היה כזה בתחום המבצעי; פנחס בוכריס (היום מנכ"ל משרד הביטחון ובעבר מפקד יחידת ההאזנות הצה"לית 8200) עשה את זה בתחום הטכנולוגי־ארגוני. לצידם רצה דגן באוזניים ובידיים בתוך הארגון, ולשם כך הוא הביא שניים: את צ', תא"ל (מיל'), הוא הביא לתפקיד המוצהר של ראש החטיבה האסטרטגית, למרות שבפועל הפקיד אותו על השינויים הארגוניים ושאר משימות מיוחדות. את פ', תא"ל שכיהן בתפקיד שלישותי בכיר בצה"ל, הוא מינה לראשות אגף משאבי האנוש. שליטה במינויים, בדרגות ובשכר פירושה שליטה באנשים. ככה זה, ודגן יודע את זה.



עם הזמן הביא דגן לארגון אנשים נוספים בתפקידים פחות בכירים, ובסופו של דבר - למרות הכישלון של קונספציית שני הסגנים - הצליח לעמוד באתגר הקריטי של האיוש. היום, עם הניסיון וההצלחה שצבר כראש המוסד, הוא נאלץ להתמודד עם הרבה פחות ביקורת פנימית ואינטריגות מאשר בתחילת דרכו בארגון. הוא גם מתייעץ עם פחות אנשים, ובפחות נושאים. למען האמת, אפשר להגדיר את זה כהצגה של איש אחד: המוסד הוא מאיר דגן, ולהפך. בהתאמה, הוא גם זה שגוזר את הקופון הכי גדול על ההצלחות. וכבר אמרנו: לפחות על פי פרסומים זרים, היה הרבה ממה לגזור בזמן האחרון.



שובה של ידו הארוכה

תחילת הכהונה של דגן דווקא לא נתנה הרבה סיבות לאופטימיות. ראשית היה הכישלון בלוב, שהצליחה לפתח יכולת לא קונבנציונלית בלי שידענו, ראינו ואפילו חשדנו. דווקא הבריטים היו אלה שעלו על התוכנית הלובית, ואז הכניסו לתמונה את האמריקאים - כשחלק מהאסטרטגיה המשותפת היה סודיות מוחלטת. כל כך מוחלטת שאפילו למוסד הם לא סיפרו, מחשש שישראל הפטפטנית תדליף את הסוד ותטרפד כל סיכוי להתפרקות מרצון של לוב מיכולותיה (כמו שבאמת קרה).



בערך באותה תקופה התאחדו כמה פעילי טרור מרכזיים בלבנון עם בתולותיהם: בנו של אחמד ג'יבריל, ולצידו שני שחקני ספסל דומיננטיים בנבחרת של חיזבאללה. התקשורת הלבנונית קשרה את הכתרים למוסד - פחות מידיעה ויותר מאינסטינקט - ודגן היה שמח להיות אחראי, אבל הקרדיט מגיע לאחרים. לא שזה ממש משנה, כי התדמית המפחידה של המוסד נשענת בין השאר על זה שלא ממש יודעים מה הוא עושה, ובכל זאת.



לפי התקשורת האמריקאית, היום זה נראה אחרת. למען האמת, אפשר לקבוע בדיוק מתי אמרה לעצמה מדינת ישראל שהמוסד חזר ובגדול: בספטמבר 2007. זה התחיל ב־6.9, כשכולנו התעוררנו להודעה סורית על מטוסי חיל האוויר שחדרו לשטחה - והסתיים (זמנית) בידיעה על השמדת מתקן גרעיני שפעל בחשאי במזרח המדינה.






בתמונה: כיכר אתרים (ארכיון ידיעות)



ממה שפורסם בנושא, ברור שהפרויקט הסורי התחיל מתישהו ב־2001. שש שנים הוא נעלם מעיני המודיעין הישראלי (והאמריקאי, והבריטי); זה נצח במונחים של חושך מודיעיני, בטח כשמדובר במדינת אויב כל כך משמעותית. אפשר לשאול איך לעזאזל הצליחו הסורים להישאר מתחת לרדאר במשך זמן רב כל כך, ואפשר להתמקד בצד החיובי: לפי התקשורת האמריקאית, מתישהו במרץ 2007 עלה המוסד על התוכנית - ומכאן החל התהליך שסופו בתקיפת ה־6 בספטמבר.



עוד נחזור לפרויקט הגרעין העלאווי, אבל קודם שווה לדבר על עוד יום של ידיעות דרמטיות מסוריה: ה־12 בפברואר השנה, כשעימאד מורנייה התייחד עם מטען חבלה ופטר אותנו לנצח מנוכחותו. גם כאן, כל הקרדיט בעיתונות הערבית והבינלאומית ניתן למוסד. המצוקה וההיסטריה של חיזבאללה, כפי שבאו לידי ביטוי בנאומיו של חסן נסראללה, רק חידדו את מה שכבר הבנו: המוסד שוב מפחיד את האויבים שלנו.



בעקבות חיסול מורנייה הוקמו בסוריה ובחיזבאללה ועדות חקירה שניסו להבין איך נחדרה מעטפת ההגנה סביב המחבל הגדול ביותר שחי במזרח התיכון ב־20 ומשהו השנים האחרונות. איך חוסל האיש שכולם רצו לשים עליו יד, ושתמיד הקדים את כולם בכמה צעדים. זה היה פחות עניין של פוסט־מורטום, ויותר של חרדה: האנשים שמאחורי החקירות האלה הבינו טוב מאוד שאם מורנייה חוסל, המוסד - לפי פרסומים זרים - יכול להגיע גם אליהם.



בדיוק את התחושה הזאת רצה דגן לשחזר. הוא יודע שחיזבאללה עשוי לנקום, אבל שום נקמה לא תפחית מהפחד - אותו פחד שגורם לחסן נסראללה לא לצאת מהבור שלו כבר שנה וחצי, אותו פחד שגורם לאנשים שסביבו לחשוב פעמיים לפני כל נסיעה או פגישה, אותו פחד שחילחל לתודעה של כל הבכירים בארגוני הטרור: אפילו דמשק היא כבר לא עיר מקלט. אם תחיו או תמותו, זאת החלטה של המוסד.



אסד מחפש היום מי בגד בו ב־6 בספטמבר, ומי דפק אותו ואת נסראללה ב־12 בפברואר. דגן מאמין שזאת בדיוק הפינה שבה סוריה צריכה להיות: מוקצה, על הכוונת. הוא לא מאמין שאסד באמת רוצה שלום, הוא בטוח שהכל טקטיקה זולה שנועדה להוביל את ישראל לוויתורים כואבים שיחלישו אותה. ואז הוא יחבוט בה.



בכל הדיונים שהתקיימו בשנים האחרונות, לפני ה־6 בספטמבר ואחריו, דגן התנגד בעקביות מרשימה לניסיונות לייצר דיאלוג מדיני עם הסורים - למרות דעה הפוכה של ביטחוניסטים לא פחות רציניים ממנו (למשל הרמטכ"ל וראש אמ"ן המכהנים, וגם לא מעט מקודמיהם). צריך להיות בורג מאוד משמעותי במערכת כדי לתפקד כסמן ימני בסוגיה הזאת, אבל כבר אמרנו: במערכת הזאת, דגן הוא הבורג הכי עבה.



זהו מאיר וזה אהוד

איך זה שדגן עומד כמעט לבד בהתנגדותו לדיאלוג עם הסורים? מתנגדיו יטענו שהוא פשוט ממשיך לראות כל ערבי דרך הכוונת, ולא מצליח להסתגל למציאות משתנה. תומכיו יטענו בלהט שהוא פשוט מהיחידים שמסתכלים למציאות בעיניים, ולא מייצרים מצגי שווא. את התדמית הזאת הרוויח דגן במלחמת לבנון השנייה; הוא השתתף ברבים מהדיונים, וכשבודקים היום את הדברים שאמר בהם, מתגלה ראייה מפוכחת של המצב הביטחוני בקיץ 2006. בטח מפוכחת יותר מזאת של הטריו שניהל את המדינה.



כבר ביום הראשון של המלחמה - יום החטיפה של גולדווסר ורגב - דגן דיבר על זה שאין זבנג וגמרנו, שתגובה חריפה משמעה מלחמה, שיש צורך לגייס מילואים. הוא הבין לפני כולם שחיל האוויר לא יכול לפתור בכוחות עצמו את כל הבעיות, והשמיע טיעונים בעד פעולה קרקעית מסיבית (דגן דיבר בשלב מסוים על הגעה לאוואלי). לקראת סוף המלחמה הוא הבין שמצבנו רע, ושדרוש תמרון מקיף כדי לבסס הישג כלשהו. בקיצור, תובנות חדות שנאמרו בזמן אמת.



אהוד אולמרט לא הקשיב אז לדגן, והיום הוא מצטער על זה. עד למלחמה, וגם במהלכה, האיש הקרוב אליו היה דיסקין (אם כי בשלב מסוים, לקראת הסוף, דיסקין הורחק ודגן התקרב). אחרי המלחמה הלכו דגן ודיסקין לראש הממשלה ודרשו ממנו לחקור לעומק את מה שקרה בה; הם לא אמרו את המילים המפורשות "להדיח את חלוץ", אבל המסר היה ברור - אם תמוסס את החקירה, יהיה לך עסק איתנו. אולמרט, אגב, בטוח שדיסקין הדליף את הסיפור. ננצל את ההזדמנות ונגלה לו שגם במקרה הזה הוא טועה.



אירועי השנה האחרונה רק קירבו את דגן אל ראש הממשלה. אולמרט יודע שיש רק שתי דרכי מילוט מהבור שבתוכו נמצאת הכהונה שלו מאז המלחמה: מהלך מדיני משמעותי, או מהלך ביטחוני משמעותי. הסיכויים של הראשון נראים קלושים מלכתחילה; הפלסטינים הם עסק לשנים, ועל סוריה הוא חושש להמר - עם או בלי קשר לעמדה של ראש המוסד בנושא. מהצד השני, מהלך ביטחוני כבר גרם לאולמרט כווייה רצינית, והיא צורבת מחדש בכל פעם שהוא מהרהר במבצע גדול בעזה. וכאן נכנס דגן לתמונה. הרי אם הפרסומים נכונים, אז ראש המוסד סיפק לבוס שלו שתי הצלחות מרשימות בקנה מידה עולמי: קודם פיצוח הגרעין הסורי, אחר כך קפד ראשו של מורנייה.



אולמרט הודיע שהוא נותן לדגן שנה נוספת כראש המוסד, וטופטף מלשכתו שהוא יקבל גם שנה שביעית - מה שיהפוך את הכהונה שלו לאחת מהארוכות בתולדות הארגון. וזה בדיוק מה שמטריד לא מעט מהכפופים לו, וגם אנשים מחוץ למוסד: הכהונה הארוכה, הדומיננטיות המובהקת, האתגרים של העתיד הקרוב - כל אלה הופכים את דגן לשחקן שמשקלו הסגולי גדול מאוד. אולי גדול מדי. בעיקר כשחושבים על זה שאפילו היום, אחרי חמש וחצי שנים בתפקיד, אף אחד לא מדבר על מחליף.



אם לא סופרים את אפרים הלוי, שהגיע כפקק בגלל פרשת משעל, אז כבר 12 שנה - מאז שבתי שביט - לא היה למוסד ראש מבפנים. גם אם נניח שדגן הוא עילוי, רצוי שארגון כמו המוסד ידע לטפח שדרת הנהגה ולא ייאלץ לספוג הצנחה של אלופים שנשרו מהמירוץ לרמטכ"לות. אלא שדגן לא הצליח בינתיים לגדל יורש. ח' הלך הביתה, ת' נשאר לבד, ולפני כשנתיים החליף אותו נ' (שהשלים קדנציה מוצלחת כראש "צומת"). שניהם, ת' ו־נ', העריכו שדגן יסיים מתישהו ב־2007. לכן ת' לא פרש אלא הושאל לצה"ל, ובינתיים ניסה נ' לבצר את מעמדו. עיתונאים מסוימים כבר הכינו אותנו לקרב הירושה הבלתי נמנע - ואז, אאוט אוף דה בלו, נ' הלך הביתה. עד היום קשה להסביר למה (ולא במובן שאין לדעת, אלא במובן שאין לדבר על זה).



ברגע ש־נ' עזב, ת' נקרא לחזור הביתה. הוא נכנס שוב ללשכתו ולתפקיד הסגן, מתוך מחשבה שדגן יפרוש אחרי כמה חודשים. בינתיים עברה כמעט שנה וכלום לא זז. אם ההצלחות יימשכו, אף אחד לא יתפלא אם דגן יסגור שנה שביעית וגם שמינית - ומתישהו במהלכן יצטרך לקחת את ההחלטה הכי חשובה בקריירה שלו.



בושהאר תחילה

כשאריק שרון החליט להפקיד את התיק האיראני אצל ראש המוסד, הוא הצליח להרגיז לא מעט אנשים במערכת הביטחון. ובכל זאת, כשאולמרט ירש ממנו את הכיסא הוא החליט לא לשנות את המצב, ואין סיבה לחשוב שזה ישתנה בעתיד. לטוב ולרע, מאיר דגן הוא האיש שמרכז את הנושא. במעשים שלו, או במחדלים שלו, תלויה במידה רבה היכולת שלנו לסכל את פרויקט הגרעין האיראני.



נכון לעכשיו, דגן הוא זה שמוביל את הקו של הידברות מדינית שקטה ולצידה מוכנות מבצעית מואצת. עם הזמן הוא אמור לספק את כל התשובות שיעמדו בבסיס ההחלטה, לכשתגיע, לעבור מפסים דיפלומטיים למעשים צבאיים. במילים פשוטות, דגן אמור לגלות את כל הדברים החשובים: האם איראן אכן חידשה בחשאי את פעולתה של "קבוצת הנשק" שעמלה על הפצצה, האם יש לה אתרים נוספים להעשרת אורניום, מתי היא תגיע לנקודת האל־חזור - ומה אנחנו יכולים לעשות, חוץ ממה שכבר עשינו, לפני שנבחר באופציה ההתקפית. כרגע אין לדגן תשובות לשאלות האלה, ועד שיהיו לו, קשה להניח שיעזוב. הוא יודע שזאת המשימה הכי חשובה של חייו.



אם למדנו משהו על דגן, זה שהוא ניחן ביכולת מבצעית מרשימה - ובראייה מפוכחת, גם אם מיליטנטית, של העולם הערבי. אם וכאשר יגיע הרגע הנכון, הוא ידחף בכל הכוח לתקיפה - ועוד דבר שלמדנו הוא שאם דגן רוצה משהו, זה בדרך כלל קורה. אם הוא יצליח גם בפרויקט הזה, נצטרך להנפיק לו תעודת מציל. אם לא, כולנו ניזכר בתור ניסוי היסטורי שכשל.



http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3551875,00.html
חזרה למעלה

מצעד האיוולת: ב-6.9.06 שופטים הנתבעים בהליך אזרחי בבג"ץ דוחים בעצמם עתירה להכשיר את מינוי ביניש

הצג הודעות מלפני:   
הגב לנושא    אינדקס הפורומים -> ביקורת על השב''כ שרות הביטחון הכללי כל הזמנים הם GMT + 2 שעות
עמוד 1 מתוך 1

נבחרים

גילויים אחרונים בפרשת רצח יצחק רבין ז"ל

הקשרים של `המאפיה` המשפטית נחשפים

הצטרף עכשיו למאבק של נקים נגד השחיתות השלטונית

גלובס חושף שהפרקליטות מושחתת השופטת הדס יהלום מאשרת זאת אך לא עושה דבר

תודה למאות הלייקים, שדרגנו
לדף חדש תודה לחדש לנו לייק!


 
קפוץ אל:  
אתה יכול לפרסם נושאים חדשים בפורום זה
אתה יכול להגיב לנושאים בפורום זה
אתה לא יכול לערוך את הודעותיך בפורום זה
אתה לא יכול למחוק את הודעותיך בפורום זה
אתה יכול להצביע בסקרים בפורום זה
You cannot attach files in this forum
You can download files in this forum
תגובה כללית לאתר זה כאן, תגובה להודעה או כתבה ספציפית יש להגיב למעלה,תודה!


WANT TO KNOW WHO REALLY RULES THE STATE OF ISRAEL? GO TO THE SCHLAFF AFFAIR

Powered by Nakim Israeli Citizens ֲ© People of Israel 2005, 2007



משה גל אורי מילשטיין טדי קולק דוד בן גוריון
Powered by phpBB © 2001, 2005 phpBB Group