בוגי יעלון מאשים: ההתנתקות מן האמת ומן המציאות

[NRG]

משה יעלון מתאר את הכשלים בקבלת ההחלטות על ההתנתקות, שהפכו, לטענתו, את הרצועה לחמאסטאן וחיזבאללסטאן: "יועצים הובילו את המהלך וניהלו אותו, ועשו זאת בחובבנות וברשלנות"

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/052/317.html

משה (בוגי) יעלון
24/2/2006 10:56

בקיץ 2003 קיבלו על עצמם ארגוני הטרור הפלשתינים, ובראשם החמאס, להפסיק את הטרור ("הפסקת אש") ללא תנאי. באותה תקופה קיבל על עצמו יושב ראש הרשות, אבו-מאזן, להוביל מהלך פנימי כדי לחלץ את הרשות הפלשתינית מן המצוקה הקשה שאליה נקלעה עקב לחץ צבאי ישראלי, לחץ בינלאומי ולחץ פנים-פלשתיני. בניסיונו זה נדרש אבו מאזן להביא לשינוי שיכלול הפסקת טרור והשלטת סדר פנימי תחת הכותרת: "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד". בימים אלה של חורף 2006 התמוטטה לנגד עינינו אופציית אבו מאזן ועלתה אופציית החמאס.

לאחרונה נשאתי דברים על העיוורון בישראל, ובעיקר בשיח הציבורי, באשר להתרחשויות בתקופה שבין קיץ 2003 ועד היום. התסכול לנוכח השיח הציבורי, התקשורתי והפוליטי גבר לאחר ניצחון החאמס בבחירות, בעיקר בשל
ההתעלמות המוחלטת מתרומת תוכנית ההתנתקות החדצדדית לחיזוק החמאס ולהחלשתו של אבו מאזן.

עיוורון זה הוא נדבך נוסף בטשטוש האמת באשר להתרחשויות סביב תוכנית ההתנתקות, מדרך קבלת ההחלטות, דרך התכנון ועד הביצוע. מאחר שהייתי מעורב אישית בתהליך עד יוני 2005, ברצוני לשרטט כמה מהעובדות הידועות לי ולנתח את השלכותיהן לנוכח האתגרים שלפנינו.

האפשרות לנקיטת צעד חד-צדדי של פינוי יישובים ברצועת עזה עלתה בעקבות התמוטטות "אופציית אבו מאזן א`" בקיץ 2003, כאשר הפסקת האש התמוטטה בעקבות פיגועים קשים של החמאס.



יעלון כרמטכ``ל, בסיור ברצועת עזה. צילום ארכיון: אדי ישראל /images/archive/gallery/154/348.jpg


מצוקה פוליטית ואישית

ההנהגה המדינית הבינה שהחלל שנוצר עם התמוטטות האופציה הזו עלול להתמלא ביוזמות שאינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל, כפי שההנהגה ראתה אותם, ולכן יש צורך ליזום תוכנית כלשהי שתמלא את החלל.

אין להתעלם מכך שברקע ההחלטה היתה גם מצוקה פוליטית - ירידה בתמיכה בראש הממשלה ובמדיניותו כפי שהתבטא בסקרים. ייתכן שהצטרפה לכך גם מצוקה אישית, בהקשר לממצאי החקירה של חשד לשחיתות.

בדיונים אלה, מתוך הבנת הצורך והרצון המדיניים, הועלו, גם על ידי, הצעות לתוכניות אחרות, שאינן התנתקות ושעיקרן מתווה הסכמי. במסגרת שיחות פנימיות בנושאים אלה נשאלתי על ידי הדרג המדיני, עוד לפני נאום ראש הממשלה בכנס הרצליה 2003, לדעתי המקצועית באשר לאפשרויות של פינוי חד-צדדי של שלושה יישובים בלבד ברצועת עזה (נצרים, כפר-דרום ומורג).

הבעתי עמדה חד-משמעית המתנגדת לכל פינוי תחת אש, בשל השלכותיו של מהלך כזה על עידוד השימוש בטרור ואלימות על ידי הצד השני. ידעתי אז שזו גם תפישתו הבסיסית של ראש הממשלה אריאל שרון, שחשב, התבטא
ופעל לפיה עד אותה תקופה.

בינואר 2004 עדכן אותי שר הביטחון, שאול מופז, על הכוונה לפנות את כל רצועת עזה וכמה יישובים באזור יהודה ושומרון. שר הביטחון הבהיר כי זו היתה המלצתו לראש הממשלה וששרון קיבל אותה. עוד הבהיר שר הביטחון כי יש לשמור את הדבר כסוד, גם בתוך צה"ל. עוד באותה פגישה הבהרתי את עמדתי המקצועית בנושא ודרשתי לקיים דיון בראשות ראש הממשלה כדי לדון ברעיון ובהשלכותיו.

במקום דיון פורסמה התוכנית ב-2 בפברואר 2004 בעיתון "הארץ", במאמר של יואל מרקוס. וכך, ללא דיון וללא עבודת מטה והליך סדור של קבלת החלטות, נודעה התוכנית לשאר קציני צה"ל, באמצעות התקשורת.

הפעם הראשונה שבה ניתנה לרמטכ"ל הזדמנות להביע את דעתו המקצועית על התוכנית היתה שבועיים אחרי הפרסום ב"הארץ", בדיון אצל ראש הממשלה ב-17 בפברואר . בדיון הסתבר שמדובר ברעיון בוסר ולא בתוכנית מגובשת, ושמרכיבים חשובים, כמו תיאום עם ארצות הברית, מצרים וירדן, לא זכו לתשומת לב ראויה, בנוסף למרכיבים נוספים, שקצרה היריעה מלתאר.





``הסביר לאמריקנים את היציאה ב"טעמים ביטחוניים": עו"ד דב וייסגלס /images/archive/gallery/180/321.jpg




"ליישר קווים"

מאוחר יותר התברר שהרעיון כבר נודע לאמריקנים בסוף שנת 2003, ושבמפגש בין יועץ ראש הממשלה, עורך הדין דב וייסגלס, לאנשי המועצה לביטחון לאומי, ההסבר שקיבלו האמריקנים הוא שראש הממשלה מתכוון להוביל מהלך של יציאה חד-צדדית מלאה מרצועת עזה וממרבית השטח ביהודה ושומרון. היציאה הוסברה ב"טעמים ביטחוניים", כדי "ליישר קווים" מול הפלשתינים ולהיערך צבאית באופן נוח יותר.

ככל הידוע לי, אף נאמר לאמריקנים שזו המלצה של מערכת הביטחון. הובהר לאמריקנים כי התוכנית תבוצע בהדרגה, כאשר השלב הראשון יכלול פינוי מלא מרצועת עזה ופינוי של כמה יישובים באזור יהודה ושומרון. הצגת התוכנית לאמריקנים בדצמבר 2003 לא כללה דרישות מוגדרות מוושינגטון, למעט תמיכה במהלך. למיטב ידיעתי, זכתה התוכנית להרמת גבה אמריקנית באשר לתבונתה בכל הנוגע לאסטרטגיית המלחמה בטרור ולאפשרות שתוצאתה תהיה עידוד של גורמי טרור.

כרמטכ"ל שהקפיד על כללי המשחק הדמוקרטיים ועל כפיפות הדרג הצבאי לדרג המדיני, הקפדתי להביא בפני הדרג המדיני את ניתוחיי והערכתי המקצועית באשר למהלך, תוך ניתוח הסיכונים והסיכויים הטמונים בו. כנדרש מדרג מקצועי ואחראי, הקפדתי להביע את עמדתי באשר להשלכות הביטחוניות טרם קבלת ההחלטה, והקפדתי להיערך למימוש המלא והמחייב של ההחלטה מרגע שהתקבלה. כרמטכ"ל חובתי היתה לנסות להשפיע על התוכנית כך שסיכוייה יגדלו וסיכוניה יפחתו.

חובה זו אף הועצמה לאור העובדה כי בטרם נתקבלה ההחלטה על ידי ראש הממשלה, לא התקיימו דיונים או עבודת מטה לניתוח והערכה של רבים ממרכיבי התוכנית והשלכותיה, לא בצה"ל, לא בשב"כ ולא במועצה לביטחון לאומי. כך שבעצם היה זה רעיון ולא תוכנית שכל פרטיה מנותחים וברורים.

היה ברור לי, כמובן, שאם הדרג המדיני יאשר את התוכנית אעשה כל שנדרש כדי לבצעה באופן הטוב ביותר. כך גם פעלתי בהכיני את צה"ל במשך למעלה משנה לביצוע המשימה יחד עם משטרת ישראל.

כאמור, רק בדיון ב-17 בפברואר 2004 ניתנה לי ההזדמנות הראשונה לשטוח את הערכתי המקצועית, וכך עשיתי.


לתאם עם וושינגטון

כתועלת אפשרית בתוכנית זיהיתי:

א. מבחינה צבאית: פרישה נוחה יותר מחוץ לרצועה (קווים קצרים יותר במגע שבינינו לבין הצד השני; קווים מוגדרים יותר, מגודרים במכשול - גדר ומערכת).
ב. מבחינה מדינית: אפשרות להערכה בינלאומית גוברת במדיניות ישראל באשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני.

בצד העלות של התוכנית ראיתי:
א. יציאה חד-צדדית תיראה על ידי ארגוני הטרור כניצחון אשר יחזק ויעצים את האתוס שלהם מאז נסיגותינו הראשונות בלבנון בשנות השמונים ועד היום, ותיתן רוח גבית לטרור. בעקבות כך יקשה עלינו לשכנע את הצד השני או לכפות עליו הסכם, אפילו במתכונת של פתרון שתי המדינות.
ב. מהלך חד-צדדי אינו מחייב את הצד השני לדבר ולכן איום עליו במהלכים חד-צדדיים רק יגרום לכך שאותם גורמי טרור, שהיו תחת לחץ והיו מוכנים להפסקת אש, או הנהגה שהבינה שהיא חייבת לנקוט צעדים כדי ליישם "ישות אחת, חוק אחד, נשק אחד", ישתחררו מן הלחץ.

בדיון זה הבהרתי את עמדתי המקצועית, שעדיף הסכם על מהלך חד-צדדי ושמהלך כזה עלול להרחיק אפשרות של הסכם. כל זה מתוך ראייתי שגם אם הנהגת הרשות הפלשתינית אינה מעוניינת בפתרון שתי המדינות, ואם זהו אינטרס ישראלי, אזי צריך לכפות אותו עליהם.

הבעתי גם את דעתי שניתן להפיק תועלת רבה יותר מן המהלך אם יתבצע תיאום עם ארצות הברית באשר למחיר מדיני וטריטוריאלי כבד שהפלשתינים ישלמו. מחיר זה יכול היה לכלול: ניתוק בין עזה לאזור יהודה ושומרון, סיפוח גושי התיישבויות והבטחת השליטה בבקעת הירדן ובירושלים, אמירה ברורה בנושא "זכות השיבה" וביטול האחריות הישראלית לרצועת עזה.

במסגרת הדיון העליתי גם את סוגיית נוכחות צה"ל בציר פילדלפי, אותה רצועה ברוחב של בין 70 ל-100 מטר ובאורך של כ-14 קילומטר על גבול ישראל, מן הים התיכון ועד כרם-שלום. נוכחות ישראלית זו הוכרה כלגיטימית בחוזה השלום בין ישראל למצרים ובהסכם אוסלו.

טענתי אז שאם אנו מעוניינים בהתנתקות שיש בה הסרת אחריותנו מרצועת עזה, הרי לא נוכל להמשיך להקיף את הרצועה, וכל עוד אנו אחראים למעטפת של רצועת עזה ביבשה, באוויר ובים, אנחנו ניחשב על ידי הקהילה הבינלאומית כאחראים למתרחש בתוכה וזו לא תהיה התנתקות. מנגד טענתי שוויתור על הפיקוח על גבולות הרצועה ועל הנכנס אליה והיוצא מתוכה, בלי שבצד הפלשתיני יש הנהגה אחראית ואפקטיבית, הוא מסוכן. במצב זה הרצועה תהפוך לחמאסטאן, חיזבאללסטאן ואל-קאעידסטאן.

לכן המלצתי לא לוותר על הריבונות הישראלית ועל נוכחות צה"ל בפילדלפי כל עוד הצד הפלשתיני נטול הנהגה אחראית ואפקטיבית. בשום שלב לא ראיתי פעילות מצרית כתנאי לוויתור זה, לנוכח ניסיוננו המר עם המצרים, וכן לא המלצתי על כוח בינלאומי כתחליף לצה"ל, לאור ניסיוננו המר עם כוחות שכאלה.

חובבנות ורשלנות

לכל אורך הדרך היתה לי ביקורת קשה על התנהלות הדרג המדיני בכל הקשור בהתנתקות. היועצים שלמעשה הובילו את המהלך וניהלו אותו עשו זאת באופן חובבני ורשלני. קצרה היריעה מעיסוק בפרטים, ודי לבחון את התוצאה.

כאשר בוחנים את ההתנתקות בדיעבד, ניתן לסכם את המאזן לגבי האינטרסים של מדינת ישראל כשלילי ביותר.

הרווח:
א. במהלך זה יש פוטנציאל הכרעה פנים-ישראלית באשר לגבולות הארץ והסכסוך הישראלי-פלשתיני.
ב. היוזמה הישראלית מנעה, ככל הנראה, יוזמות גרועות יותר.
ג. הפרישה הצבאית סביב הרצועה נוחה יותר מאשר בתוכה.
ד. מדינת ישראל זוכה, בשלב זה, לאמפתיה בינלאומית.

ומנגד, העלות:
א. ישראל שילמה בקלף שהחזיקה במשך כ-38 שנה והתכוונה להשתמש בו תחת העיקרון "שטחים תמורת שלום" (עיקרון בעייתי כשלעצמו), ולמעשה ויתרה עליו בלי לקבל דבר מהרשות הפלשתינית ובלי שהרשות תיטול על עצמה איזושהי מחויבות. נוצר כאן תקדים בעייתי מבחינת מדינת ישראל להמשך.
ב. ישראל ויתרה, בלי לקבל תמורה, על עיקרון ה"פיקוח על הגבולות" שהיה, עד מימוש תוכנית ההתנתקות, מהעקרונות החשובים לביטחונה של מדינת ישראל.
ג. ישראל ויתרה, בלי לקבל תמורה, על "עיקרון הפירוז" שהיה עיקרון חשוב נוסף לביטחונה של מדינת ישראל.
ד. ישראל נסוגה מכל מילימטר, כולל פינוי יישובים, בלי לקבל תמורה, ובכך יצרה תקדים בעייתי ולא הכרחי.
ה. ישראל אפשרה לכוחות מצרים להתפרש בסיני בניגוד לנספח הצבאי של הסכם השלום עם מצרים ובכך נוצר תקדים שלילי נוסף מבחינת ישראל.
ו. ישראל הסכימה לנוכחות כוח בינלאומי במעבר רפיח ובכך יצרה תקדים שלילי נוסף לעתיד. ערפאת תמיד דרש התערבות ונוכחות בינלאומית וישראל פעלה על פי העיקרון הבילטראלי, מתוך הניסיון המר, כאמור, עם כוחות בינלאומיים.
ז. למרות העובדה שישראל פינתה את כל רצועת עזה ואף פתחה לפלשתינים מעבר יבשתי למצרים, הקהילה הבינלאומית, כולל ארצות הברית, לא שחררה את ישראל מאחריות לגורל הפלשתינים ברצועה.
ח. הפלשתינים לא שילמו מחיר מדיני כבד על פתיחתם במלחמה בספטמבר 2000 אלא להפך: הם קיבלו חינם את רצועת עזה. בכך הוחמצה הזדמנות היסטורית ונזרע הזרע להמשך העימות המזוין.
ולזה ייקרא התנתקות.


חדירה גוברת

כל ניסיון להסביר את ניצחון החמאס בבחירות לפרלמנט הפלשתיני כתגובה לשחיתות משטר הפת"ח הוא המשך טשטוש האמת והטמנת הראש בחול. החמאס ניצח הבחירות גם בשל השחיתות וחוסר התפקוד של הנהגת הרשות הפלתשינית, אך אילולא ההתנתקות, בוודאי לא היה זוכה לניצחון שכזה.

כמובן שלסיבות לניצחון יש להוסיף את החינוך הפלשתיני, פרי מורשתו של ערפאת, אשר לא חדל לרגע - גם בתקופת האופוריה של אוסלו - להכין את הדור הפלשתיני הצעיר למלחמת ג`יהאד בישראל.

ניצחון החמאס בבחירות ומהלך ההתנתקות נתפשים על ידי גורמי האיסלאם הקיצוני כשלב נוסף בדרכם להשמדת ישראל ולניצחונם על המערב. אירועים אלה נתפשים ומנוצלים על ידי גורמים אלה כרוח גבית לא רק לגורמי הטרור הפלשתינים, אלא גם לגורמי טרור עולמי ולגורמי טרור בעיראק, איראן וסוריה, כמדינות התומכות ומפעילות טרור. הם גם מהווים מקור השראה ועידוד לתנועת האחים המוסלמים באופן שיאתגר משטרים בעלי זיקה למערב, כמצרים וכירדן.

די לצפות בנאומו של מנהיג החמאס חאלד משעל במסגד בדמשק לפני שלושה שבועות, ב-3 בפברואר, כדי להבין שעל פי תפישתו מדובר בניצחון של האיסלאם על המערב. באופן לא מפתיע נשמעים דברים דומים מפי אוסמה בן לאדן ואנשיו ומפי נשיא איראן אחמדינג`אד.

מפגש האינטרסים בין יריבים אידאולוגיים כמו החמאס הסוני ואיראן השיעית צריך להדיר שינה מעינינו. ההתקרבות ושיתוף הפעולה ביניהם משקפים את תחושת ההצלחה בהפעלת טרור נגד ישראל ואת הערכתם את הסיכויים להכרעתה על ידי מאמץ משותף.

צריך להניח שבזמן הקרוב נראה חדירה, מעורבות והשפעות איראניות גוברות בזירה הפלשתינית. צריך להניח ששיתוף פעולה כזה יביא לסיוע כספי גובר לטרור, להעברת ידע, יכולות ואמצעי לחימה איראניים לרשות הטרור הפלשתיני. גם גורמי אל-קאעידה נוספים יחדרו לשטחי הרשות הפלשתינית, בעיקר לעזה, על ידי גיוס פעילי פת"ח שמתוסכלים מתוצאות הבחירות וגורמי חמאס שמתוסכלים מהרגיעה.

נכון להיום צה"ל יכול לתת מענה סביר לאתגר זה ביהודה ושומרון, כל עוד נשמר חופש הפעולה המבצעי באזור. אך ברצועת עזה תלוי המענה בנחישותה של מצרים וביכולתה. למרות החשש המצרי מחדירת השפעה איראנית וגורמי אלקאעידה לרצועה, לא אופתע, אם לשפוט על פי ניסיון השנים האחרונות, מאי הצלחה מצרית ואולי אף מהבנה בין מצרים לגורמים אלה על חשבונה של ישראל.

על פי עדותו של מחבל שנעצר בשומרון ופירט בחקירתו את אופן הפעלתו בידי החיזבאללה מעזה, אנו יודעים שהארגון הלבנוני כבר הקים שלוחה קדמית ברצועת עזה להפעלת טרור גם מיהודה ושומרון. שלוחה זו, שהוקמה בעקבות ההתנתקות, מאפשרת לארגון חופש פעולה רב יותר לעומת הימים שבהם הפעיל את חוליות הטרור הפלשתיניות ישירות מביירות.

לכך התכוונתי כאשר הערכתי שההתנתקות, באופן שבו תוכננה ובוצעה על ידי הדרג המדיני, ובעיקר על ידי היועצים, תהפוך את הרצועה לחמאסטאן, חיזבאללסטאן ואל-קאעידסטאן.


עד מתי?

יש לברך כל מנהיג ישראלי המעז ליזום ולקבל הכרעות קשות המעצבות את עתידה של המדינה. עם זאת, חיוני להקפיד - בוודאי בהחלטות הרות גורל שכאלה - לקיים הליך אחראי, מעמיק ומוסמך של בחינת המשמעויות של ההחלטה, עוד טרם קבלתה.

אולם כל עוד ישראל ומנהיגיה יתנהלו על ידי ספינולוגים ויועצים פוליטיים נטולי ידע, סמכות ואחריות, הנקראים מתוך כוונה להטעות "יועצים אסטרטגיים", תימשך ההתנתקות של המדיניות הישראלית מן האמת ומן המציאות. ואזרחי ישראל ימשיכו לחיות עם תקווה מופרכת, נוחה לטווח קצר, שתתנפץ בסופו של דבר כאשליה.

שאיפתנו לתקווה לשלום היא טבעית ובריאה. אך כאשר אנו מפיחים תקווה המתחוורת כתקוות שווא, יש לכך מחיר כבד, כפי שכבר שילמנו בעשור האחרון. אני מאמין שניתן להגיע לביטחון ושלום, אך כדי להגיע אליו צריך להיצמד לדברים אשר כתב משה בילינסון בעיתון "דבר" ב-23 ביוני 1936, עם פרוץ המאורעות. תחת הכותרת "עד מתי?" התייחס בילינסון לשאלה שריחפה אז ומרחפת עד היום בחלל האוויר: עד מתי נצטרך להתגונן ולהילחם?

וכך כתב: "עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר במחנה האויב, בכל מחנות האויבים באשר הם שם, יידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו, כי הכרח החיים איתו, ואמת הקיום איתו, ואין דרך בלתי אם להשלים איתו. זהו טעם המערכה".

זה תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, כדי להגיע לשלום, ולא בריחה מן האמת ומן המציאות.