שמעון פרס: הקשר הצרפתי ונתיב השחיתות (1)

[מחלקה ראשונה]

שמעון פרס: הקשר הצרפתי ונתיב השחיתות (1)


עיון במחשבתו ובמעשיו של אחד מן הפוליטיקאים המרכזיים ביותר בארץ בעבר ובהווה תשובת המשקל לביוגרפיה המגויסת של בר זוהר חלק ראשון מתוך שניים



מאת: אלון דהן | פורומים Nfc


לאחרונה התפרסמה ביוגרפיה מקפת על שמעון פרס, מרשימה בכמות החומר שבא אל קרבה, אך גם נעדרת דיוק בכל הנוגע לפרשנות העובדות. הביוגרפיה נכתבה ע"י פרופ` מיכאל בר זוהר, אוהד ידוע של פרס. בדברים הבאים, אבקש לערער על הנראטיב המגויס של בר זוהר, ולהציע פרשנות שונה לעובדות הביוגרפיות הידועות שהובאו בספרו, בעיקר על סמך כתביו של פרס עצמו. המאמר הבא יפורסם בשני חלקים, מחמת אורכו.

ראשית שנות החמישים הייתה תקופה לא קלה למדינת ישראל ולאזרחיה. בידוד כמעט מוחלט בזירה הבינ"ל, ניטראליות אמריקנית בסוגיית החימוש במזה"ת והתעצמות צבאית ערבית, בעיקר מצרית שגרמה לתוקפנות טיפוסית מצד שכנינו. מגמות הפן ערביות הנאצריסטית יצרו איום חמור על יציבות המשטרים הערביים באזור ועל האינטרסים של צרפת ובריטניה, שאחזו בשאריות השליטה הקולניאליסטית שלהם ובשורה של אינטרסים כלכליים ואחרים במזרח התיכון. המזרח התיכון הופך לזירת התגוששות בין מעצמתית הקובעת במידה רבה את סדר יומם של פוליטיקאים ומדינאים במדינות האזור, והופכת אותם למעין שרתי על מקומיים המסווים את תפקידם בשירות המעצמות השונות תוך שהם מוצגים כלפי פנים כפוליטיקאים מקומיים.

במשרד ראש הממשלה מתגבשת והולכת הפקידות הבכירה והסגל הדיפלומטי סביב מנהיגותו החזקה של בן-גוריון. דפוסי הפעילות הדיפלומטית ועקרונותיה נקבעו במידה רבה כבר אז והחלו מחלקים את הפוליטיקאים שלנו עפ"י סיעות שונות בהתאם לתמיכתם במעצמות השונות – ארה"ב, ברה"מ ואירופה, המגלה ניצנים של איחוד לאחר מלחה"ע השנייה.

כוכב נולד

בין כל אותם אנשים מוכשרים מתבלט דיפלומט אחד באופן מיוחד. רהוט, דובר מספר שפות ובקיא בתרבות העולם – למרות שלא למד באקדמיה ואיננו בוגר אוניברסיטה; ביטחוניסט ניצי ומומחה לחידושים בתחום האסטרטגיה והצבא – למרות שלא שירת בצבא; תומך נלהב בגישת האקטיביזם הביטחוני ופועל במישור הדיפלומטי לפרוץ את חומת המצור הבינ"ל על ישראל. שמעון פרס שמו של הכוכב העולה והעתיד ללוות את מדינת ישראל לאורך השנים והטרגדיות, הניצחונות והאסונות, הבכי והשמחה. באותם ימים זוכה פרס להערכה מיוחדת מצד בן-גוריון ובשליחותו הוא נוסע למצוא מזור למדינה הקטנה והנצורה, הסובלת ממחסור בנשק אצל בעלי ברית פוטנציאליים בעולם.

שמעון פרס מחפש ומוצא בני ברית בדמותה של צרפת תחת הנהגתו של דה גול ושל גי מולה הסוציאליסט האנטישמי. בין יתר השבחים שניתן למצוא על גב ספרו הראשון, `השלב הבא`, נאמר: "...מטפח הקשרים המיוחדים עם צרפת ויוזם, בהשראת דוד בן-גוריון, הקשרים הביטחוניים עם גרמניה המערבית. אחד מיוזמיה העיקריים של מערכת סיני... עוטר ע"י ממשלת צרפת ב`אות המפקד של לגיון הכבוד`...". אגב, גם הביוגרף הרשמי של מר פרס, הפרופ` בר זוהר, קיבל את אותו אות מן הצרפתים, וכאשר שונאי ישראל כמו גי מולה, דה גול, מיטראן, שיראק ודומיהם משבחים יהודי או ישראלי באות מאותות הקלון שלהם, מחויבים אנו לבחון מדוע הם עושים זאת. הזיקה של פרס לצרפת, שראשיתה בשנות החמישים ואחריתה מי ישורנו, מלווה אותנו לאורך השנים. היא הקובעת את התנהלותו של פרס בזירה הפנימית והחיצונית כאחד, ובדברים שכדלקמן נעמוד על עיקרי מאפייניו והשלכותיו של הקשר הצרפתי של פרס, ועל השחיתות כמאפיין מרכזי של פועלו בזירה הבינ"ל ובזירה הפנימית.

מלחמת סיני בשירות האינטרס הצרפתי והבריטי ועמדתו של פרס

ראשית שנות החמישים. צרפת עדין שולטת באלג`יריה בה יושבים כמיליון ורבע צרפתים שהם 14% מהאוכלוסיה בערך. ג`מאל עבדל נאצר מתחיל לפעול ברוח העקרונות אותם התווה ספרו `הפילוסופיה של המהפכה` וחותר לכונן במזה"ת שורה של משטרי בובות בעלי אוריינטציה מצרית, כשלב ראשון בדרך ליישום הפן ערביות והחלת ההגמוניה המצרית על מדינות האזור. אלג`יריה המוחזקת תחת שלטון הכיבוש הצרפתי הופכת יעד מועדף מבחינתו והצרפתים חשים כי האינטרסים הקולוניאליסטיים שלהם מאוימים ע"י הרודן המצרי.

פרס מזהה את אחדות האינטרסים השוררת בין צרפת לישראל ומתמכר כליל לרעיון הצרפתי. הוא מצביע על האינטרס המשותף לנו ולצרפתים ומציע להם עיסקה שעתידה להוציא את ישראל מן הבוץ המקומי במחיר הפיכתה לחיל החלוץ בצבא הקולוניאלי הצרפתי המורחב.

המרד שפרץ באלג`יריה בנובמבר 1954 המחיש לכולם כי לא מדובר כאן בעוד קולוניה. מלחמה נגד כמיליון ורבע צרפתים החיים במדינה היא מלחמת אזרחים ולא עוד מרד מקומי. בתגובה על תמיכת הליגה הערבית במורדים בצפון אפריקה, מחזקת צרפת את הקשריה עם ישראל והופכת לספקית הנשק העיקרית שלה. החתירה של צרפת לביסוס שלטונה באזור ע"י חיזוק בעלי ברית פוטנציאליים כמו ישראל הובילה את הצרפתים, שוב במעורבות פרס, להשקיע בכוחה הצבאי הקונבנציונאלי והאחר של ישראל, השקעה שהגיעה לשיאה עם הקמת הקריה למחקר גרעיני. ישראל הפכה למעצמה אזורית מבחינת כוחה הצבאי, אך מחיר הכוח הזה היה בשעבוד מוחלט של המדינה הצעירה לאינטרסים הצרפתיים באזור.

מלחמת סיני הייתה פריה הראשון של הברית הלא קדושה בין ישראל לצרפת. פרס עצמו פעל רבות מאחורי הקלעים ואף בגלוי כדי לשכנע מנהיגים בארץ ובאירופה שהמלחמה נחוצה ואף הכרחית. שרת כתב נגד פרס ביומניו דברי ביקורת קשים ביותר מהם עולה כי פרס מהווה כמעט איום אסטרטגי על המפעל הציוני כולו.

התמיכה של נאצר במורדים באלג`יר והלאמתו את תעלת סואץ בעקבות סירוב הבנק העולמי לסייע במימון בניית הסכר באסואן, הובילה את הצרפתים והבריטים למסקנה כי אין מנוס ממלחמה נגד הרודן המצרי שנתמך אז ע"י ברה"מ. ארה"ב קיוותה לשווא להרוויח רווח כלשהו אצל הערבים מעמדתה הניטראלית ונמנעה מלסייע לישראל באופן ישיר ובכך דחקה אותה לזרועותיה של צרפת. ניתן לקבוע במידה רבה של ביטחון, והדברים נכונים גם בהווה, כי המעורבות הבלתי מרוסנת של המעצמות באזור תרמה בהרבה לערעור היציבות במזה"ת.

המאבק בין שתי הסיעות בתוך מפא"י, הנצים בראשות בן-גוריון מול היונים בראשות שרת הוכרע לטובת הראשונים. שרת אולץ לפרוש מכהונתו כשר חוץ ביוני 1956 ובכך נסללה הדרך למלחמת סיני. בזירה הבינ"ל הבינו את פשר השינוי שנוצר ומדינות הגוש הסובייטי יצאו בחבילת מחוות הרגעה כלפי ישראל. מצרים עצמה הבינה את הסכנה שבהשתתפות ישראלית פעילה הנתמכת בבריטניה ובצרפת נגדה, ובמאי 56` היא שלחה לראשונה עיתונאי מצרי מטעמה כדי לראיין בכירים בממשלה הישראלית. הכתב המצרי הדגיש במאמריו, כי בריטניה היא האויב המשותף לישראל ולמצרים. פגישה אפשרית בין שרת לנאצר בתיווך ראש ממשלת מלטה טורפד ע"י הבריטים שרצו במלחמה בכל מחיר.

נאצר מכריז בשידורי התעמולה המצריים בעברית, כי מצרים מוכנה לדבר על פתיחת התעלה לשיט של אוניות ישראליות בניסיון נואש למנוע את המלחמה אך ללא הועיל. באוקטובר 56` נשלמות ההכנות למלחמה. ישראל חמושה במיטב הנשק הצרפתי. מצרים חמושה במיטב הנשק הסובייטי. בן-גוריון יוצא לצרפת להיפגש עם גי מולה. ארה"ב מזהירה את ישראל שלא לפתוח במלחמה. אך ב-29 לאוקטובר 1956 צה"ל יוצא למלחמה המנומקת כמלחמה נגד בסיסי הפדאיון בסיני. צרפת ובריטניה, שהשתתפו במלחמה באופן פעיל והפעילו את חיל האוויר שלהם נגד מצרים, יצאו בדרישה משותפת למצרים ולישראל לפנות את התעלה ולאפשר לכוח צרפתי בריטי להתפרש באזור `כדי להפריד בין הצדדים הלוחמים ולשמור על השלום`. כנראה שלציניות האירופית אין גבול. מאוחר יותר נאלצה ישראל לסגת מסיני כליל, כשבריטניה מצדדת בעמדת ארה"ב וברה"מ תוך שהן מאיימות על ישראל כי אי מילוי הוראת הנסיגה תגרור עליה סנקציות. ב-10 במארס חזרה ישראל לקווי שביתת הנשק.

האמנם ציוני?

האפיזודה המקומית הזאת קבעה את מעמדו של פרס באותם ימים ואף שנים אח"כ כאקטיביסט ביטחוני, אבי הכור האטומי וכציוני דגול. ואולם נשאלת השאלה האמנם כך? בספרו הראשון של פרס, `השלב הבא`, ספר שפרסולוגים מובהקים מעריכים אותו כחסר חשיבות לחלוטין משום מה, מתואר הרומן הצרפתי-ישראלי באריכות רבה. פרס עצמו מסביר מה מחיר הנשק הצרפתי כשהוא שולל לאורך הספר כולו את גישת הסיעה האמריקנית ואת השמאל הקיצוני הדוגל בהגמוניה הסובייטית. את אירופה, ובעיקר את צרפת כמנהיגת הגוש האירופי יחד עם גרמניה, הוא רואה ככוח מאזן שישראל חייבת להשתלב בו ואף להתבטל בתוכו, וזה כבר ב-57`.

הספר כולו, כאמור, הוא שיר הלל לצרפת ולמנהיגיה הנאורים, ובייחוד לגי מולה האנטישמי, אך המאמר החשוב ביותר בו הוא בעצם הרצאה קצרה שנשא פרס ב–15.5.57 בפני אנשי משרד החוץ תחת הכותרת `בעיות החוץ של הביטחון`. פרס מסביר כבר אז להיכן עתיד להתפתח העולם והפוליטיקה העולמית ומה עלינו לעשות כדי להשתלב `בצד הנכון` של הסדר העולמי המתגבש: "...האירופים הגיעו למסקנה כי כמו שהקיץ הקץ בזמנו על משטר הערים של ימי הביניים באירופה כך הקיץ שם עכשיו הקץ על משטר המדינות. מדינות אינן יכולות עוד להתקיים כיחידות כלכליות וצבאיות, ועל כן אף אינן יכולות להתקיים כיחידות מדיניות..." (עמ` 4

הוא כותב, תוך שהוא בעצם מסמן את קווי המתאר הכלליים לתוכנית העתידית שלו לפירוק מדינת ישראל בעתיד ושילובה בגוש מזרח תיכוני – אירופי. הסיטואציה היא פשוט פנטסטית. עוד לא נולדה מדינת היהודים, וכבר היא נלחמת על קיומה ונקרעת בין האינטרסים הזרים שפרס הוא אחד מן המייצגים המובהקים שלהם באזור, והנה דיפלומט ישראלי, ציוני לכאורה, מתאר עתיד ללא מדינות לאום משום ש`באירופה הגיעו למסקנה` ש`מדינות לאום אינן יכולות עוד להתקיים`, כלשונו, וישראל היא כידוע `מדינת לאום`.

במאמר החשוב הזה פרס מדבר באהדה בלתי מסותרת על `צבא אירופי בפיקוד גרמניה`, שנים ספורות סמוך לשואה ולמלחה"ע השנייה. הוא מביע תמיכה בעליית כוחה של אירופה ושמח על ירידת כוחה של ארה"ב במוסדות משותפים כמו נט"ו `שהוא ארגון אירופי יותר ואמריקני פחות` ואת אירופה הוא מסמן כ`כוח שאיננו נמעך בין הטכנולוגיה הסובייטית והמונופוליזם האמריקני`. מסקנתו לגבינו אנו היא ש`המזרח התיכון חשוב לאירופה המאוחדת, וזה דבר חשוב בשבילנו...מכל הטעמים האלה נראה לי שאנו מוכרחים לעבוד קשה בכיוון של השתלבות באירופה בכל דרך אפשרית...`. ההשתלבות האמורה עוברת דרך פירוק מדינת הלאום הצעירה אל תוך גוש אירופי מאוחד שכבר אז, אליבא דפרס, ראה באיחוד הכלכלי רק הכנה לאיחוד פוליטי כולל.

התמיכה הצרפתית בישראל הותנתה בכך שישראל תואיל בטובה לשמש חיל שכירי חרב בשירות צרפת ואירופה המתאחדת: "צריך גם להסביר מדוע צריכה אירופה להיות מעוניינת בשילובנו זה. יש דברים שהם בידינו ויש דברים שאנו חייבים ליצור אותם כדי שאירופה תהיה מעוניינת בנו. דבר אחד רב ערך נמצא בידינו והוא – מיקומנו. מבחינתה של אירופה אנו נמצאים במקום מצויין ככוח היכול לשים מחסום למגלומניה הערבית, לשמש אלטרנטיבה לסואץ, להוות לחץ על מדינות המיצרות את הנפט ומעבירות אותו" (שם, עמ` 50).

במילים אחרות, על ישראל לדאוג לכך שהעולם הערבי יהיה עסוק במלחמה מתמדת אתנו ובכך יוסת מפעילותו נגד השלטון הצרפתי הכובש באלג`יר ונגד האינטרסים של צרפת ובריטניה בתעלת סואץ. והנה עמדה אנטי ציונית בעליל הרואה באור חיובי מגמה של פירוק מדינות הלאום נתמכת בעמדה מיליטאנטית קיצונית ביותר ומסבירה באור חדש את עמדותיו `הציוניות` וה`ניציות` של פרס בשנות החמישים. הוא היה אקטיביסט מבחינה ביטחונית משום שזה שירת את האינטרס הצרפתי, ובה בעת הוא תמך בחזון הפוסט לאומי ובקץ מדינות הלאום, ומדינת ישראל בכלל זה, בדיוק מאותה סיבה.

הקרע הפנימי בצרפת והשלכותיו על הדיפלומט הצעיר – עבר, הווה ועתיד

באותם ימים החלה קורעת את צרפת המחלוקת הפנימית על דבר המשך השליטה הקולוניאליסטית באלג`יריה. פרס, מטבע הדברים, פיתח יחסים הדוקים עם הסיעה האלג`יראית דווקא, שכן היא אשר תמכה בגישת האקטיביסטים בישראל והתנגדה באופן נחרץ למדיניות החוץ הפייסנית של שרת. פרס עצמו מסביר את ההבדלים בין שתי הסיעות החולקות בצרפת ומסגיר אגב כך נימוק נוסף לתמיכתו באקטיביזם הביטחוני שבא לידי ביטוי במערכת סיני: "...בצרפת של אז היתה מחלוקת בין שתי השקפות: השקפה של ליבוי שרפות, והשקפה של כיבוי שריפות. השקפת הליבוי היו לה מהלכים בעיקר בחוגים הצבאיים. הם גרסו שככל שתהיה החזית רחבה יותר כן יקטן הלחץ בקטעים הבודדים, ובעיקר באלג`יריה..." (שם עמ` 151). התמיכה בליבוי השריפות באזור, אליבא דפרס, באה מצד חבריו, אנשי הסיעה האלג`יראית בצרפת, ומכאן מובן כי האקטיביזם של פרס עצמו השתלב יפה מאוד באינטרסים הצרפתיים באזור הרבה יותר משהוא נועד לשרת אינטרס ישראלי, ציוני מקומי.

עמדתו של פרס מתבררת מעיון בחומר מתועד נוסף לאורו עולות שאלות מוסריות קשות על תפקודו של האיש ומניעיו. בסוף 58` נבחר הגנרל דה גול לנשיא הראשון של הרפובליקה החמישית של צרפת, ועשה תפנית קיצונית במדיניותה של צרפת באזור. בספרו של איסר הראל `ביטחון ודמוקרטיה` (עמ` 291 ואילך), מוסר הראל כי בעיני רבים בצרפת תפנית זו של דה גול שיוותה לו מעמד של בוגד הראוי לתליה. איומים על חייו של הגנרל עתיר הזכויות זרמו לסוכנויות הביטחון בעולם וגם למוסד. דה גול החל בתוכנית לפינוי צרפת מן הקולוניה האלג`יראית בהרבה נחישות וללא רגישות כלל.

ישראל מצאה את עצמה במציאות חדשה כשהעולם הערבי וצרפת פוצחים בפיוס היסטורי ואילו ישראל מוגשת כקורבן ראשון המוקרב על מזבח הרומן הדיפלומטי הטרי. איסר הראל מקבל ידיעה מבוססת על התנקשות אפשרית בדה גול והוא מעביר אותה, על-פי עדותו, לשמעון פרס שהיה אז כבר סגן שר הביטחון. פרס מורה שלא להעביר את הידיעה לבן-גוריון בכדי למנוע העברת הידיעה לדה גול. במילים אחרות, פרס, נאמן אז לאינטרסים של הסיעה האלג`יראית בצרפת, נמנע מלהזהיר את דה גול מפני התנקשות בחייו משום שהוא התנגד לסיום הכיבוש הצרפתי באלג`יר ולפגיעה באינטרסים של חבריו בצרפת. הראל עצמו מצא דרך לעקוף את פרס והעביר את הידיעה לבן-גוריון שמסר אותה הלאה לדה גול באופן בהול. האזהרה הישראלית לא מנעה מדה גול להשמיע הצהרות אנטי ישראליות קיצוניות, על גבול האנטישמיות, לאורך תקופת הפיוס הערבית הצרפתית.

התפנית הצרפתית בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים הושלמה כאשר צרפת הפכה מתומכת נלהבת בישראל ליריבה מרה וקשה ולתומכת נלהבת בתוקפנות הערבית. המעיין בגיליונות `העולם הזה` ובמאמריו של אורי אבנרי מאותה תקופה יזהה היטב את נתיב השמד הפרו ערבי של השמאל הישראלי. אבנרי התנגד בנחרצות להמשך הכיבוש הצרפתי באלג`יר משום שהוא הבין כי הכיבוש הזה מנציח את הברית הצרפתית הישראלית ומבצר את מעמדה של ישראל באזור אל מול הערבים ובייחוד אל מול מגמות ההתפשטות הפן ערביות של נאצר בהן תמך אבנרי בכל ליבו. במילים אחרות, אבנרי הבין כי הדרך להשמדת ישראל עוברת בסיום הכיבוש הצרפתי באלג`יר ובצמצום כוחה הצבאי של ישראל אל מול העולם הערבי. פרס עצמו היה אופורטוניסט בלבד כאשר תמך בצרפתים תוך שהוא מלביש את תמיכתו זו ברטוריקה ציונית לאומית גאה, ואחריתו מעידה על ראשיתו, שכן העמדה החדשה שאימצה צרפת גוררת שינוי רדיקאלי בעמדתו הניצית של בן טיפוחיה פרס.

כבר במלחמת ששת הימים, לפי עדותו של יצחק רבין בספרו `פנקס שירות`, מציג פרס את תוכניתו הביטחונית כמומחה לנושא מטעם עצמו וקובע כי מן הראוי שצה"ל יתחפר בסביבות באר שבע ויוותר לנאצר על כל אזור הדרום משום שאנו חסרי סיכויים נגד המצרים לדעתו.

במלחמת יום הכיפורים פרס שותף לקונספציה שנכשלה כישלון טוטאלי כחבר בממשלה וכתומך נלהב בקו הפייסני והמרוסן שהעמיד את ישראל בתנאים איומים וגבה ממנה קורבן דמים אדיר.

ב-81` מחליטה ישראל לשתק את הכור הצרפתי בעירק. פרס מתנגד נחרצות. לפי כמה וכמה עדויות היה זה הוא אשר נחשד ע"י בגין בהדלפת פרטי התוכנית הישראלית לידידו ופטרונו הצרפתי פרנסואה מיטראן שמיהר מן הסתם להעביר את הידיעה לסדאם חוסיין.

מעלליו של פרס בעניין זה תוארו בספרו של שלמה נקדימון `תמוז בלהבות`, כמו גם החשד של בגין בפרס ובידידו עזר ויצמן, והם מעלים שורה של תהיות מוסריות ואחרות. צה"ל ביצע את הפעולה בזמן אחר, והציל את המזה"ת מן האפשרות האסונית של נשק גרעיני צרפתי בידיים של רודנים כמו סדאם חוסיין. ארה"ב הגיבה בהטלת אמברגו על משלוח מטוסים מהסוג בו השתמשה ישראל בהפצצה, ואולם כבר במלחמת המפרץ הראשונה, כעשור לאחר הפעולה הישראלית הבינו האמריקנים את גודל השירות שבצעה עבורם ישראל.

שמעון פרס סבור עדיין שזאת הייתה טעות מן המדרגה הראשונה להפציץ את הכור העירקי/צרפתי. שאלה שצריכה להישאל היא, מה היה קורה אילו דבר ההדלפה של פרס לא היה מגיע לראשי המדינה והצבא אז וטייסינו, ואילן רמון ז"ל ביניהם, היו יוצאים לפעולה כשסדאם מוזהר ע"י מיטראן שהוזהר ע"י פרס, וחייליו ממתינים לטייסינו עם נשק נ"מ דרוך ומכוון. האם מישהו במחלקה לחשבון נפש בשמאל היה קורא לחקור את `המדליף` שבגינו כמעט נהרגו חיילים יהודים מטובי בנינו?

מזרח תיכון חדש

לאורך שנות השמונים הולכת ונשלמת התפנית של פרס כשהוא מכריז על תוכניתו הידועה בשמה השיווקי `מזרח תיכון חדש`. פרס סבר, ועדיין סבור, כי מגמות הגלובליזציה ואיחוד אירופה יוצרות מציאות חדשה וכי עתיד האזור תלוי בצורה זו או אחרת של ביטול מדינות הלאום, אינטגרציה צבאית, כלכלית, חברתית ושלטונית ואיחוד מוחלט של המזרח התיכון תחת ריבונותה של מסגרת משותפת לנו ולערבים שתהיה כפופה לנציבות האיחוד האירופי.

לפי פרס: "אין די בארגון של כל מדינה ומדינה בפני עצמה. הצוותא האנושית התרחבה ורק מסגרת של כלל רחב יותר, על בסיס אזורי ואף על אזורי יכולה לתת לפרט את ההגנה על חייו, על גופו, על פרנסתו ועל חרותו. יבוא יום וגם תודעתו העצמית של האדם, זהותו האישית, תתבסס על מציאות חדשה זו. לכשיבוא יום זה תימצא האנושות מעבר לשלב הלאומי בתולדותיה, ובמערב אירופה כבר ניכרים סימנים ראשונים המבשרים את בואו של אביב אנושי זה...". (`המזרח התיכון החדש`, עמ` 7.

במילים ספורות אלו מקופלת כל משנתו של פרס. המדינה היא מוסד שמאבד את תוקפו בזמן החדש, משום ש`הצוותא האנושית התרחבה` (גלובליזציה), וצריך לחשוב על התאגדויות אלטרנטיביות בתוך גושים, או בלשונו של פרס `מסגרת...על בסיס אזורי ואף על אזורי`, כלומר מזרח תיכון נטול מדינות ההופך באחת לגוש אזורי אחיד והמשתלב כגוש במערך הקולניאליסטי האימפריאליסטי של האיחוד האירופי. לכך מכוונת הדוגמא למגמה המשיחית הפוסט לאומית – מערב אירופה – המסמנת את הכיוון אליו נעה האנושות כולה – אל `מעבר לשלב הלאומי בתולדותיה` כלשונו של פרס.

התוכנית ההזויה הזאת, שמקורה ומימונה מהאיחוד האירופי, פורסמה בשני ספרים עיקריים של פרס, `המזרח התיכון החדש` ו`בראשית חדשה`. בספר הראשון (עמ` 19) מסביר פרס את בחירתו בדגם האירופי לאיחוד אזורי על בסיס ביטול הלאומיות ומדינות הלאום: "בשיחות הרבות שניהלנו (הכוונה לפרס ולרבין) במשך השנה הראשונה לכהונת הממשלה העמדנו את המזרח התיכון החדש על בסיס קווי המתאר של הדגם האירופי: שיתוף פעולה כלכלי בשלב ראשון ואחרי כן יצירת הבנה פוליטית בתהליך מתמשך, הבנה פוליטית הולכת וגוברת בין כל הצדדים, הולכת ונבנית. בסופו של דבר הצית הרעיון את דמיונם היוצר של רבים מידידינו, ובהם הנשיא פרנסואה מיטראן, הקנצלר הלמוט קוהל וראש נציבות הקהילייה האירופית ז`אק דלור. הם רואים את האפשרויות הנפתחות לפני אירופה ולפני המזרח התיכון כאחת, לנוכח אדריכלות היסטורית מעין זו. ואכן, חברות אירופאיות החלו לתכנן פיתוח דרכים ומסילות למזרח התיכון".

ה`אדריכלות ההיסטורית` של פרס איננה אלא יישום הפרקטיקה האירופית בשליחות הגורמים האירופים ובעיקר בשירות האינטרסים האירופיים המתוארים בדברי פרס במילים `האפשרויות הנפתחות לפני אירופה` וכו`. יש לשים לב גם לחבריו של פרס כלשונו, פרנסואה מיטראן, הלמוט קוהל וז`אק דלור, כלומר צרפת וגרמניה המסומנות כבר בספרו הראשון כבעלות הברית המרכזיות של ישראל. עוד יש לתת את הדעת לעדיפות הצרפתית המובהקת בדבריו, שכן ההסכם קיבל את אישור נציבות האיחוד כשז`אק דלור הצרפתי עמד בראשו. גם העובדה שלא מוזכרים בספר הזה שותפים אמריקניים לתוכנית האיחוד אומרת דרשני.

פרס מטיף לאינטגרציה בכל התחומים. בתחום הגיאוגרפי הוא קובע בספרו `המזרח התיכון החדש` (עמ` 134) כי: "בעקבות כינון שלום כולל יפתחו הגבולות בין מדינות האזור לתנועה חפשית...". הסעיף התמים הזה, בו מציע פרס לבטל את הגבולות במזה"ת, הוא שאפשר לישראל באוסלו ובנספחיו לקבל לראשונה את זכות השיבה של הפזורה הערבית לישראל, שכן פתיחת גבולות המדינה ושורת ההסכמים הכלכליים בין ישראל לבין מדינות האזור מאפשר לפליטים לרכוש בתים בכל עיר וכפר בישראל ולהתגורר בהם ללא הגבלה, כמו באירופה.

את התוכנית לאינטגרציה בת�

[מחלקה ראשונה]

שמעון פרס: הקשר הצרפתי ונתיב השחיתות (2)

עיון במחשבתו ובמעשיו של אחד מן הפוליטיקאים המרכזיים ביותר בארץ בעבר ובהווה. תשובת המשקל לביוגרפיה המגויסת של בר זוהר חלק שני מתוך שניים


מאת: אלון דהן | פורומים Nfc


היה זה פרס אשר קבע בספרו הראשון: `השלב הבא` (עמ` 164) כי "לצדק שואפים ואילו עפ"י אינטרסים פועלים". ואכן, נאמן לדרכו מקפיד פרס להתעלם מבעיות ערכיות ופועל בהתאמה מלאה עם האינטרסים העוינים של מיטיביו באירופה. ואולם השחיתות ברמה הבינ"ל לא מוגבלת לזירה מסוימת. היא מלמדת על מבנה אישיות מושחת ועל דפוס פעילות קבוע בכל תחום ובכל זירה. הידיעות הרבות הנמצאות בידיים פרטיות מחייבות עבודה עיתונאית זהירה, מדויקת ואמיצה בכיוון המוצע כאן. חשיפת האמת על דמות מרכזית הנושאת תפקידים בכירים בעבר ובהווה, והחותרת להנהגת המדינה בעתיד בתמיכת `החייל מספר אחד` שהבריח את צה"ל מלבנון עם הזנב בין הרגליים, מחויבת לנוכח האיום העצום שהיא מציבה על מדינת היהודים ועל אזרחיה.

דפוסי התנהגות נוספים הנחשפים פה ושם בתקשורת המושתקת של המחנה הציוני בארץ מלמדים כי מעמדם של פרס ושל בני משפחתו חסינים מפני החוק, משוריינים ואי אפשר לערערם. שמועות על בנו של פרס שהרג חייל בשוגג וזכה להגנה מהסנדק הכל יכול התפרסמו בתקשורת, ללא ספינים וללא פולו אפים שיציפו את הנושא ויעלו את השאלה המתבקשת: מדוע איש לא נתן את הדין על המעשה ולא נשפט?; שמועות על נדב פרס, נכדו של שמעון פרס, נגדו נפתחו ככל הנראה חקירות משטרה על מעורבות בגניבת אופנוע כבד ועל שימוש בסמים, שגם הוא יצא ללא פגע כפי שפורסם באתר החדשות `וואלה` ביום 27.08.2003 וב`הארץ` ע"י ים יהושע; שמועות עקשניות על מעורבות עסקית של פרס בראשות הפלשתינית, מעורבות שכוללת שותפות עם גורמים טרוריסטיים קיצוניים ביותר כולל אל קעידה, כפי שפירסם העיתונאי החוקר דוד בדין, ועוד מחייבות התייחסות.

לדברי בדין (מקור ראשון, 27.08.04): "בחודש ינואר 1998 הכריז שמעון פרס... על הקמתה של `קרן הטכנולוגיה לשלום`. הקרן, שהוקמה בשיתוף עם יאסר ערפאת וג`יימס וולפנסון, אישיות בכירה בבנק העולמי, חלשה על הון של מאה מליוני דולרים. לא ברור לאילו מטרות יועדו הכספים הללו, אך ב-23 ביוני 1999, חודש לאחר שנתמנה לשר לפיתוח אזורי בממשלת ברק, הודיע שמעון פרס לתקשורת כי `מרכז פרס לשלום` גייס 64 מיליון דולרים נוספים עבור הקרן, סכום שיועד להשקעה בחברת התקשורת הפלשתינית `פל-טל`. יו"ר פל-טל היה איש הכספים של ערפאת, מוחמד ראשיד, שדב ויסגלס היה עורך דינו. מאוחר יותר התברר כי מרכז פרס לשלום קיבל 3.3 אחוזים מן המניות של פל-טל. ידיעה זו זכתה לפרסום נרחב בעיתון `גלובס` ובשבועון האמריקני היוקרתי Business Week.

עוד פורסם באותה העת כי משפחת בן-לאדן הינה שותפה בבעלות על החברה. עד כה לא ברור מהיכן קיבל מרכז פרס לשלום את עשרות מליוני הדולרים שהושקעו. ב-01.10.1999 חשף העיתונאי יואב יצחק כי 40% ממניות פל-טל היו בבעלותו של ערפאת ו-40% בבעלות של משפחת בן-לאדן. בתיק של מרכז פרס לשלום המצוי אצל רשם העמותות אין כל תיעוד למאה מיליון הדולר שגויסו עבור קרן הטכנולוגיה לשלום, ואין כל איזכור לעסקה עם פל-טל. בתיק לא נמצא גם כל רישום של מניות שמרכז פרס לשלום קיבל בעקבות העסקה הזו.

כשניסיתי לברר עם הנהלת מרכז פרס לשלום מה עלה בגורל קרן הטכנולוגיה לשלום, נאמר לי כי זו כבר איננה פעילה. בתגובה לשאלה בדבר הכסף הרב שהושקע בקרן זו, הוניתי לאיש הצוות של המרכז, נעם זיו. זיו ענה באי נוחות שהוא אכן `לא יודע מה עלה בגורלו של סכום כסף זה` אך ידוע לו כי הוא נמצא כיום בניהול של חברת השקעות Evergreen מקנדה. ומה לגבי 64 מיליון הדולרים? לדברי זיו, מרכז פרס לשלום השקיע `רק` 20 מיליון דולר בפל-טל.

דובר אש"ף בירושלים, זיאד אבו זיאד, נשאל בקשר לקורותיה של קרן הטכנולוגיה לשלום וכן באשר להשקעתו של מרכז פרס לשלום בחברת פל-טל. `לא אהיה הראשון לדון בנושא` ענה זיאד אבו זיאד. כשאיש ההסברה של ערפאת, יאסר עבד רבו, נשאל בנושא הוא ענה שהוא מעדיף לא לדבר עליו, וניתק את הטלפון...".

דברי בדין מעלים אפשרות לפיה פרס, באמצעות המרכז העתיר הקרוי על שמו, ולפי הצהרותיו גם ישירות באמצעות הכספים שגייס לקרן הטכנולוגיה לשלום ושהושקעו בפל-טל, נכנס לשותפות עסקית עם גורמי טרור המאיימים על שלום העולם. הדברים הגיעו לחקירה בכנסת, בה הציג בדין שורת מסמכים המעידים על הקשרים בין פרס לרשות הטרור הפלשתינית ואולם שום סנקציה לא ננקטה כלפי פרס עצמו.

בדין היה העיתונאי שפרסם בזמנו את דבר פרשיית השוחד שעמדה מאחורי בחירתו של שמעון פרס ע"י ועדת פרס נובל, בתמיכתו ובסיועו של הפוליטיקאי הנורבגי המושחת טרייה לארסן. לפי בדין, לארסן ואשתו שהייתה אז שגרירת נורבגיה בישראל, באו על עונשם בנורבגיה, ואולם פרס יצא ללא רבב. פרשת הסכום העצום שהעביר פרס ללארסן כפרס באמצעות המרכז שלו נגמרה בהענשת שני הדיפלומטים הנורבגיים ובלא כלום כלפי פרס.

הוא סוגד לעשירים ובז לאביונים

דברים אלה אינם סוף פסוק. למשל, בספרו של העיתונאי יאיר קוטלר, `הזרזיר והעורב: אריאל שרון ושמעון פרס כמות שהם` (עמ` 169-174) נמסרו בין היתר הדברים הבאים שנביא באריכות:

"...רפ"י נודעה כתנועה דלת אמצעים, אך פרס הרבה בנסיעות לחו"ל. הרחק מישראל הוא נושם אוויר פסגות, ומתרועע בחברת מדינאים וגדולים, תמיד בלוויית עיתונאי חצר וצלמים צמודים...הוא אוהב שומרי ראש, שטיחים אדומים הנפרשים לרגליו, קוקטיילים, רוסים וסינים, סודות, פרסומת, עיתונאים מצלמות טלוויזיה...פרס טיפח לעצמו מלתחה יקרה ומגוונת יותר מכל שר אחר, והשתיל לעצמו שיניים חדשות, מערכת כתרים יקרה ב`תל השומר`...הוא סוגד לעשירים ובז לאביונים: ארוחות נוצצות, בנקטים מפוארים, שתיית וויסקי, הפסקת העישון בעיקר לצורכי ראווה ופרסומות... בהיותו ראש הממשלה `עבד על עצמו` לשיפור תדמיתו ולשיפוצה. שיחק את המאופק, בעל רצון הברזל, החרוץ, אך הייתה לו בעיה: כבר לא יכול להמריא כל שני וחמישי לחו"ל כדי לברוח ולחמוק מן הפרובינציה הישראלית, להיות במחיצת גדולים כפי שהפגין בסוף נובמבר 87, במסיבות שחגג עם כוכבים כמו איב מונטאן בחגיגות ה-40 למדינה. בבניין האופרה של פאריס התאספו כל המי ומי של החברה הגבוהה הצרפתית, ופרס התחבק והתנשק עם שחקניות ומדינאים, סופרים ומשוררים. הכל הונצח במצלמות וידיאו ובעמודי החדשות... פרס קיים קשרים עם ג`ו ליבו, שהיה עד 82 יו"ר מועצת המנהלים של `אליאנס`, מפעל הצמיגים בחדרה. ליבו נחשף כנוכל בינלאומי, מודיע לשירותי ביון, חברה של היצאנית הבריטית לשעבר מנדי רייס דייוויס – איש המאפיה בארצות הברית. ליבו התפאר באוזני ישראלים וזרים על מתנות שהוא מחלק לשר הביטחון, חברו הטוב שמעון פרס, תופר לו חליפות על-פי מידה כל אימת שהוא סר לבקרו במונטריאול, מארחו – על חשבונו – בסוויטה שלו עם בני משפחתו במלון `השרון` בהרצליה, ונמנה עם באי ביתו – וגם שומע סודות מפיו, כמו על אירוח גנרלים אירניים. ראש השב"כ וגם ראשי `אליאנס` נועדו עם פרס בלשכתו בתל אביב כדי להזהירו מהנוכל והפטפטן ליבו, חברו ורעו הקרוב המסגיר סודות – אך ללא הועיל. פרס דחה את מזהיריו. בינואר 1987... נודע על עוד קשר אינטימי שקיים פרס עם נוכל אחר: דויד באלס, שהעניק לו בין היתר מתנה: שעון יד, אך גם הרעיף על מפלגתו כספים רבים, שבאמצעותם `קנתה` ובלעה `מפלגת העבודה` את ויצמן לקרבה במסגרת `המערך`... השעון מדגם `באום את מרסייה`, נרכש בוונציה... בסוף ינואר התפוצץ סיפור השעון בכלי התקשורת. פרס, חומד המתנות, אולץ להחזיר את המתנה... להגנתו טען כי קיבל `מתנת יום הולדת`, אך הוא נמסר לו הרבה ימים אחרי יום הולדתו שב-1 באוגוסט, מסיבה פשוטה: בני הזוג בלאס רכשו את השעון בוונציה רק ב-16 באוגוסט...נאמר `שונא מתנות יחיה`, אך שמעון פרס אינו נמנה עם הפוליטיקאים הדוחים מתנות. הוא להוט אחרי תשורות ומנחות, והיה כה אסיר תודה על תרומותיו הכבדות של באלס ל`מפלגת העבודה` למערכת הבחירות, עד שהריץ לו שתי אגרות... דויד בלאס תרם ל`מערך` יותר ממיליון וחצי דולאר, חלקם באורח ישיר וחלקם על-ידי העמדת `הלוואה` כביכול לרמי אונגר לכיסוי חובות `יחד`, על-מנת שזאת תיכנס לקואליציה ותחתום הסכם עם `המערך` – הסכם שהותנה בכיסוי החובות האדירים ש`יחד` של עזר ויצמן צברה בתקופת הבחירות של 1984... בחודשים הראשונים של 88, פורסמו גילויים בכלי התקשורת בעולם ובישראל, לפיהם קיבלו שמעון פרס ו`מפלגת העבודה`, שניהם יחד או כל אחד לחוד, כספים תמורת הענקת חסינות ישראלית לצינור נפט שתוכנן בין עירק וירדן. המתווך בעסקה המפוקפקת, שנודף ממנה ריח שחיתות, ועליה סוכם בעת שפרס היה ראש הממשלה, היה ברוס רפפורט, ישראלי יורד עתיר נכסים, איל נפט ועסקים בינלאומיים היושב בשווייץ. לפרשה שורבב גם שמו של התובע הכללי האמריקני אדוארד מיז. רפפורט נמנה עם מקורבי פרס ובעבר תרם ל`מפלגת העבודה`...".

נתיב השחיתות

בלאס, אותו הציע פרס כמועמד העבודה לתפקיד שר האוצר, הגיע לתודעת הציבור בישראל בעיקר סביב פרשייה אחרת. ב-20.6.05 פרסם העיתונאי אסף גור במעריב כי מטען חבלה התפוצץ על מפתן ביתו של מר בלאס בתל אביב. בין היתר דיווח גור כי: "בלאס בן ה-60 הוא איש עסקים שהסתבך עם החוק ופשט את הרגל, עם חובות של כ-100 מיליון דולר. הוא נעצר לאחרונה בחודש ינואר בחשד לביצוע עבירות מרמה, זיוף והלבנת הון...אתמול התברר שדווקא בעולם התחתון מבקשים לפגוע באיש העסקים...". על זה נאמר אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה.

השחיתות סביב צינור הנפט חמורה יותר מן השחיתות הממונית של פרס, משום שהיא הכניסה את ישראל לבעיה ביטחונית חמורה. פרס ושלוחיו מטעם ישראל התחייבו שלא לפגוע בצינור של חברת הנפט האמורה בשום דרך או צורה. החיזבאללה שקורא עיתונות זרה כמונו קרא על ההסכם הנורא הזה והעמיד את בסיסיו בצמוד לתוואי הצינור, ומשם הוא מוציא לפועל את פיגועיו נגד ישראל ובני בריתה כשידי צה"ל כבולות מלהגיב. ואולם כבר ראינו, בהסתמך על רונן ברגמן לעיל, שפרס איננו נמנע מלשתף פעולה עם ראשי ארגוני הטרור כדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים שלו, כך שאין בהסכם המושחת הזה שום חריגה מן הנורמות הכלליות המאפיינות את דרכו של האיש.

נתיב השחיתות לא הסתיים. ב-06.11.2005 דיווח העיתונאי יואב יצחק כי עמותת אומ"ץ בראשות העיתונאי אריה אבנרי הגישה עתירה לבג"צ ובה היא מבקשת מארבעה שרים להחזיר מתנות שקיבלו שלא כחוק מאיל הון החשוד בפרשת שוחד בתעשיה האווירית. הארבעה, שמעון פרס, פואד בן-אליעזר, דליה איציק וחיים רמון, טסו למונקו והתארחו שם על חשבונו של אייל ההון החשוד בפלילים – אהרון פרנקל.

לפי אריה אבנרי, במאמר שפירסם באתר `מחלקה ראשונה` מיום 25.6.2005: "מי שעקב מקרוב, במשך השנים, אחר התנהלותו הפוליטית הבלתי נלאית של שמעון פרס, הגיע מזמן למסקנה כי מניעת שחיתות לא הייתה מעולם בראש מעייניו. גם כאשר אירעה שחיתות בסביבתו הקרובה של פרס הוא לא יצא מגידרו כדי לחסלה ולוודא שהאשמים יועמדו לדין, אלא דאג שבו שלא ידבק רבב כדי לא להפריע למסעותיו הארוכים החוזרים ונשנים לראשות הממשלה."

רק נזכיר שלאחרונה התפוצצה פרשת האירוח שקיבלו ח"כ אפללו ורוחמה אברהם מחברת אגרסקו. אברהם ואפללו החזירו את הכספים מיד כשנודעה הפרשה, ולא שבכך כיפרו על מעשיהם, אלא שההשוואה לחכ"ים הסוררים ממפלגת העבודה מתבקשת. במקרה של פרס ובני טיפוחיו: המארח הוא אדם החשוד בפלילים ועל אף העובדה שוועדת האתיקה של הכנסת דרשה שכספי האירוח יוחזרו פרס וחבריו מסרבים עד עתה להחזירם. על כך נאמר שיש שווים ויש ששווים יותר.

בנוסף, מתברר שחוקי הבנייה של מדינת ישראל הם בבחינת המלצות ותו לא בעיני פרס. בחפשו אחר אתר לבניית בניין המרכז המושחת הקרוי על שמו, נתן עינו מר פרס על חלקת אדמה לחוף ימה של יפו. לפי פרסומים שונים, הבנייה באתר הזה היא בלתי חוקית, אבל כאמור החוק מעולם לא הטריד את פרס יותר מדי. עירית תל אביב תכננה לבנות על השטח פארק ציבורי, בתוכנית הידועה כ`פרויקט טיילת 2236`. מאחר ובעבר היה על השטח הזה מבנה ציבורי, החוק מאפשר להקים עליו מבנה ציבורי נוסף, ובטיעון הזה פרס הצליח לשכנע את הרשויות לתת לו יותר מארבעה דונם נדל"ן לחוף הים כמעט בחינם.

ואולם מרכז פרס איננו מוסד ציבורי כי אם מוסד פרטי, ולכן אין המבנים שבבעלותו נחשבים מבני ציבור וממילא בניית המבנה ע"י המרכז מהווה הפרה בוטא של חוקי הבנייה. מבנים ציבוריים חייבים להיות פתוחים לקהל הרחב ללא הבדלי השקפה פוליטית או אמונה דתית וכו`, ואילו מרכז פרס הוא מוסד, שעל אף הצהרותיו, נותר סגור בפני אנשים שלא הוזמנו לבקר בו ולקחת חלק בפעילויותיו השונות.

בנוסף לשורת השחיתויות הנ"ל, מן הראוי להאזין לבנות קול קלושות המכסות קופת שרצים אדירת ממדים הנסחבת על גבו של פרס כבר שנים: מרסיסי פליטות פה של הגב` ג`ודי שלום ניר מוזס עולה כי עמירם ניר, בעלה לשעבר של הגב` שלום ניר מוזס, היה בדרכו לארה"ב להעיד בפרשיה אפלה של עסקי נשק עם אירן, בה היה מעורב פרס בדרך זו או אחרת, ואולם הוא נהרג בתאונה טראגית ולא זכה למסור את עדותו. ביתה של הגב` שלום ניר מוזס נפרץ, וחומר חסוי ומסווג נעלם ממנו בדרך מסתורית. האם יש לדברים קשר? האם אסור לשאול או לברר ולחקור מה היה טיב החומר שנחקר ומדוע הגב` שלום ניר מוזס כל כך כועסת על שמעון פרס?

אם הדברים אינם נכונים יש להעמיד את מפיציהם לדין אך אם הם נכונים יש לשקול ברצינות את חסינותו התקשורתית, אם לא המשפטית, של האיש המסוכן הזה המככב במרכז המפה הפוליטית כשהוא מצויד בתוכניות הרסניות לרדקורציה דיסטרוקטיבית של המזרח התיכון, תוכניות העלולות לדרדר את האזור למלחמת הכל בכל.

מעל לכל מחויב הציבור לצאת נגד שתיקתה הרועמת של התקשורת בכל הנוגע לאיש ולמעלליו. הן פרטים רבים שהועלו כאן ורבים אחרים הידועים לכל, מחייו הפרטיים והציבוריים של האיש, נמצאים בידי עיתונאים בכירים בישראל והם נמנעים מלעשות בהם שימוש. כל איש ציבור צריך להיות פתוח לביקורת, אחת היא אם המשחית דרכו הוא שרון או מר פרס, בנו של שרון או בנו של מר פרס, נתניהו ואשתו או מר פרס ובני משפחתו.

שתי שאלות חשובות חותמות את המאמר הזה. האחת: האם פרס יגלה אי פעם את הישות הזאת המקננת בלבו של כל אדם הנקראת מצפון? והשנייה: האם סוניה פרס, אשתו של שמעון פרס, תעיז פעם להפר את שתיקתה הרועמת והתנזרותה המוחלטת מן התקשורת ותביע תמיכה או התנגדות במעשיו החמורים של בעלה?

ומה הלאה?

פרס הצטרף למפלגה החדשה, `קדימה`. מסגרת נטולת אידיאולוגיה, שקיבצה אל קירבה אנשים שעד אתמול היו או ימניים או שמאלנים, ובכך חשפה קבל עם ועולם את ערוות הפוליטיקאים הציניים שלנו: הם מעולם לא האמינו במה שהם מכרו לנו כאידיאולוגיה. הם בסך-הכל השתמשו באידיאולוגיה כדי לבסס לעצמם עמדת כוח פוליטית הנתמכת בציבור נלהב המאמין בכל לב בסיסמאות הכזב של נבחריו.

פרס עצמו המציא את השיטה. בראיונות לתקשורת שהוא נתן לאחר פרישתו ממפלגת העבודה ועבר לקדימה, הוא אמר כי כדי להצליח לא די ברעיונות טובים ובתוכניות ראויות. כדי להצליח לממש רעיונות ותוכניות צריך גם רוב. במילים אחרות, פרס לא רואה במפלגות השונות מסגרות אידיאולוגיות, כי אם פלטפורמות למימוש השאיפות האופורטוניסטיות הציניות שלו ושל חבריו. הוא משתמש ברטוריקה ציונית למחצה בתקשורת, להבדיל מספריו, כדי לרכוש תמיכה ציבורית. הוא מתמודד תמיד במסגרת מפלגתית הנחשבת מרכזית ציונית, המספקת לו כסות ומאוחר יותר מעמד מיניסטריאלי בכיר. פעילותו של אדם הממומן ובמידה רבה מופעל ע"י גורמים אירופיים עוינים במרכז המפה הפוליטית מתאפשר רק כאשר מפלגת מרכז פורשת על האיש את חסותה ומעניקה לו לגיטימציה.

קדימה הפכה למעין `מחנה פליטים` של הפוסט אידיאולוגיים המבקשים להידחק למרכז המפה הפוליטית כי הם יודעים `לנהל`. לא משום שיש להם דרך, ערכים, אמונות וכו`, אלא משום שיש להם ידע מקצועי, לא אידיאולוגי כמנכ"לים. הם נבחרו ע"י ציבור עייף, שכבר בז לסיסמאות, שאיננו ימני או שמאלני, ושהפך אדיש לכל אידיאולוגיה מכל צד. ופרס? הוא ימשיך לנסות להגשים את מאווייו האנטי ציוניים, אבל ממרכז המפה הפוליטית, כמספר שניים במפלגת השלטון, ועם תמיכה ציבורית רחבה.

אלון דהן הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית, מחבר הספר: `מדריך ליונה עיוורת - הקולוניאליזם האירופי: איום שקם לתחיה`, מורה ואב לשלושה ילדים.

+ כיתבו במערכת הפורומים של Nfc כותבים ב- Nfc בימה חופשית+ הדפסה שלח לחבר

נוצר: 28/12/2006 | עודכן: 29/12/2006 | רשימות נוספות: אלון דהן



http://www.nfc.co.il/Archive/003-D-19626-00.html?tag=22-21-28