המשך לכתבה על שלאף

[אורח]

המערכת שהקים מרטין שלאף פעלה גם אחרי מות ערפאת. בישראל היא הקימה את מפלגת קדימה שריכזה בתוכה את היסודות המושחתים של הליכוד והעבודה, והמערכת הפלסטינית, אישים המקורבים לעסקים של שלאף, העומדים במרכז העשייה הפוליטית, ובראשם מוחמד רשיד. הכוונה היתה לגרום לכך שגם בישראל וגם ברשות הפלסטינית יקומו ממשלות הקשורות בשלאף, אבל למרבה הצער חמאס השתלט על עזה, ומאז עסוקים חוגי שלאף בלטכס עצה איך להתגבר על מכשלת חמאס- לצרף אותם לעסקים, או לחסל אותם. [12]

המערכת המשותפת הישראלית-פלסטינית הצליחה לשתק גם את כלבי השמירה של הדמוקרטיה הישראלית- את העיתונות, על ידי תיאור מהלכיה כ"תהליך שלום". העיתונות הישראלית העדיפה לתמוך ב"תהליך שלום", ולמען ה"שלום" היתה מוכנה לעצום עין ולא לרדת לעומק הדברים החמורים שהיו קשורים בפעילותו של שלאף בישראל ואצל הפלסטינים. [13] תופעת "האתרוג" הידועה.

היו כמה אירועים דרמטיים בישראל שאין להם הסבר, שקשורים בתפניות חדות של אישים המקורבים לשלאף: הוויתור של שרון על המערכה הנחרצת נגד ערפאת, סיכול הכוונה לגרשו לסודאן [14], החמצת אירועי 11 בספטמבר אחרי ששרון הכריז על ערפאת כ"בן לאדן שלנו", התפנית החדה בעניין גוש קטיף, עסקת השבויים של טננבאום, הצטרפותו התמוהה של ליברמן לממשלה, ואחר כך פרישתו ממנה, [15] והמהלכים למנות את אהוד ברק לשר הביטחון; אחר כך הבטחותיו של ברק לצאת מן הממשלה, ולאחר מכן התכחשותו להבטחות אלה. יכול להיות שברק נוקט מדיניות זהירה ולא דוגמטית, אבל גם אפשר לשאול, שמא הניח שלאף אקדח על רקתם של קברניטי המדינה, ומכתיב לישראל מדיניות של התרסקות? [16]

המדיניות, השמה לה למטרה עיקרית לממש את האינטרסים הכלכליים של שלאף, פגעה בעקיפין במלחמה שישראל ניהלה נגד החיזבאללה, מכיוון שהאינטרסים של שלאף עמדו בסתירה לקונספציה של אזורי חיץ, והיא התאימה עצמה לאג'נדה של ערפאת בדבר "בינאום הסכסוך", כפי שיוסבר להלן [17]. בואו הבהול של שמעון שבס לישראל בעיצומה של המלחמה מעלה תמיהות. האיש, יד ימינו של שלאף, שתואר כמי שמרחיק עצמו מישראל [18], הודה כי בעיצומה של המלחמה נועד עם ברק, והוא היה זה ששכנע את ברק לחזור לפוליטיקה.[19] האם גם נועד עם אולמרט ושכנע אותו להימנע ממהלך קרקעי? כפי שיוסבר להלן יש סבירות גבוהה שכך קרה.

וועדת וינוגראד שמה לב כי המטרה העיקרית של פרק הסיום במלחמת לבנון השנייה, הפעולה הקרקעית, לא היה לצורך כיבוש אתרי שיגור הטילים על ישראל, אלא כדי לתת לגיטימיות לפריסת כוח בינלאומי בדרום לבנון, כמבוא לשיגור כוחות כאלה לשטחים הפלסטיניים. אחד מסלעי המחלוקת ההיסטוריים של ישראל ואש"ף היה בעניין "בינאום הסכסוך". האם כספי השוחד של ערפאת לשרון ולברק עומדים מאחורי התמיהה שהעלו חברי וועדת וינוגראד עצמם בעניין הדרך שבה עסקה הממשלה בעניין הכוחות הבינלאומיים? מכל מקום, למרבה הצער, בעוד חברי הוועדה התייחסו רבות לעניין זה במהלך דיוניהם, דווקא בפרק הסיכום הקובע הם לא נתנו לכך ביטוי [20]



מי אתה מרטין שלאף ?



מרטין שלאף נולד בווינה למשפחה חרדית שעברה מאנגליה לאוסטריה ועסקה בסחר עצים. באוסטריה התחבר מרטין שלאף למפלגה הסוציאליסטית, ודרכה למזרח גרמניה. על פי אתר וויקיפדיה [21] עסק שלאף בהלבנת כספים לטובת מזרח גרמניה, ובסיוע למזרח גרמניה בהתגברות על החרם העולמי עליה. הוא היה בעל ברית של ערפאת באותה תקופה. לאחר נפילת מזרח גרמניה ערכה גרמניה חקירות נגדו, על כספים עצומים שנותרו בידו, על פי טענתה - אשר נסתיימו בלא כלום. בגרמניה פורסם כי שלאף גוייס לשטאזי ועסק בהלבנת כספי מזרח גרמניה וכינויו היה "אדון הארץ" LANDGRAF. בעניין זה נעזר במנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, ושניהם הקימו לצורך זה חברת קש בליכטנשטיין, שהפעילה קזינו. המטוס הפרטי של שלאף היה למעשה מטוסו של ערפאת, ש"הושאל" לו [22]. אבנרי מתאר אותו כ"מיליארד מסתורי שעשה את הונו באזור הדמדומים של המלחמה הקרה". [23] בעקבות כישלונה של גרמניה להוכיח את קשריו של שלאף עם סוכנות הריגול שטאזי תובע שלאף על הוצאת דיבה כל עיתונאי שמזכיר את הקשר שלו לשטאזי.

אחרי הסכמי אוסלו הופיע שלאף בישראל בחברת אביגדור ליברמן ויצר רשת קשרים מסועפת, אבל נאלץ להסתלק אחרי שנחשפו פרשות השחיתות שבהן קשר את ראש הממשלה אריאל שרון. בכל זאת המשיך להפעיל את המערכת הישראלית בשלט רחוק והיה הרוח החיה בהקמת קדימה, והכנסת ליברמן לממשלה וצירופו של אהוד ברק אליהָ [24] .

נתניהו לא התפתה להצטרף לחוגי שלאף. הוא סירב להמשיך את שירותיו של יוסי גינוסר בקשר עם ערפאת, והיה הרוח החיה בשורה של רפורמות פנימיות בישראל שלא עלו בקנה אחד עם אג'נדת ההשחתה של שלאף ועושי דברו, ושילם על כך מחיר כבד: חוגי שלאף כרתו ברית אסטרטגית של "רק לא ביבי" שכללה את קדימה, ליברמן, ש'ס, מפלגת העבודה והעיתונות הפתיה. יש לשים לב כי שערוריות השחיתות של שרון וברק קשורות בקמפיינים נגד נתניהו.

כיום, מרכז פעילותו של שלאף- בווינה. הוא בעל שליטה בבנק באוואג [25], חברת קזינוס אוסטריה, וחברת הטלפונים הסלולריים של בולגריה, שבה ככל הנראה שותף גם שמעון שבס. שניהם נראו ביחד בסופיה על רקע העסקה.





רשת שלאף הישראלית



שלאף הופיע בישראל מייד אחרי הסכמי אוסלו, והאיש שפתח לו את הדלת היה אביגדור ליברמן [26]. הוא פרשֹ רשת קשרים מסועפת שהיתה ממוקדת בבכירים פוליטיים בעמדות קבלת החלטות, בעיקר ראשי לשכות של ראשי ממשלה, יוצאי מערכת הביטחון, פוליטיקאים בכירים, ועורכי דין מן הצמרת המעורבת בפוליטיקה ובכלכלה. כמו כן גילה עניין מיוחד בתנועת ש"ס.

ניתן להבחין בשתי טבעות קשרים: הטבעת המיידית של המקורבים ביותר – ראשי לשכות ראש ממשלה ובכירים אחרים בלשכות ראשי ממשלה – ליברמן, שבס, ווייסגלאס, משה ליאון [27] ושולה זקן. לגבי יצחקי, הקשר שלו עם החוג המקורב ישירות עם שלאף איננו חד משמעי, אלא מתבסס בעיקר על הקשר דרך ליברמן. יצחקי התבטא לימים כי "אולמרט הוא סכנה לישראל" [28]. אין ספק כי היה מודע לקשרי השחיתות של שלאף ואולמרט, אבל לא ברור אם התכוון אליהם, או לכישלונו של אולמרט במלחמת לבנון השנייה. מכל מקום, אחרי שפרש, שלא כמו ידידו, משה ליאון, לא נכנס לעסקים גלויים עם שלאף. לגבי ווייסגלאס יש לשים לב כי מונה לתפקידו אחרי שראש לשכת שרון, אורי שני, התפטר ללא הסבר מניח את הדעת. קשריו עם שלאף קדמו למינוי. האם שלאף הכתיב את מינויו של ווייסגלאס? של יוצאי מערכת הביטחון – יוסי גינוסר ואמנון ליפקין שחק [29]? פוליטיקאים בכירים – חיים רמון ואריה דרעי? עורכי דין – ווייסגלאס ואלי זוהר? [30], אבי פילוסוף? הקשר לאבי פילוסוף מביא אותנו לדליה רבין, ופואד בן אליעזר שגינוסר היה מקורבו הידוע במשך שנים רבות. לגבי אלי זוהר – גורמים במשק האנרגיה בישראל טוענים בע"פ כי מילא תפקיד עלום מטעמו של שרון במו"מ עם בריטיש גז, אבל אין לכך אישור בכתובים. אלי זוהר היה מועמדו של וייסגלאס לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אבל נפסל מסיבות שלא פורסמו. וייסגלאס עצמו חשק בתפקיד, אבל בסופו של דבר מונה לתפקיד ראש לשכת שרון על פי מיטב מסורת חוגי שלאף. ראש הממשלה אריאל שרון עצמו נמנה על חוג מקורביו הקרובים ביותר של שלאף, יותר מכל ראש ממשלה אחר. אהוד ברק יכול להיחשב כמקורב מדרגה שנייה בגלל קשריו ההדוקים עם יוסי גינוסר. בנימין נתניהו לא היה מעולם מקורבו של שלאף, וכאשר היה ראש ממשלה החליף את יוסי גינוסר בעו'ד יצחק מולכו, איש נקי ללא קשר עם שלאף. בחלוף הזמן התברר כי נתניהו שילם מחיר יקר על הימנעותו מקשר עם שלאף, מבלי שהיה מודע לכך כלל. לא מן הנמנע ששלאף קידם את ליברמן, לא רק כי זיהה בו מושחת ומשחית מבטיח, אלא גם כדי להעניש את נתניהו, ולקדם לו מתחרה. רבות מן ההתפתחויות הפוליטיות של שנת 2006, כולל הבחירות הכלליות, ראויות לבחינה מחדש על פי הקריטריון הזה. [31]

חרף העובדה שאישים מקורבים מאוד ליצחק רבין נפלו ברשתו של שלאף, כמו קרובי משפחתו, אמנון ליפקין שחק ויד ימינו שבס, רבין עצמו לא יכול להיחשב מקורב של שלאף. הם אומנם נפגשו, אבל רבין ביקש ממנו להשקיע בישראל, ולאוו דווקא בקזינו. שלאף סירב. [32] יחד עם זאת, רבין היה קרוב מאוד ליפול ברשתו של שלאף. לימים התברר כי ביום שבו נרצח, פגש רבין את שלאף [33] בחוג משפחתו שכבר פרפרה ברשת.

בנוסף לטבעת הקשרים המיידית יש גם טבעת משנית של מקורבים ומושפעים לא ישירים, ובהם ראש הממשלה הקודם, אהוד ברק, וראש הממשלה הנוכחי אהוד אולמרט. אבל, כפי שנראה להלן, שלאף היה סיבת החיבור האסטרטגי בין אולמרט, עדיין ראש עיריית ירושלים, ואהוד ברק, אז ראש ממשלה ושר ביטחון. אם כך, מאז אהוד ברק, כל ראשי הממשלות בישראל היו תחת השפעתו של שלאף.

כאמור, ברק היה מחובר לשלאף באמצעות יוסי גינוסר, אותו הפעיל לצורך וויתור על זכויותיה של ישראל במאגר הגז מול עזה, כדי להעבירו לידי קבוצת שלאף הפלסטינית ושלאף עצמו [34]. החשד הכבד ביותר הוא כאמור – שמא זכות השתיקה של הרצוג חיפתה על קבלת כספים משלאף, או גרוע מזה – מערפאת. אולמרט מקושר לשלאף דרך ליברמן אבל גם באמצעות איש ההון היהודי אמריקני דניאל אברהם. דניאל אברהם מקושר ישירות עם שלאף בעסקיו עם הפלסטינים, דרך יד ימינו, פרופ' סטיב כהן [35], השותף לכל העסקים של שלאף עם הפלסטינים. שמו של אברהם הוזכר כקשור עם אולמרט בפרשיות הדירות למיניהן ובנק לאומי. אברהם גם מביא אותנו לשמעון פרס [36], לו תרם את כספי ההקמה של מרכז פרס לשלום. פרס קשור למרטין שלאף גם דרך הפלסטינים, ובעיקר דרך החברות של יועץ הכספים של ערפאת, מוחמד רשיד. חברת– Palestinian Commerce and Services Co- PCSC הרשומה ברמאללה ואשר מימנה את גדודי אל-אקצה מן הכספים שעוזרד לב ניהל בז'נבה, גם מוזכרת כקשורה בהשקעות של קרן הסיכון EVERGREEN הקרובה לפרס בארה'ב וגם שותפה לבריטיש גז בהפקת הגז בעזה. על פי אתר בלומברג [37]PCSC היא חתמה על שותפות עם שלאף, ומכאן ששלאף היה עשוי לשמש צינור להעברת כספי שוחד של ערפאת עצמו למנהיגי ישראל, חוץ מן החשבון הסודי שניהל שלאף עבור ערפאת בבנק BAWAG שאולי היה מקור הכספים לשיחוד שרון ואולי גם שיחוד מנהיגים ישראלים נוספים.

מאמץ מיוחד השקיע שלאף בש"ס, ובמנהיגהּ באותם ימים, אריה דרעי. [38] עוזרד לב חושף את הסיבה לכך: הוא ראה בחרדים גורם שיביא להתמוטטותה של ישראל. הוא מספר על נסיעה בתל אביב שעשה יחד עם מוחמד רשיד, והם ראו חסידי ברסלב מקפצים בכביש. מה דעתך? עוזרד שאל את רשיד, ואז ראה "חיוך מוזר" על פניו. "אנחנו לא צריכים להילחם בכם עם רובים ונשק. עם קצת סבלנות אתם תיהרסו מבפנים, ואז כל המלונות והבתים שאתה רואה כאן מסביב יהיו שלנו. אנחנו בסך הכול זקוקים לסבלנות". [39] אין כוונת הדברים כמובן לומר כי בחרדים יש חס וחלילה סכנה לישראל, אלא רק לציין את העובדה כי שלאף מצא בהם עניין מיוחד, ואת ההסבר העניק רשיד לעוזרד.

חשיבותה של ש'ס נעוצה גם בהענשת נתניהו. הליכוד וש"ס נאבקים על אותו ציבור בוחרים, והחלטתו של שלאף להקים את ישראל ביתנו ולתמוך בש'ס היתה בבחינת הוצאת חוזה על הליכוד בראשות נתניהו. עם הקמת קדימה השתתפה ש'ס במרץ מיוחד בהכפשת נתניהו, כפי שהדברים באו לידי ביטוי במערכת הבחירות. הקשר קדימה-ברק-ש'ס-ליברמן בא לידי ביטוי לקראת סוף 2006 כאשר אולמרט רצה להחליף את פרץ בברק. דרעי לא חסך מאמצים לקדם את מינויו ברק לתפקיד. [40] וש'ס שינתה את טעמה מול פרס, ותמכה בבחירתו לנשיא המדינה. [41]



הקשר של ליברמן מביא אותנו אל מספר 2 בישראל ביתנו, ישראל חסון, [42] סגן ראש השב'כ לשעבר, שהיה קשור עם קוקו עובדיה, עבריין שעסק בעסקי נפט עם הפלסטינים, ודרכו, אל ליברמן. חסון היה דווקא ידוע בנטיותיו השמאליות, ורבים הופתעו מן ההתחברות שלו עם ליברמן.

שוב, רשת שלאף מחפשת את ראשי מערכת הביטחון על מנת לעקר אותה, ולנתב אותה לצרכיה. סמלי הביטחון של ישראל הם: שרון וברק, רמטכ'ל: אמנון ליפקין שחק, אנשי מודיעין: עוזרד לב, וכמובן—יוסי גינוסר.



רשת שלאף הפלסטינית



בראש רשת שלאף הפלסטינית עמד כמובן יאסר ערפאת שותפו לעסקי הלבנת הכספים [43] של מזרח גרמניה מימי המלחמה הקרה. האיש הנמצא עמו בקשר עסקים קונקרטי הוא מוחמד רשיד, מנהל כספי ערפאת, והאיש שמימן את גדודי אל-אקצה. לא ידוע על קשר ישיר בין שלאף למרוואן ברגותי, אבל לא סביר להניח שהפוטנציאל הגלום בו נעלם מעיני שלאף. ברגותי זכה למימון מרשת העסקים הישראלית-פלסטינית [44], וחוגי קדימה העלו חדשות לבקרים את הצורך לשחררו. פרס הודיע כי אחרי שימונה לנשיא יחון את ברגותי[45], איש קדימה, השר גדעון עזרא לא הוציא זאת מכלל אפשרות [46]. במפלגת העבודה השר בנימין בן אליעזר הרחיק לכת באמירה כי אם לא ייכלל ברגותי בעסקת שליט, על ישראל לשחרר אותו ללא תנאי. [47]





האינטרסים של שלאף



1. הקזינו ביריחו: המפעל הראשון שנקשר בשמו היה הקזינו ביריחו. על פניו נראה כי מטרת הקזינו היתה להלבין כספים [48], מיקומו באֶרץ ללא שלטון, או ליתר דיוק- שלטון מאפיוזו, התאים לכך ביותר. אבל לדעתנו היו לקזינו מטרות נוספות, חוץ מן הסיבה המיידית של גריפת הון:

א. להשחית את המערכת הישראלית.

ב. ליצור תלות כלכלית של קובעי מדיניות בישראל [49] בגורמי טרור פלסטיניים על מנת שלא להפריע להם להתארגן למלחמה בישראל, [50] על פי לקחי אש"ף בלבנון.

1. ליצור מקור מימון לכוח 17 של ערפאת, חוד החנית במאבק נגד ישראל, מבלי שיופרע על ידי שירותי הביטחון של ישראל. [51]

2. לאסוף מידע מפליל על בכירים ישראליים, על מנת להשפיע על המדיניות הישראלית. [52]

3. לאתר אצל באי הקזינו חוליות חלשות שאותן ניתן לגייסם נגד ישראל. [53]

מרטין שלאף הצליח מעל המשוער: הוא יצר קשר אסטרטגי של בכירי המערכת הפוליטית הישראלית, מן העבודה ומן הליכוד, עם ראשי השחיתות הפלסטינית הקשורים בערפאת. כוח 17 יכול היה להתכונן ללא מפריע לאינתיפאדת אל-אקצה. יתר על כן, כוח 17, ששום מקור מימון ערבי מחוץ לחיזבאללה לא היה מוכן לממנו, ועם סיום המלחמה הקרה גם לא ברית המועצות או מזרח גרמניה, זכה למימון מן הקזינו, ומידע מפליל המצוי בידי שלאף והפלסטינים משפיע עד היום על המדיניות הישראלית, ובעיקר בקרב ה"ימין", והיה מן הסיבות להקמת קדימה. הבוגד טננבאום אותר על ידי כוח 17 בקזינו, ומשם הועבר המידע עליו לחיזבאללה. לימים התברר כי הנזק שגרם טננבאום היה אסטרטגי, והיה מן הסיבות לכישלונה של ישראל במלחמת לבנון. [54]

איסוף מידע מפליל נגד יריבים ותומכים כאחד היה משיטות השליטה הידועות של ערפאת. אף על פי שבסופו של דבר הקזינו נסגר בגלל האינתיפאדה, הרי שבכל זאת הוא יצר את הפרצה הגדולה אשר איפשרה את חטיפת טננבאום שגרמה נזק אסטרטגי לישראל, ואיפשרה לאש'ף (ולחיזבאללה – שהרי כוח 17 [55] היה בעל ברית של חיזבאללה) לאסוף מידע מפליל נגד בכירי ישראל, ולאיים עליהם. האינטרסים של שרון בקזינו גם גרמו להיעדר הכרעה במיגור האינתיפאדה. [56] עצירת תנופת צה'ל התחילה עוד אצל ברק כראש ממשלה ושר ביטחון. רביב דרוקר ועופר שלח כותבים בספרם, "בומרנג" [57], כי חברי המטכ'ל ציפו בקוצר רוח לשמוע מראש הממשלה החדש, שרון, מסרים ברורים לגבי ניהול המלחמה באינתיפאדה אחרי שברק דרש "שיביאו לו יעדים, ובה בעת מקיים עם הפלסטינים מגעים שנראו לרבים מחברי המטכ'ל כמחבלים בניסיון לנצח במלחמה".



2. בריטיש גז: הפקת שדה הגז מול חופי עזה היא כיום האינטרס המרכזי של מרטין שלאף. את פוטנציאל ההפקה של שדה הגז הזה שמוערך ביותר מ-4 מיליארד דולר [58], גילתה חברה אמריקנית בשם SAMEDAN יחד עם איש העסקים הישראלי יוסי מימן. ארצות הברית גילתה רצון מיוחד שהחברה האמריקנית תקבל את הזיכיון, אחרי שיצרה מנגנון שהבטיח שהכסף לא יופנה לטרור. ידידת ישראל הוותיקה ג'יין קרפטריק עמדה בראש המו'מ מול ישראל מטעם סאמדאן. מרטין שלאף גילה עניין בשדה הגז אחרי שיוסי גינוסר הפנה את תשומת לבו לפוטנציאל הזה. הוא נכנס לשותפות סמויה עם בריטיש גז [59] והפעיל את יוסי גינוסר על מנת להכשיל את סאמדן ולהעביר את הזיכיון לבריטיש גז. ראש הממשלה אז היה אהוד ברק. בריטיש גז מינתה את גיסו של ברק, דורון כהן, לייצג אותה, ויוסי גינוסר הפעיל על ברק לחצים נמרצים. בסופו של דבר, בניגוד לדעת המערכת המקצועית שסברה ששדה הגז, על אף שאיננו בתחום הריבונות הישראלית הוא גם לא בתחום השטח הפלסטיני, והפלסטינים אינם יכולים לשלוט בזיכיון, וכי יש סכנה כי הכסף – אם יעבור דרך הפלסטינים - יופנה לטרור [60], ברק על דעת עצמו, וללא דיון מערכתי, איפשר לפלסטינים ליהנות מפירות הזיכיון של בריטיש גז. [61] מרטין שלאף והמערכת הישראלית פלסטינית הקשורה בו נכנסו לשותפות עם בריטיש גז באמצעות חברה פלסטינית הרשומה באתונה Consolidated Contractors International Company (CCC) , CCC. הפלסטינים עמדו על כך ששום חברה ישראלית לא תשותף בעסקה [62]. לעומת זאת, חברת CCC הבעייתית מבחינת ישראל, וחברה ממנת טרור, PCSC שותפות בעסקה. PCSC היא חלק מן המערך של PIF- Palestinian Investments Fund השותף הרשמי.



3. ערעור שלטון החוק בישראל: בראיון לידיעות אחרונות [63] קבע שלאף כי הכול בישראל "נגמר בחקירות משטרה". מאז יש לשים לב כי רשת שלאף הישראלית פועלת למען "רפורמה" שלטונית ומשפטית שעיקרה לצמצם את סמכות בית המשפט העליון מול הכנסת, ולהגביר את הפוליטיזציה של מערכת המשפט. היא גם פעילה בהחלשת המשטרה: זכורה קריאתו של ראש הממשלה שרון מול צמרת המשטרה שבאו לדרוש ממנו תגבור המשטרה, "בלי בכי ובלי נהי" שפירושה החלשת המשטרה על ידי מניעת אמצעים שהיא זקוקה להם [64]. על רקע זה גם ניתן להסביר את פשר מעורבותו של עומרי שרון במינויו של קראדי למפכ'ל – תוך דילוג על צמרת המשטרה הבכירה והמנוסה. אחר כך גם פורסמו החשדות מסמרי השער כי מינויו של קראדי קשור באופן כזה או אחר לקשרים של עומרי שרון עם משפחת הפשע פריניאן. כך או אחרת – זה היה מהלך שעלה בקנה אחד עם מדיניות של החלשת שלטון החוק בישראל – משטרה ומערכת המשפט, וקידום העולם התחתון, שהיו מן המטרות הסמויות של קדימה.

אומנם, חוגים רבים בישראל מראים חוסר נחת אובייקטיבי מן ה"משפטיזציה" המוגברת של החיים הפוליטיים בישראל, וממעורבותו של בית המשפט העליון בתחומים (שנראים) לא לו - בבחינת "הכול שפיט", אבל העיסוק המוגבר של חוגי שלאף, ובעיקר אחרי הקמת קדימה, ברפורמות שנועדו לצמצם את סמכויות בית המשפט העליון ולהשפילו מגביר את החשש כי כוונתם לאפשר לשלאף ולדומיו חופש פעולה בישראל ללא מורא החוק והמשטרה, והחלשתה של ישראל מבפנים. כשם שהם השחיתו את תהליך השלום, כך הם ישחיתו את תהליך הרפורמות הנחוץ לדעת רבים בסדרי הממשל והמשפט בישראל.

פרשת רמון – העמדתו למשפט של משנה לראש ממשלה על כי נישק בעל כורחה קצינה בצה'ל בלשכת ראש ממשלה בפתח דיון חירום בפרוץ מלחמת לבנון – היתה הסימן הראשון לחשיבות העליונה שממשלת אולמרט העניקה להצרת מערכת המשפט בישראל. הממשלה העניקה גיבוי מוחלט לשר העבריין, ומייד אחרי משפטו חזר לתפקידו, וכיום הוא מנהל ככל הנראה את ערוץ השיחות הסודי עם הפלסטינים. יחד עם ליברמן היה רמון הרוח החיה מאחורי הקלעים בהקמת קדימה. ערב "המפץ הגדול" – פילוג הליכוד והקמת קדימה, הוא וליברמן נועדו עם שלאף בתורכיה ודנו בהתפתחויות הצפויות בישראל. [65]

ערב כניסתו לממשלה פרסם ליברמן את תוכנית "הפרדת הרשויות" שלו שעיקרה שכל הרשויות- המבצעת, המחוקקת והשופטת, תעמודנה כל אחת בפני עצמה. ליברמן פירט את הפרדת הרשויות – המבצעת והמחוקקת, אבל לא דיבר על הרשות השופטת, ולא בכדי. כאשר רמון – בעל בריתו של ליברמן - מונה לשר המשפטים הוא לא הסתיר את כוונתו להתערב במינויים של שופטי בית המשפט העליון וכמו כן תמך בהקמת "בית משפט לחוקה", כלומר: טריבונל של פוליטיקאים מעל בית המשפט העליון. אחרי שהסתבך בפרשת הנשיקה לחיילת, מונה מאיר שטרית במקומו, והוא מינה מייד את השופטת התקיפה דורית בייניש לנשיאה, בניגוד לדעתו של רמון, ושל ראש הממשלה אולמרט. יש רמזים כי המשטרה היתה מודעת לסכנה, ובשולי פרשת הנשיקה אמרה קצינת המשטרה הבכירה, תנ'צ מירי גולן, לחיילת המתלוננת- את רוצה שאיש כזה ימנה שופטים? [66] אולמרט הדיח את שיטרית ומינה את צפורה לבני במקומו, תוך תהיות במערכת הפוליטית ובמערכת המשפטית לגבי ניקיון מניעיו. [67] העיתונאי דן מרגלית, ממקורביו הידועים של אולמרט כתב במעריב [68] "יש משמעות להדחתו של מאיר שטרית מפני ששטרית נוהג כבוד בשלטון החוק ובבית המשפט העליון ובמורשת אהרון ברק שדורית בייניש היא ממשיכת דרכו... דחיקת שטרית היא התרסה פוגענית של אולמרט כלפי בית המשפט העליון ושלטון החוק. למה? הוא יודע למה." השופטת בייניש עצמה נזקקה להעיר במורת רוח על החלפתו של שיטרית [69] עם מינויה של ליבני לשרת המשפטים היא לא אישרה מינויי שופטים מטעמה של השופטת בייניש, עניין שבימים כתיקנם הוא עניין שבשגרה. [70]

העימות בין קדימה (בניגוד לשטרית, לבני תוארה כ"לעומתית כלפי בית המשפט העליון" [71]) לבין שלטון החוק הולך ומתברר.

לימים מינה אולמרט את פרופ' פרידמן לשר משפטים, אשר התחיל במסע של ריסוק כבודו וסמכויותיו של בית המשפט העליון. [72] יש כאן מאבק בין שחיתות פוליטית לבין בתי המשפט. ניתן להסביר זאת כעניין ברור של פוליטיקאים מושחתים המנסים לאיים על מערכת שלטון החוק. זה לא עניין של מה בכך, אבל החשד עלול להיות כבד יותר- ריסוק שלטון החוק בישראל הוא התגמול עבור השוחד שקיבלו הפוליטיקאים בישראל משלאף, וגרוע מזה—מערפאת.

למעשה, "הר