לעמוד החדשות
המצטרף/ת האחרון/ה לארגון נקים מר עומר דותן מ- --- דוד בן גוריון וראשית השת"פ עם האויב בשואה עד להפקרות הבטחונית של היום
סיפורו של המרגל הנאצי יעקב לוי-ג'אק ואן ארטן מלבין הכספים המזוייפים של הנאצים,הנמלט לארץ  
הגב לנושא    אינדקס הפורומים -> התנהלות הסוכנות היהודית ומפא'י בשואה



עדכונים של נקים:

פניה למבקר:כונסי נכסים והתעשרות שופטים ומקורבים שלא ביושר
שלישי 23.08.16 2:02

כך עובדת הצנזורה בפייסבוק מסביב לשואה ושת"פ הציונים עם הנאצים, מחיקת פוסטים במחשכים
שישי 05.08.16 17:32

מסמך, שיתוף הפעולה בין ראשי ה-"הגנה" לנאצים
שני 04.07.16 12:13

מומלצים:

אוהב את ישראל, אוהב צדק? לארגון `נקים` דרוש נדבן פילנטרופ ולוחם

מעריב חושף ששופטי העליון גונבים מהציבור הטבות מפליגות הכל בניגוד גמור לחוק

רצח רבין:השבכ נעתר לבקשה של נקים לשחרר את פרופ' היס מחובת הסודיות על ניתוח הגופה

בלי בושה: השופטת ורדה אלשיך סידרה למקורבה השופט בדימוס פלפל שכר טרחה של 10 מיליון ש"ח

עמיר מנור, כתב מעריב, הוקלט משקר טרם הוציא כתבה שקרית נגד 'נקים' המיחצנת את רשם האגודות ושותפיו

שחיתות מע' המשפט פורצת את מחסום הקול,ראיון על ארגון נקים בקול ישראל, בייניש, מזוז ושנדר תחת ביקורת

הראל סגל: 'יש אדונים לארץ הזו והדמוקרטיה משרתת אותם ואת האינטרסים שלהם. כל היתר, וזה כולל את רובכם, נתונים במעמד עבדים החיים באשליית אדנות...'

צפה בנושא הקודם :: צפה בנושא הבא  
מחבר הודעה       NAKIM      
אורח









הודעהפורסם: רביעי 30.05.12 9:31    נושא ההודעה: סיפורו של המרגל הנאצי יעקב לוי-ג'אק ואן ארטן מלבין הכספים המזוייפים של הנאצים,הנמלט לארץ

המרגל הנאצי יעקב לוי-ג'אק ואן ארטן מלבין הכספים המזוייפים של הנאצים, אשר פעל במסגרת מבצע ברנרט לזיוף שטרות של בנות הברית, נמלט לארץ בסוף המלחמה וקיבל חסות אצל דוד בן גוריון ואנשיו. גולדה מאיר שלחה בזמנו מכתב לבריטים בבקשה כי לא יסולק מהארץ, זאת בשעה כי ידעו שהוא היה סוכן נאצי, ראה ווידויו בנדון של פרץ רבס לעיתונות.
ראה העתק של המכתב של גולדה מאיר כאן:
http://www.lawrencemalkin.com/kruegers-men-the-secret-documents-6-11-1 .html

כאן מאמר של רונן ברגמן כפי שמובא מאתר רוטר.
גיבור או משת"פ

מי היה ז'אק ואן הארטן, איש העסקים האמיד שמת לפני 23 שנה בסביון - גיבור שהציל רבים מיהודי הונגריה מידי הנאצים, או משתף פעולה עם הנאצים שהמציא לעצמו ביוגרפיה הירואית? עדויות שנחשפות כאן לראשונה מלמדות שוואן הארטן, יהודי הולנדי, היה בן חסותו של קצין האס-אס קורט בכר ומילא תפקיד מפתח במבצע זיוף הכספים הגדול מטעם הגסטאפו. לא נמצאו עדויות שהציל אפילו יהודי אחד. משפחתו טוענת בתוקף: אבא היה גיבור

ברגמן רונן

מראנו, צפון איטליה

מאז שהגיע ארצה ב-1947 ועד מותו ב-1973 נחשב ז'אק ואן הארטן איש עסקים מכובד ואמיד, ששמו הלך לפניו כגיבור שהציל יהודים רבים מידי הנאצים. בראיונות הנדירים שנתן התגאה ואן הארטן בפועלו למען היהודים. לאחר מותו פורסם סיפורו ההירואי על ידי העיתונאי חביב כנען בתוכנית בקול ישראל ובכתבה במוסף "הארץ." כנען, שהספיק לראיין את ואן הארטן בחייו, הציג אותו מפיו ומפי ילדיו כגיבור שהציל יהודים. המעטים שידעו את האמת בחרו לשתוק. "קראתי ושמעתי איך ואן הארטן וילדיו מציגים אותו בתור חסיד אומות העולם," אומר היום פרץ רבס, שהיה ראש תנועת מכבי הצעיר בבודפשט ואיש הקשר של המחתרת עם ועד ההצלה בראשות ישראל קסטנר, "זה הכל היה קשקוש, אבל אחרי שהוא נפטר לא רציתי לקלקל להם את הרושם הטוב שיש להם על אבא." מעדויות הנחשפות כאן לראשונה עולה כי במלחמת העולם השנייה מילא ואן הארטן תפקיד מפתח בבודפשט, שם היה בן-חסותו של קצין האס-אס קורט בכר. פרץ רבס טוען שואן הארטן ניהל למעשה את העניינים הפיננסיים של בכר, שהיה אחראי על המחלקה הכלכלית של האס-אס. ובכל זאת, שמו לא נזכר ולו פעם אחת בשני המשפטים שבהם נחקרה לעומק פרשת השמדתם של יהודי הונגריה: משפט קסטנר ומשפט אייכמן. קציני גסטפו, אנשי המודיעין האמריקאי, פעילי מחתרת יהודים ושליחי ההגנה היו בטוחים שז'אק ואן הארטן שיתף פעולה עם הנאצים. הוא היה בורג חשוב במבצע חשאי להפצת כסף בריטי מזויף, שנועד לערער את כלכלת בריטניה וכתוצאת לוואי לא פחות חשובה - לממן רכישת מוצרים לצורכי המשק הגרמני. לאחר המלחמה עצרו אותו האמריקאים כמשתף פעולה, אבל ידיים נעלמות לחצו לשחררו ולהשתיק עדויות נגדו. "לראשונה פגשתי אותו ב-,"1944 מספר רבס בביתו שבקיבוץ כפר המכבי. "באותה תקופה עמדתי בקשר עם מנהלת הצלב האדום השוודי בבודפשט , נינה לנגלט, שעסקה בהצלה של רבבות אנשים ויחד עם בעלה ולדמר קיבלה תואר חסידת אומות העולם. אני העברתי לה מדי פעם משלוח של דרכונים ואישורי שהייה מזויפים לפליטים שהיא היתה מסתירה אצלה בבית. באחת הפגישות בינינו היא סיפרה שפגשה אדם בשם ז'אק ואן הארטן שהציע עזרה, אבל מבירורים שעשתה ומהתחושה שלה לגביו עולה ריח רע של שיתוף פעולה עם הגרמנים. היא הציעה שאבדוק אותו." רבס הלך למשרדו של ואן הארטן, "משרד מפואר ברחוב המרכזי והיקר ביותר של בודפשט. הוא סיפר לי שהוא יהודי והציע את עזרתו. אני לקחתי אותו לסיור בבית ילדים ברחוב פרצרמור, שם שיכנו מאתיים תינוקות עם האימהות שלהם. ואן הארטן באמת הצליח לדאוג למשלוח אחד של אספקה למקום הזה. מאז עמדתי איתו בקשר מדי פעם." בפגישה הבאה שלהם, מספר רבס, ואן הארטן שאל אותו אם הוא רוצה כסף. "אמרתי לו שבטח. במצבנו לא סירבנו להצעה כזאת. הוא נתן לי לירות סטרלינג בשווי כחמישים אלף דולר של אז, ורק ביקש ממני ומשני עדים נוספים לחתום על קבלה. 'אחרי המלחמה הסוכנות היהודית תחזיר לי את הכסף', כך אמר. אנחנו חתמנו, בלי בעיות, מה איכפת לנו. ממילא מדדנו את החיים באותה תקופה בימים ספורים, ולעתים בשעות. היה ברור שבמוקדם או במאוחר הגסטפו יתפוס אותנו." באותה תקופה כבר פעלו אדולף אייכמן וקורט בכר בבודפשט. אייכמן היה ממונה על גירוש היהודים להשמדה, ואילו בכר, קצין אס-אס בדרגה שווה לאייכמן, פעל להחרים נכסים לטובת מאמץ המלחמה הגרמני. זה אותו בכר שלמענו מסר קסטנר את שתי העדויות המפורסמות, זאת שהצילה אותו מהעמדה לדין בנירנברג וזאת שעזרה לו לטהר את שמו בהליך הדה-נאציפיקציה בגרמניה, עדויות שהיו גורם מרכזי לפסיקת השופט בנימין הלוי כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן." להונגריה הגיע בכר כשמאחוריו שירות בחזית המזרחית, ביחידה שאנשיה רצחו15 אלף יהודים בתוך שלושה חודשים, ובאמתחתו מכתב ממפקד האס-אס היינריך הימלר המשבחו על "התגייסות בלתי נלאית נגד התת-אדם." בהונגריה הוא הצליח להשתלט בתוך זמן קצר על הקונצרן הענק של מנפרד וייס, במעשה סחיטה שבו עירב מקל וגזר: אם יעבירו לו את הרכוש יתן להם לצאת משטח הרייך, אם לא - ידאג שיישלחו למחנה הריכוז במאוטהאוזן. כשליחו האישי של הימלר לשוד הונגריה ניצח בכר על העברת מפעלי תעשייה, מוצרים, חומרי גלם ויצירות אמנות בסכום עתק של 13 מיליארדי פרנ קים שוויצריים בערכים של אז. ואן הארטן, מספר רבס, הזמין אותו ואת אשתו לביקור בווילה שלו. "זה היה מחזה סוריאליסטי לגמרי. זה היה מקום מדהים, שקירותיו מכוסות בתמונות שכבר אז היו שוות עשרות מיליונים, בכל מטבע. וכך אנחנו יושבים, באמצע המלחמה, ארבעה יהודים, בטירה מפוארת ומשרתים מגישים לנו אוכל מצוין. אשתו התגאתה בקרבה המשפחתית שלה למשפחת שוקן. ואן הארטן סיפר שהגרמנים צריכים אותו, שהוא מסדר להם כל מיני עסקים. עם הזמן התברר לי שהוא בעצם מנהל את העניינים הפיננסיים של קורט בכר. אני לא יכול לתאר לך כמה זה נראה בלתי אפשרי. בשבילנו, אייכמן ובכר היו פרסוניפיקציה של הגיהנום." לאן נעלם הכסף בדברי רבס מצוי רמז אפשרי לפתרון אחת התעלומות שהותיר אחריו משפט קסטנר. חלק נכבד במשפט הוקדש לעיסוק בכסף שהעבירה ועדת ההצלה בבודפשט לקורט בכר, כדי להבטיח את יציאת הרכבת ובה 1,684 יהודים הונגרים לשווייץ. בכר קיבל מאנשי ועדת ההצלה כסף, יהלומים ותכשיטים בשווי כשני מיליון דולר, וטען אחר כך כי בימים האחרונים של המלחמה החזיר את הכסף; האוצר הופקד אצל המודיעין האמריקאי. כאשר הועברו המזוודות לבסוף לנציגי הסוכנות היה ודית בז'נווה הן הכילו רק כסף ותכשיטים בשווי 50 אלף דולר, בכלל זה לירות סטרלינג בשטרות מזויפים. במשפט לא התברר לאן נעלם יתר הכסף. "כשהרוסים התקרבו לבודפשט," מספר רבס, "קרא לי ואן הארטן אליו בדחיפות לווילה. הוא ביקש את עזרתי באריזה והעמסה של המכונית שלו. היה לו הרכב המפואר ביותר שראיתי עד אז, עם כל השכלולים, לרבות נעילה מרכזית וחלונות חשמליים. שאלתי אותו למה הוא בורח, הרי השחרור מתקרב. הוא ענה שבכר בדיוק נסע, ושהוא צריך להצטרף אליו. "אחת המזוודות הענקיות שסחבתי בשבילו למכונית נפלה לי מהיד והתפרקה ברעש גדול. כמות עצומה של לירות סטרלינג ותכשיטים התפזרה על הרצפה. ואן הארטן נראה נבוך מאוד. הוא מיהר לאסוף את הכל ולהכניס למכונית." זו היתה הפעם האחרונה שרבס ראה את ואן הארטן. אחרי תום המלחמה נשאר רבס בבודפשט. "יום אחד דופקים אצלי בדלת גדעון רפאל )לימים מנכ"ל משרד החוץ) ופעיל נוסף של המוסד לעלייה ב'. הם רצו לדעת אם אני מכיר איזה ואן הארטן ואם חתמתי לו על קבלה בתמורה לתרומה שהוא נתן לי. אמרתי שהכל נכון. רפאל אמר שעשיתי טעות, כי דובר בשטרות מזויפים שהגרמנים ייצרו. אתה מבין, ואן הארטן לא רק צייד אותנו בשטרות מזויפים, אלא היתה לו עוד החוצפה ללכת אחר כך ולדרוש את החזר הסכום הזה מהסוכנות היהודית." ואן הארטן טוען שהציל יהודים רבים בהונגריה, בפעילותו כנציג הצלב האדום השוודי. "זה שקר. בצלב האדום השוודי חשבו שהוא משתף פעולה עם הגרמנים והתרחקו ממנו כמו מאש." מבצע ברנהארד כאשר החלה השמדת יהודי הונגריה, מבצע ההפצה של הכסף המזויף כבר היה בעיצומו. הייצור התנהל בביתן 19 במחנה ההשמדה זכסנהאוזן, בידי עצירים יהודים שהיו חרטים אמנים. התוצאות היו מרשימות מאוד ונחשבות עד היום לאחד הזיופים הטובים בכל הזמנים. במבצע "ברנהארד" זויפו בעיקר לירות סטרלינג, אך גם רובלים רוסיים, תעודות לידה הולנדיות ולקראת סוף המלחמה דולרים אמריקאיים. לפי חישובי העציר אוסקר סקלה, מצוות המזייפים, הצליחו הוא ועמיתיו להפיק עד סוף 1944 כ-8.9 מיליוני שטרות בשווי כולל של 134.6 מיליון ליש"ט. לשם השוואה, ב-1933 הכילו מאגרי האימפריה הבריטית זהב בשווי של 137 מיליון ליש"ט. מדהים לגלות כמה עדויות יש על חלקו של ואן הארטן במבצע הנאצי להפצת כסף מזויף. בעמק אן-גדין, ליד עיירת הקיט השוויצרית סנט מוריץ, קיים ז'אק ואן הא רטן פגישה חשאית אחת עם נציג של הצלב האדום, ביקש ממנו הסמכה לייצג את הארגון מחוץ לשווייץ ונתקל בסירוב. אם ממשיכים בכיוון דרום-מזרח( היום במנהרה) חוצים את מעבר האלפים אופאן ומשם מגיעים לעיר מוסטאיר, על גבול איטליה. מהעבר האיטלקי של הגבול שלח ואן הארטן את הקונסול השוויצרי באיטליה בשליחויות שונות, מצויד בכסף אנגלי מזויף; הקונסול, אלברטו קרסטאן, הועמד אחרי המלחמה למשפט באיטליה על סחר ברכוש גנוב בזמן המלחמה ופוטר בבושת פנים ממשרד החוץ השוויצרי. במרחק שעתיים נסיעה נמצאת העיירה מראנו, פנינת תיירות מרהיבה ושקטה, בלב חבל דרום טירול. בתקופת המלחמה היתה מראנו מרכז למבצעי האס-אס והמודיעין הגרמני, ולאחריה שימשה נקודת מעבר בדרך הבריחה של חברי ארגונים אלה לארצות ידידותיות יותר, בעיקר בדרום אמריקה. "אודסה," ארגון ותיקי האס-אס, ריכז במראנו חלק גדול מפעילותו. אחד האתרים היפים בעיר הוא טירת לאברס, שבה פועל עכשיו מלון. מכאן ניהל האס-אס את מבצע "ברנהארד" להפצת כסף בריטי מזויף, שעליו פיקח הימלר עצמו. פפי קומפאבשר, עוזרו של מנהל הטירה, מוביל לחדר מספר 3 בקומה העליונה של המבנה, שמחלונותיו הגבוהים נש קפים ההרים המקיפים את העיר. בחדר הזה ישב קצין האס-אס פרידריך שוונד, שפיקד על הפצת הכסף המזויף. שם הקוד של שוונד היה ד"ר ונדיג. קומפבאשר, שהיה ילד בזמן המלחמה, זוכר היטב את אנשי האס-אס אבל לא את שמותיהם של הסוכנים הנאצים. מעדויות שנחשפו לאחרונה מתברר חלקו של ז'אק ואן הארטן במבצע. קצין האס-אס וילהלם הטל היה אחראי על מערך הריגול של ארגונו בארצות הבלקן, הונגריה ואיטליה, וליווה את מבצע ברנהארד בצורה הדוקה כמעט מתחילתו ועד סופו. בזיכרונותיו, שהתפרסמו באוסטריה ב-1997 והופצו במספר מוגבל של עותקים למקורביו, הוא כתב: "מעניין לציין שאנשים אלה, שוונד וצוותו, השתמשו לעתים מזומנות מאוד ביהודים להפצת הלירות סטרלינג המזויפות, שכן הם היו בטוחים שבאלה לא יחשדו שהם משמשים סוכנים גרמנים. המפיץ הבכיר והכי מוצלח היה יהודי הולנדי-גרמני בשם ואן הארטן." קצין הגסטפו ארתור שוסטר, ששירת בבולצאנו, מסר בחשאי עדות למודיעין האמריקאי ובה אמר: "קבוצת 'ונדיג' עשתה שימוש ברשת ענפה של משתפי פעולה...( ו)היתה מעורבת בעסקים אדירים, בכל אירופה, ותמיד בהיקפים של מיליונים. הם קנו הכל, משרוכי נעליים ועד משי, מים, מכשי רי חשמל, יצירות אמנות ונדל"ן. המפקד שלי הורה לי לא להתערב בעבודת הקבוצה, הנמצאת בפיקוד ישיר של רייכספיהרר הימלר, גם אם הפעילות שלה כוללת עבירות על חוקי המטבע. אחד ממשתפי הפעולה של קבוצת ונדיג היה מר ואן הארטן, שהגיע לראשונה למראנו בקיץ 43' והתגורר בפנסיון סטפאניו. הוא היה בקשרים מצוינים עם אס-אס שטורמבאנפיהרר שוונד והבנתי כי שוונד היה מפקדו הישיר. נאמר לי כי ואן הארטן עבד עם הביון הגרמני." סוכן המודיעין הצבאי האמריקאי וינסנט לה-ויסטה, שיצא בשליחות ארגונו לאיטליה ב-,1946 כתב לממונים עליו בוואשינגטון ב-15 במאי 47', במזכר המסווג "סודי ביותר," ובו זיהה את ז'אק ואן הרטן כסוכן מרכזי של האס-אס ואחד מארבעה יהודים המעורבים במבצע "ונדיג:" "ואן הארטן מתגורר כיום ברחוב הירקון ,184 תל אביב, פלסטיין, משם הוא דורש חמישה מיליון דולר מממשלת ארצות הברית, מרכוש שהוחרם ממנו במראנו מיד אחרי המלחמה. הרכוש הזה למעשה הוא שלל הביזה של קבוצת האס-אס. בתוך השלל הזה היתה גם כמות גדולה של לירות סטרלינג בריטיות מזויפות." לה-ויסטה ציין כי ואן הארטן וסוכנים נוספים של קבוצת ונדיג השתמשו בתעודות מזויפות של הצ לב האדום הבינלאומי ככיסוי לפעילותם. הגירוש משווייץ המשטרה השוויצרית ידעה הרבה לפני כן על קשריו המפוקפקים של ואן ארטן. שרגא עילם, ישראלי לשעבר, הוא היסטוריון ועיתונאי המתגורר בשווייץ. ספרו "זייפניו של היטלר" שיצא השנה לאור בווינה עוסק בהרחבה גם בפרשת ואן הארטן. "הפעם הראשונה שבה האשימו את ואן הארטן בכך שהוא סוכן של הגרמנים היתה במכתב אנונימי שנשלח באפריל 1940 מלונדון לשלטונות שווייץ," אומר עילם. "במכתב נאמר כי ואן הארטן, ששהה אז בקרבת לוזאן, הוא שם בדוי שבו משתמש, למעשה, סוכן של הגסטפו." משטרת שוויץ איתרה את בני הזוג ואן הארטן בעיירה מונטריי, על חוף אגם ז'נווה, וזימנה אותם לחקירה. התשאול הראשון נערך ב-11 ביולי ,1940 בשעה09:30 בתחנת המשטרה בלוזאן. החקירה השנייה נערכה למחרת היום. העדויות של בני הזוג ואן הארטן שמורות היום בארכיון הלאומי השוויצרי, בתיק עבה הנושא את שמם. הם הודו שהתעודות שברשותם מזויפות. בחיפוש בביתם החרימה המשטרה אמצעים שונים ששימשו לזיוף. בחקירתו אמר ואן הארטן כי הוא יהודי ושמו יעקב לוי; הוא נולד בשלזיה ב-1901 וגדל בברסלאו (היום ורוצלאב.) אביו היה תכשיטן והוא למ ד ממנו את רזי המקצוע. אשתו הציגה את עצמה כאלפרידה ויולה בהם, נצר למשפחת שוקן מצד אמה. היא אשתו השנייה, ואן הארטן הוא בעלה השני ויש לה בן, מיכה-אנתוני, מנישואיה הראשונים. ואן הארטן סיפר לחוקריו כי ב-1937 עבר לברלין ועסק שם בסחר ביהלומים, תכשיטים וחפצי אמנות. בספטמבר 38' הגסטפו דרש ממנו, לדבריו, לעזוב את ברלין בגלל יהדותו. עם זאת, הודה, הגסטפו הנפיק לו דרכון הולנדי מזויף על שם ואן הארטן. הוא הצהיר כי בשווייץ יש לו רכוש בשווי כ-30 אלף פרנק שוויצרי (כחצי מיליון דולר בערכים של היום.( השוויצרים גירשו את ואן הארטן בגלל שהחזיק במסמכים מזויפים. הוא עבר להונגריה, בעת ההיא מדינה עצמאית לכאורה, אך למעשה בעלת ברית וגרורה של גרמניה. על נסיבות בואו להונגריה ועל קורותיו שם היתה לו יותר מגרסה אחת. ב-1974 אמר בנו החורג של ואן הארטן, מיכה, כי אביו הגיע להונגריה רק בגלל עצירה מקרית בבודפשט של הרכבת שבה נסע. עכשיו מתברר כי בארכיון ההגנה מצויה גרסה נוספת, בעדות מפורטת שנתן ואן הארטן עצמו בשנות ה-.60 ואן הארטן הסכים אז לדבר עם הסטודנטית לתואר שני ננה נוסינוב, היום פרופ' ננה שגיא מהאוניברסיטה העברי ת, שחקרה את מבצעי ההעפלה באיטליה ושמעה על עזרתו הכספית לתנועת הבריחה. סיפורו המרתק של ואן הארטן לא נכלל לבסוף בעבודת הגמר של נוסינוב, משום שהיתה לו רק נגיעה שולית לנושא מחקרה. "מספטמבר 1940 הייתי שם (בהונגריה) בהוראת חיים פוזנר מהסוכנות היהודית," סיפר לה ואן הארטן. "הוא נתן לנו משימה ספציפית: ליצור קשר עם איש הסוכנות היהודית בבודפשט, זה היה קראוס, ולגלות כמה כסף יכולים יהודי הונגריה להעביר לעזרת יהודי פולין." בארכיונו האישי של פוזנר, השמור ביד ושם, אין כל עדות לכך. ואן הארטן השתכן בווילה גדולה בבודפשט והתחיל לעשות עסקים. הוא הקים את חברת היבוא-יצוא אינטרקונטיננטל. לננה שגיא סיפר כי הקים את החברה רק במטרה לעזור ליהודים: "אנחנו כתבנו מכתבים מאוד יפים ואני קיבלתי המלצות טובות מאוד מחברי במשרד הפנים. קיבלתי את כל החותמות שהייתי צריך והוצאנו את האנשים אלו, הרבה אנשים, מהמחנות." שאלה: ומה קרה לאותם יהודים? ואן הארטן: "הם שוחררו מהמחנות. הם ירדו למחתרת בבודפשט. היו להם מסמכים שלנו, מסמכים רשמיים, לפיהם הם עובדים ואיש לא שאל אותם איך הם השתחררו." שאלה: כמה יהודים שוחררו בדרך הזאת? " לפחות כמה מאות. בדרך הזו מאות אנשים שוחררו. זה היה מאוד פשוט. אף אחד לא פיקח על זה." שרגא עילם: "לגרסתו זו של ואן הארטן אין כל תימוכין, לא בעדויותיהם של ניצולים, לא בזיכרונות חברי המחתרת, ולא בכל תיעוד אחר של מה שהתרחש בבודפשט בימי המלחמה." גרסת ואן הארטן ואן הארטן סיפר לננה שגיא על פגישתו עם קצין האס-אס קורט בכר: "במאי44 ', כששהינו במלון ריץ בבודפשט, הגיעה לשם משאית משוריינת ובה 60 חיילים חמושים והם לקחו אותי לווילה מאוד יפה ושם נפגשתי עם גבר, איש מאוד נאה, שאמר לי: 'שמעתי עליך, מר ואן הארטן. אם אראה לך את התצלום הזה, האם תוכל לומר לי אם זה ציור של פרנץ האלס'? "אני מומחה לדברים האלו," התגאה ואן הארטן באוזני שגיא. "הוא הראה לי תצלום ואני אמרתי לו שזה לא של פרנץ האלס. זו היתה תמונה הולנדית, אני ידעתי את זה, אבל לא של פרנץ האלס, והוא אמר לי, 'אני נמצא בבעיה גדולה'. שאלתי אותו על מה בדיוק הוא מדבר וכך הלאה, והוא ענה לי: 'שילמתי שני מיליון מארק תמורת התמונה הזו. אני קניתי אותה בפקודת הימלר. והימלר שלח לתחנת הרכבת בבודפשט רכבת מיוחדת כדי שזו תיקח את התמונה לברלין, מלווה ב-200 חיי לים." בכר סיפר לואן הארטן שהוא הבטיח להימלר לשלוח לו את התמונה ליום הולדתו, ועכשיו יש לו בעיה. "מה אני יכול לעשות"? ואן הארטן הציע לו מוצא אפשרי: להודיע למפקד האס-אס כי התמונה זקוקה לשימור ושיפוץ, ובינתיים המליץ לשלוח לו תמונה אחרת. מה שהוא לא סיפר לננה שגיא היה, שאת התמונה קיבל בכר מיהודי עשיר ששמו מקס קנאפ. בעקבות קביעתו של ואן הארטן כי הציור מזויף השליך בכר את קנאפ לצינוק. לדברי ואן הארטן פנה אליו בכר האסיר תודה, אמר לו שהציל אותו מזעמו של הימלר ושאל: "מה אני יכול לעשות בשבילך"? ואן הארטן טוען כי השיב:" תשמע, אני עובד של הצלב האדום השוודי. אתה יכול להעניק לי עזרה רבה, ואני אעזור לך. יש לי כמה רעיונות לגבי דרכים שבהן תוכל לעזור לי." לשגיא סיפר ואן הארטן, כי הציע לבכר להציל יהודים. "היו הרבה סנדלרים, חייטים ובעלי מקצוע אחרים שעבדו בשביל הצבא. אני הצעתי לבכר להביא את האנשים האלו לבתים מיוחדים, שאובטחו על ידי הגרמנים. אמרתי לבכר, יש כאן הרבה יהודים. הם יכולים לעזור לך ואתה צריך הרבה חייטים וכדומה עבור הצבא. האנשים האלו יכולים לעשות את זה, כשהם נמצאים ביחד בבתים, אבל הם חייבים ליהנות מההגנה שלך." האם ייתכן שואן הארטן אכן ניצל את קשריו ומעמדו והצליח להציל מאות יהודים? האם ייתכן שהיה מעין אוסקר שינדלר יהודי? "אני לא שמעתי על היהודים שהוא הציל בבודפשט," קובע פרץ רבס בפסקנות. ואן הארטן לא נסע בעקבות קורט בכר, כפי שאמר לפרץ רבס, אבל את חודשי המלחמה האחרונים הוא בילה בחברת נאצים אחרים. מבודפשט הוא נסע למראנו והצטרף שם לעמיתיו בקבוצת "ונדיג," בפיקודו של שוונד. בפברואר 1945 פתח מפקד האס-אס באיטליה, גנרל קארל וולף, במשא ומתן סודי על כניעת כוחותיו. לשם כך יצר קשר עם נציג השירות החשאי האמריקאי בברן, אלן דאלס. בעת המשא ומתן ניסה וולף להשתמש בגורלם של 150 העצירים היהודים במחנה הריכוז של בולצאנו כקלף מיקוח. במלאכת התיווך בין וולף לדאלס הועסקו גם שני יהודים, ז'אק ואן הארטן והאיטלקי ולריו בנוצי. בנוצי נסע לברן כדי להיפגש עם דאלס. ואן הארטן היה האיש שפיקח בבולצאנו, מטעמו של וולף, על שחרור העצירים ואף שיכן אותם במראנו. הוא גם טען באוזני ננה שגיא כי יזם עסקה נרחבת בהרבה: האמריקאים התחייבו לא להפציץ את מראנו, שממנה יוצאו החיילים הגרמנים ויישארו רק שבויים ופצועים, וב תמורה הסכימו הנאצים להפסיק את המשלוחים ממחנה בלזן לאושוויץ. אלן דאלס, שאתו קיים ואן הארטן, לדבריו, את המשא ומתן הזה, לא טרח משום מה להזכיר אותו בספר שפירסם אחרי המלחמה. תרומות בכסף מזויף כעבור שנים טען ואן הארטן, כי את פעולות התיווך שלו עשה בתוקף היותו נציג רשמי של הצלב האדום. אלא שבארכיון הארגון בז'נווה מצוי שמו דווקא בתיק הנושא את הכותרת "מתחזים." רופא שוויצרי, ד"ר יובנוביץ, שהתלווה לשיירת משאיות סיוע של הצלב האדום שנסעה למראנו מיד לאחר המלחמה, מתאר בזיכרונותיו כיצד הוא וחבריו נתקלו בחשדנות מופלגת ובעוינות בלתי מוסברת מצד חיילי בעלות הברית. עד מהרה הבינו את הסיבה: המודיעין האמריקאי סימן את ואן הארטן כמקור לתעודות הצלב האדום שבהן השתמשו נאצים רבים כדי להציל את חייהם. שוונד, לדוגמה, נשא תעודה כזאת שהוענקה לו ב-28 באפריל ,1945 עשרה ימים לפני סוף המלחמה, בחתימתו של ואן הארטן. נציג הצלב האדום, קורט טשודי, שנשלח לבדוק את פרשת המתחזים, בדק את מסמכי ואן הארטן ומצא שאין לו כל הסמכה רשמית לייצג את הארגון. אחרי כניעת גרמניה נותרו אצל ואן הארטן כמויות גדולות של כסף מזויף, והוא ניסה לק נות באמצעותן את רצונם הטוב של שליחי התנועה הציונית. אבל משהו בו עורר את חשדם. אחד מהם, אליהו כהן, לימים האלוף אליהו בן חור, שהיה אז איש הבריגדה היהודית ופעיל של הבריחה, כתב לאשתו כבר במאי 45':" נסי לברר ולהודיעני מהר, ה(אם)מכירים את ואן הארטן... קשור עם אנשינו בשווייץ. חשוב לדעת את מהימנותו, יושרו וכו'. כי הוא בעל אפשרויות. יש משהו מוזר בנוהגו ולכן חשוב הבירור וזה גם דחוף. הוא טוב מ
חזרה למעלה

מבזקים של "נקים":קרא על זימונו של חיים יטיב לחקירה בו הסתבכה היאח"ה בפרשת רמון

אורח









הודעהפורסם: רביעי 30.05.12 9:32    נושא ההודעה: פרשת ואן הארטן: עדויות חדשות

פרשת ואן הארטן: עדויות חדשות

בעקבות חשיפת פרשת ואן הארטן במוסף "הארץ" נאותו בני המשפחה להתראיין. לגרסתם ז'אק ואן הארטן לא היה משתף פעולה עם הנאצים אלא גיבור שהציל אלפי יהודים. אלא שבינתיים נחשפו עדויות נוספות, המלמדות כי ואן הארטן שיתף פעולה עם האס-אס וכי פעילי המוסד לעלייה ב' סחטו ממנו כספים בתמורה לשתיקתם

ברגמן רונן

"נקרא לאיש ואן חרה. זה לא היה שמו, אבל ואן חרה די דומה לשמו ההולנדי של האיש." במלים אלו פתח יצחק תמרי, תושב פרדס חנה שהיה במלחמת העולם השנייה נהג ומתורגמן בצבא הבריטי, את הפרק "מלה של ג'נטלמן" בזיכרונות שכתב והדפיס בכמה עשרות עותקים לבני משפחתו. בעקבות חשיפת העדויות על קשריו של ז'אק ואן הארטן עם הנאצים מוסף "הארץ,)28.4 " כתב תמרי לעיתון: "הסיפור של ואן הארטן הרבה יותר חמור מהמתואר בכתבה. כיוון שאני קרוב לגיל 80 אני חושש שבהיעלמי תיעלם גם האמת על ואן הארטן." מעדותו של תמרי, כמו גם מחומר רב נוסף שהגיע למערכת בשבועיים האחרונים, מתברר כי קשריו של היהודי האמיד מסביון, ז'אק ואן הארטן, עם הנאצים בכלל והאס-אס בפרט, היו ידועים לאנשים רבים, שש מרו על הסוד במשך עשרות שנים. פעילי המוסד לעלייה ב' הבטיחו לואן הארטן את שתיקתם בתמורה לכספים ש"תרם" לפעילותם החשאית, ואילו חוקרי אקדמיה שהיו בקיאים בפרטים טוענים עכשיו כי פשוט לא התפנו לכתוב על הפרשה. כתב תמרי: "בראשון למאי 1945 הגעתי עם ועדת שביתת הנשק למפקדה הגרמנית העליונה של חזית איטליה בבולצנו, עיר בטירול האיטלקית. שיכנו אותנו בבניין המוגן ביותר בבולצנו - מפקדת הגסטאפו. מיד לאחר שהגענו לעיר נכנסה לפתע בנסיעה מהירה לחצר הבניין מכונית מרצדס מפוארת ובה שני גברים ואשה אחת "(הם הקרינו תחושה של בעלי בית," הוא מעיר עכשיו.( במקרה אנו, הישראלים, היינו בחצר הבניין. "המכונית נעצרה על ידנו ואחד הגברים שאל אותנו בעברית אם אנו דוברי עברית. שלושת נוסעי המכונית הציגו עצמם כיהודים. אי אפשר להגיד שהפגישה היתה נרגשת. כבר ידענו על השואה ושלושה יהודים במכונית מפוארת עוררו בנו חשד. הנהג, ואן חרה, היה גבר במיטב שנותיו, לבוש היטב והאשה זכורה לי כאשה יפה, לבושה ספורט אלגנט. "היתה זו בעיקר האשה שעוררה בנו אי נוחות וחשד. אשה יהודייה, במאי ,1945 לבושה מחלצות, במכונית מרצדס פתוחה, בבולצנו, כאשר סני ף המפלגה הנאצית עוד פועל, ובתוך העיר שתי דיביזיות אס-אס אוקראיניות ודיביזיית אס-אס גרמנית חמושות. לא רק זה עורר בנו חשד. גם הביטחון העצמי שלה, חוסר הפחד שלה. הרי פגשנו כבר יהודים שהצליחו להתחמק מהגרמנים. הם היו מפוחדים, חסרי ביטחון, עצבנים, לא נתנו אמון בזולתם ואפילו לא בעצמם." ואן חרה שבספר, אומר תמרי, הוא ז'אק ואן הארטן. הוא הציג את עצמו לפני החיילים מפלשתינה כאיש הצלב האדום וקונסול של שוויץ והממונה מטעמה על דרום טירול. הוא סיפר להם כי בווילה בבולצנו חי הונגרי אחד, שר לשעבר בממשלה הפאשיסטית, שהיה מעורב במשלוח יהודים לאושוויץ. "הוא דחק בנו לצאת באותו לילה ולהרוג את ההונגרי והוסיף בקריצה שיש אצלו הרבה כסף ותכשיטים בבית, כך שנוכל גם להרוויח משהו מהחיסול. היינו מאוד להוטים לחסל נאצים באותה תקופה ושניים מאיתנו יצאו להרוג את ההונגרי." כשהגיעו לשם גילו כי מישהו הקדים אותם. הבית היה מוקף חיילים של הבולשת הצבאית האמריקאית, שעצרו את ההונגרי. "יותר מאוחר התברר לנו מקצינים יהודים בבולשת, שאותו הונגרי היה בכלל שותף עסקי של ואן הארטן וטען שואן הארטן רימה אותו. אתה מבין, ואן הארטן שלח או תנו לחסל אדם שהפריע לו בעסקים." האמריקאים, אומר תמרי, לא התעניינו בשאלה מי רימה את מי. "הם עצרו את ואן הארטן בשל חשדות כבדים נגדו כי שיתף פעולה עם הנאצים. בכליהם של הרבה מאוד אנשי אס-אס שניסו להבריח את הגבול לשוויץ ונתפסו, נמצאו תעודות מעבר שוויצריות מזויפות או תעודות מזויפות של הצלב האדום הבינלאומי, שואן הארטן נתן להם." פעילי העלייה וההעפלה התגייסו לסייע לואן הארטן העצור, במטרה לסחוט ממנו כספים תמורת עזרתם ושתיקתם. אחד האנשים שהפעילו לחצים על ואן הארטן, כדי לחלוב ממנו עוד ועוד כספים היה איש המוסד לעלייה ב' שלהבת פרייאר, לימים יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית. למרות שמשפחת ואן הארטן מגדירה את פרייאר כידיד נפש של ז'אק, הוא מסר עדות חריפה מאוד נגדו וקשר אותו לא רק להפצת כסף בריטי מזויף שייצר האס-אס במטרה לערער את כלכלת בריטניה, אלא אף העלה נגדו חשדות בהחזקת רכוש של יהודים שהושמדו. פרייאר היה חבר בהתארגנות חשאית של חיילים יהודים בצבא הבריטי שכינתה עצמה "החבורה," או ,TTG ראשי תיבות של "תילחס טיזי געשעפטן" (עסקי לקק לי את התחת.) אחד מאנשי החבורה היה שמואל אוסיה. "היו חסרים לנו כספים ל מימון פעולות ההצלה ולרכישת נשק בשביל היישוב בארץ," אומר אוסיה." הצבנו לפני ואן הארטן ברירה: אם הוא רוצה לכפר על חטאיו ושאנחנו נשתוק בקשר לעברו, שיואיל בטובו וייתן לנו את מה שיש לו. שלהבת היה האיש שעמד איתו במגע. הם שוחחו ימים ולילות. אני זוכר בבירור סצנה אחת, במילנו, כשנכנסתי לחדר בו ישבו. ראיתי ששלהבת מדבר וואן הארטן רועד מפחד." יש עדויות שלפחות חלק מהכסף שנתן לכם היה מזויף. "אותנו לא כל כך עניין אם הכסף שואן הארטן נותן לנו מזויף או לא. אנחנו רכשנו איתו ציוד ואספקה לניצולי שואה, נשק ל'הגנה', ומנועים של טנקים שהורכבו על ספינות מעפילים שיצאו לישראל." גרסת המשפחה בעקבות פרסום הכתבה ב"הארץ," שכרה משפחתו את משרד יחסי הציבור של מנחם שיזף ואתי אשד (לשעבר דוברת משרד המשפטים) כדי שינהל בשמה את המערכה התקשורתית. המשפחה אף התרצתה למסור את גרסתה למעשיו של ואן הארטן בזמן המלחמה, לאחר שסירבה בתוקף לעשות זאת לפני פרסום הכתבה הראשונה. את השתלשלות האירועים על פי משפחת ואן הארטן אפשר לסכם כך: ז'אק ואן הארטן, אשתו ובנו גורשו משוויץ ו"נתקעו," במקרה, בבודפשט, בדרכם לפלשתינה. בבודפשט חיו חיים טו בים בכסות של לא יהודים, אם כי לא חיי פאר ומותרות, כפי שתיארו עדי ראייה בכתבה לפני שבועיים. הבן מייק הלך לפנימייה צבאית בעיר והאב עסק בהצלת יהודים. מנגנון הצלת היהודים היה למעשה עסקת חליפין: ז'אק ואן הארטן השתמש במומחיותו כאספן וסוחר אמנות, והעריך את שוויין של תמונות גנובות בשביל ראש המחלקה הכלכלית של האס-אס, קורט בכר. בתמורה עצר בכר חלק מהטרנספורטים לאושוויץ ובכך ניצלו חייהם של מאות ואלפי יהודים. בנוסף הקים ואן הארטן בתי מחסה לילדים והעניק סיוע רב לפליטים יהודים. משפחת ואן הארטן מכחישה כי ז'אק היה עוזרו של קורט בכר וכי מיהר לעזוב את בודפשט לפני השחרור בידי הרוסים, כדי להצטרף אל בכר. "אתה לא מבין מיהם הרוסים," מסביר מייק ואן הארטן. "אבא פחד שיקרה לו מה שקרה לראול ולנברג. הוא ידע שהרוסים הורגים את כולם, גם את בעלי הברית שלהם וגם יהודים." מלבד העובדה שואן הארטן בחר לברוח עם משפחתו אל תוך השטח המוחזק בידי הנאצים, שגם הם כידוע הרגו יהודים, הגרסה של משפחת ואן הארטן מעוררת כמה תמיהות. חלקים ממנה עומדים בסתירה, או מהווים חידוש, לגרסה שמסר ז'אק ואן הארטן עצמו, וממילא אין להם תימוכין באף אחד מהארכיונים או מהמחקרים הרבים מאוד שנכתבו על מה שקרה בבודפשט בזמן המלחמה. העדות הישירה היחידה שנמצאת בידי המשפחה על אותם "אלפי יהודים" היא מכתב מאת יוסף שטיגליץ, שעליו אין המשפחה יודעת שום פרט נוסף. כשעצר המודיעין האמריקאי את ואן הארטן בחשד שהוא סוכן אס-אס, פנתה אשתו לכמה אנשים שאיתם היה קשור וביקשה מהם לכתוב תצהירים לטובתו. שטיגליץ, סוחר אמנות ועתיקות מבודפשט, כתב: "כשהגרמנים כבשו את הונגריה בשנת ,1944 האפשרות שלי לחיות בתור פולני ונוסף לזה יהודי נהייתה קשה יותר ויותר. החלטתי לעזוב את הונגריה בדרך לא לגאלית עם משפחתי, אחותי, גיסי ושני ילדיהם. הייתי אז בחוסר כל ובמצוקתי פניתי למר ואן-הרטן שעזר לי רבות. הוא העמיד את עצמו כולו לרשותי ונתן לי כל מה שביקשתי למטרה זו, ובסך הכל הייתי רק בן אדם זר עבורו. מאותו זמן ביליתי זמן רב עם מר ואן-הרטן וצפיתי בפועלו. בעתים הכי קשים הוא תמיד היה מוכן לבוא לעזרתם של אנשים במצוקה. הוא סייע למאות אנשים בכסף ובעצות ואירח אצלו בבית אנשים שעמדו בסכנת מוות. הוא דאג לאלפי ילדים יהודים, ואף הציל אלפים מהם. הואן-הרטנים נלחמו למען ילדים יהודים כד י להציל אותם מגירוש, תוך סיכון חייהם." מבודפשט, כך טוען מייק ואן הארטן, שהיה אז בן ,16 נמלטה המשפחה למראנו שבדרום טירול, שהיתה עדיין בידי הנאצים, משום שהעיר היתה מלאה בפצועים ולכן בעלות הברית לא הפציצו אותה (ז'אק ואן הארטן טען בחייו, כי ההפצצות נמנעו בכלל בזכות יוזמה שלו, לאחר שהגיע לעיר, לרכז בה את הפצועים.( המשפחה מוסיפה וטוענת, כי במראנו פעל ואן הארטן כנציג הצלב האדום הבינלאומי באיטליה ומציגה לראיה דיווחים שואן הארטן עצמו כתב על מה שנראה כנייר רשמי של הארגון. דברים אלו עומדים בסתירה למסמכים הנמצאים בארכיון הצלב האדום בז'נווה, המתייחסים לואן הארטן בתור מתחזה שסיפק לנאצים רבים תעודות מזויפות של הצלב האדום, שהבטיחו את דרכם אל החופש. משפחת ואן הארטן מציגה גם כמה תצהירים מיהודים ולא יהודים ששוחררו ממחנה הריכוז בבולצאנו, ואשר מודים לואן הארטן על עזרתו בשחרורם. כך, למשל, האסיר לשעבר אריך ווקטור מספר כי ואן הארטן ניהל ויכוח חריף עם מפקד המחנה מטעם האס-אס בדרישה לשחרור מיידי של כל היהודים: "אני מבטיח בזה שהצלתנו נובעת אך ורק בזכות העמדה התוקפנית והתקיפה של מר ואן-הרטן. לולא מר ואן -הרטן היה משחרר אותנו באותו רגע מהמחנה, אף אחד מאיתנו לא היה נשאר בחיים." בהמשך התצהיר מוסיף אותו ווקטור הערה מעניינת. הוא מספר כי ימים אחדים לאחר השחרור הזדמן למשרדו של מצילו: "באותו רגע אמר לי מר ואן-הרטן, מעתה לא יהיו לכם יותר דאגות." ואן הארטן פתח ארגז והראה לווקטור "סטרלינגים וולוטות אחרות שלא הכרתי קודם. 'כל זה אספתי בשבילכם וחוץ מזה, יש לי עוד זהב, תכשיטים ואבנים יקרות שנמצאים אצלי לידיים נאמנות וועדה תעריך אותם. כל דברי הערך האלה שייכים ליהודים הנשרדים, כי הדברים האלה מקורם מהון יהודי'." קלפי מיקוח שרגא עילם, עיתונאי והיסטוריון ישראלי המתגורר כיום בשוויץ, גילה במחקרו" הזייפנים של היטלר," שפורסם באחרונה בוינה, את קשריו של ואן הארטן עם הנאצים וחשף בארכיונים שונים חומר רב אודותיו. עילם עיין במסמכים שהעבירה משפחת ואן הארטן ל"הארץ," ולא השתכנע מתוכנם. "חשוב לזכור שאנשי אס-אס בכירים, כולל הימלר, ניסו להשתמש ביהודים כקלף מיקוח להשגת ויתורים פוליטיים מצד בעלות הברית, ודמי כופר מיהודים," מסביר עילם. "לקראת סוף המלחמה עשו נאצים רבים שימוש ב'הצלת' יהודים לשם יצירת תדמית הומנית לעצמם, רגע אחד לפני התבוסה. עובדה זו מקשה לפרקים להבחין בין הצלה אמיתית למזויפת." על הצלתו של שטיגליץ אומר עילם: "שחרורו של אדם פרטי בבודפשט אינו מעלה ומוריד, שכן אף נאצים מובהקים דאגו ל'הצלת' יהודי שהיה מוכר להם. אין בכל הארכיונים כל תימוכין לגרסתו של ואן הארטן בחייו ולגרסת משפחתו, כאילו הציל אלפי או מאות או אפילו עשרות יהודים בהונגריה. ואן הארטן טוען כי היה האיש מאחורי הקמתם של 'בתי החסות' ליהודים בבודפשט. על פי מחקרים של התקופה, אותם בתי חסות היו בעצם מכשיר נוסף בידיו של קורט בכר לסחיטת כספים מיהודים, ועל פי עדותו של איש המחתרת היהודית פרץ רבס, ואן הארטן היה מנהלו הפיננסי של בכר, מה שמציב אותו בצד הלא נכון של המתרס." על פעילותו של ואן הארטן בסוף המלחמה בצפון איטליה, אומר עילם: "אין ספק שואן הארטן היה מעורב בשחרורם של יהודים, אך לא ברור אם פעילותו זו זכאית לתואר החיובי 'הצלה'. בשחרור עצורי מחנה הריכוז בבולצאנו ניסה האס-אס תחילה לגבות תשלום כספי ופוליטי, כפי שעולה ממסמכי הג'וינט. לאחר שניסיון זה נכשל, כפי שמלמדות תעודות מארכיון הצלב האדום הבינלאומי, הושג ברמה הגבוהה ביותר ה סכם לשחרור העצורים, בין סגנו של הימלר, ארנסט קלטנברונר, למזכ"ל הצלב האדום, הנס בכמן. ואן הארטן היה האיש שמונה לביצוע השחרור בשטח. ברור, לכן, מדוע הוא נראה בעיני העצירים כמשחרר הגדול. ממסמכים רבים, ובהם כאלה המלמדים על קשריו ההדוקים עם הנאצים וחסות הצלב האדום המזויפת שהוא העניק לאנשי האס-אס שעסקו בהפצת הכסף המזויף, עלה חשד כבד כי אותו פיקוח על שחרור כלואי המחנה היה בכלל מטעמם של הנאצים. יש לזכור כי ואן הארטן השתתף בשם הנאצים בחלק מהמגעים עם האמריקאים על תנאי הפסקת האש והכניעה." משפחת ואן הארטן מציגה מכתב המלצה מאת גולדה מאיר, אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, שנכתב לאחר שהבריטים רצו לשלול ממנו את אשרת ההגירה לפלשתינה בחשד שהיה סוכן נאצי. מאיר כותבת על ואן הארטן דברים חמים ביותר. "ה'עובדות' במכתב זה עומדות בניגוד גמור לעדויותיהם של אנשים שהיו מעורבים בפעילות המחתרת היהודית. המכתב הזה, יותר מאשר הוא מלמד על חפותו של ואן הארטן, מצביע על החסות שהוא קיבל לאחר המלחמה מהדרגים המדיניים הגבוהים ביותר ביישוב." כסף מזויף לפני שבועיים סופר כאן איך ואן הארטן כמעט סיבך חיילים של הבריגדה בפ רשת זיוף הסטרלינגים מטעם האס-אס, שבה - לפי עדויות רבות - שימש מפיץ מרכזי( משפחת ואן הארטן מכחישה בתוקף את כל המעורבות במבצע הזיוף וטוענת: להד"ם.) בשלהי המלחמה הגיעו לאיטליה שני שליחים מהארץ, לוי ארגוב קופולוביץ ומשה בן דוד. בצפון איטליה הם פגשו בואן הארטן. הוא נתן להם 25 אלף לירות שטרלינג. כעבור זמן עצרו שלטונות בריטניה פעיל ציוני אחר, שקיבל חלק מהכסף, באשמת החזקת כסף מזויף. ואן הארטן, כמובן, לא טרח לעדכן את שני השליחים כי צייד אותם בכסף מזויף. אנה בן דוד, אלמנתו של משה, אמרה בשבוע שעבר ל"הארץ" כי התרגשה מאוד לגלות שסוף סוף יוצא לאור סיפורו של ואן הארטן. היא העבירה קטעים מעדות שמסר בעלה בעניין, ושם הוא מספר על הפגישה עם ואן הארטן: "נכנסנו אליו. זה יהודי בכלל? יהודי ממוצא הולנדי, דמות יפה וגבוהה ועצומה. התרשמנו שהוא אישיות. הוא בדק את התרמילים ואמר: תביאו תרמילים יותר גדולים. אז הבאנו תרמילים יותר גדולים. הוא הכניס אותנו לאיזשהו מרתף שהיה מלא עם ארגזי עץ גדולים שמוחתמים 'בנק אוף אינגלנד', ולקח כל תרמיל והתחיל לדחוף כמה שנכנס. אנחנו לקחנו איזה 25 אלף לירות שטרלינג. הדבר היה לנ ו קצת חשוד. איך זה שבנק אוף אינגלנד פתח סניף ומחלק ביד נדיבה וכל כך הרבה כסף. אבל השלמנו עם הדבר הזה." במקום אחר בעדות מספר בן דוד על צירוף מקרים מדהים: במסעו פגש יהודי, ניצול מחנה זכסנהאוזן, חרט אומן שהועסק במחנה על ידי האס-אס בייצור השטרות המזויפים. "שאלתי אותו, אתה יכול להבדיל בין אמיתי למזויף? הוא אמר: 'כן, אפשר להכיר. לו היית נותן לי לירה אחת הייתי אומר לך'. אני נותן לו שטרות של עשר לירות או עשרים לירות, הוא מסתכל ואני רואה שהוא מחוויר וכמעט מתעלף ואומר: 'זה הכסף שלנו. זהו כסף מזויף'." עוד מתברר, כי אחרי המלחמה ניסה ואן הארטן לתבוע מהסוכנות היהודית את החזרת הכסף שנתן לשני השליחים, וביקש מהשניים להעיד לטובתו. הם הסכימו, אך הודיעו לו כי יספרו בבית המשפט שהכסף היה מזויף. ואן הארטן ויתר על עדותם. טובה אחת אמיתית עשה ואן הארטן לשני השליחים. הוא נתן להם תעודה מזויפת של הצלב האדום, שסייעה להם לחצות מחסומים וגבולות. תעודה כזאת בדיוק הוא סיפק גם לנאצים, ובהם לפריץ שוונד, קצין אס-אס ומפקד מבצע הפצת הכסף המזויף. שוונד השתמש בתעודה הזאת כדי לברוח מכוחות בעלות הברית שחיפשו אחריו. הו א הגיע לפרו והצטרף שם ליוזף מנגלה וקלאוס ברבי "(הקצב מליון.)" לפני שבוע גילה שרגא עילם בארכיונו הפרטי של שוונד בשוויץ תיעוד לכך שאפילו ב-1953 ו-54' עמד ואן הארטן בקשרים כלכליים עם שוונד, וביקש לסייע לו בהחזרת 300 אלף פרנקים שהפקיד בזמן המלחמה בבנק בז'נווה. * ארכיון המדינה ישקול ויחליט לפני שבועיים נכתב כאן על אחד מסרטי ההקלטה של חקירת אייכמן, שבו נשאל קצין האס-אס הבכיר אם היה לו עוזר יהודי בשם ז'אק. הסרט נגנז בהוראת היועץ המשפטי לממשלה ותומלל רק בחלקו. לפני פרסום הכתבה אמרו אנשי ארכיון המדינה כי אינם מצליחים לאתר את הסליל המלא. בשבוע שעבר הודיע ד"ר משה מוסק, הממונה על ארכיון המדינה, כי הסליל של אותה חקירה נמצא בארכיון המדינה: "הוא יתומלל ותיבדק האפשרות לפתוח אותו לעיון הציבור." הודעה זו מעוררת סימני שאלה. איפה היה הסליל לפני שבועיים? מדוע הוא תומלל רק בחלקו? ומדוע בכלל צריך לבדוק אם לשחרר אותו לפרסום? כל החומר מפרשת אייכמן (פרט לתיק המוסד) גלוי לקהל. מה יש בסליל הזה שמעורר את חששם של אנשי ארכיון המדינה?

פורסם בתאריך-12/05/00


http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&o m=5418&omm=91
חזרה למעלה

אורח









הודעהפורסם: רביעי 30.05.12 9:34    נושא ההודעה: Nazi collaborator, or hero? Jaac Van Harten


Nazi collaborator, or hero?

Who was Jaac Van Harten? Was the affluent businessman from Savyon a hero who saved many Hungarian Jews from the Nazis - or a collaborator with the Nazis who invented a heroic biography for himself? Testimonies here made public for the first time show that Van Harten, a Dutch Jew, was under the protection of the SS officer Kurt Becher and played a key role in the Gestapo's vast operation to counterfeit British currency. No evidence has been found that he saved even one Jew. His family insists that he was a hero.

By Ronen Bergman*

From his arrival in Palestine in 1947 until his death in 1973, Jaac Van Harten was considered a respectable, well-to-do businessman who during the Second World War had heroically saved a large number of Jews from the Nazi war machine. In the rare interviews he gave, he said nothing that was liable to contradict that image, which was even reinforced after his death by the journalist Habib Kena'an on an Israel Radio program and in an article he published in Ha'aretz Magazine. Kena'an, who succeeded in interviewing Van Harten before he died, portrayed him - based on what he was told by Van Harten and by his children - as an untarnished hero.The few who knew the truth preferred to remain silent. "I read and heard how Van Harten and his children portray him as a righteous man," says Peretz Reves, who was the head of the Young Maccabi movement in Budapest and the liaison with the Jewish Relief and Rescue Committee headed by Israel Kastner during the period of the Nazi occupation of Hungary. "It was all nonsense, but after he died I didn't want to spoil the good impression they had of their father."

Testimonies made public here for the first time show that Van Harten was in fact under the protection of the SS officer Kurt Becher in Budapest. Reves says that Van Harten effectively handled the financial affairs of Becher, who was chief of the economic department of the SS. Nevertheless, Van Harten's name was never mentioned in the two trials in which an in-depth inquiry was conducted into the annihilation of Hungarian Jewry: the 1955 trial in which Kastner sued Malchiel Grunwald, who accused him of collaboration with the Nazis (and which has ever since been known, erroneously, as the "Kastner trial"); and the trial of Adolf Eichmann in 1961.

Gestapo officers, American intelligence agents, Jewish underground activists and emissaries of the pre-state Haganah force were all convinced that Van Harten collaborated with the Nazis. He was an important cog in a secret Nazi operation to distribute counterfeit British currency in order to undermine the British economy and, as an equally important by-product, to finance the procurement of goods to keep the German economy afloat. After the war, the Americans arrested Van Harten as a collaborator, but an unknown hand exerted pressure to effect his release and to silence the testimonies against him.

"I first met him in 1944," says Reves, who lives in Kibbutz Kfar Hamaccabi. The director of the Swedish Red Cross in Budapest, Nina Langtel, who with her husband saved tens of thousands of people and were later declared "Righteous Gentiles," told Reves she suspected Van Harten might be a collaborator with the Nazis and suggested that he look into the matter. Reves accordingly called on Van Harten in his office. "It was a luxurious office on Budapest's main and most expensive street, Vacsi Utza. He told me that he was Jewish and offered his help. I took him on a tour of a children's home which housed 200 infants with their mothers. Van Harten in fact succeeded in organizing one delivery of supplies for the home. After that I was occasionally in contact with him."

In their next meeting, Reves continues, Van Harten asked him whether he wanted money. "In our situation, we did not refuse an offer like that. Van Harten gave me British money that was worth about $50,000 at that time and only asked that I sign a receipt together with two witnesses. 'The Jewish Agency will reimburse me after the war,' he said. We signed immediately - why not? In any event we measured our lives then in terms of days and sometimes hours. It was clear that sooner or later the Gestapo would arrest us."

By this time Eichmann and Becher were already operating in Budapest. Eichmann was in charge of organizing the deportation of the Jews for extermination and Becher, whose SS rank was equivalent to Eichmann's, was busy confiscating goods for the German war effort. This was the same Becher who afterward was able to avoid being tried at Nuremberg and whose reputation was restored in a de-Nazification process thanks to the famous testimony on his behalf given by Israel Kastner. That testimony was also a central factor in the comment by Judge Binyamin Halevy, in his decision regarding Kastner's libel suit, that Kastner had "sold his soul to the devil."

Becher arrived in Hungary after serving on the Eastern Front in a unit that murdered 15,000 Jews within the space of three months. In January 1943, Becher received a letter from SS commander Heinrich Himmler lauding him for his "indefatigable efforts against the sub-humans." In Hungary, Becher quickly seized control of the giant Manfred Weisz concern, which was run by Jews and former Jews, using extortionist tactics based on the carrot-and-stick approach: He told the owners that if they transferred the concern to him, he would allow them to leave Reich-controlled territory; if not, they would be sent to the Mauthausen concentration camp. As Himmler's personal emissary for the plunder of Hungary, Becher oversaw the transfer of industries, goods, raw materials and art works worth a total of 13 billion Swiss francs at the time.

Reves relates that Van Harten invited him and his wife to visit him at his villa. "It was a surrealistic scene," Reves recalls. "It was an incredible place, the walls were covered with pictures that were already then worth tens of millions in any currency. We sat there, in the middle of the war, four Jews, in a dazzling palace with servants dishing out excellent food. His wife kept boasting that she was a relative of the Schocken family. Van Harten said the Germans needed him because he arranged all kinds of deals for them. In time I discovered that he himself was handling Kurt Becher's financial affairs. I can't tell you how impossible that appeared to be. For us, Eichmann and Becher personified hell itself."
The missing money
Reves' remarks provide a clue to one of the mysteries left unresolved by the "Kastner trial." Much of the trial focused on the money that the Rescue Committee, headed by Kastner, transferred to Becher in order to ensure the departure for Switzerland of a train carrying 1,684 Hungarian Jews. Becher received money, diamonds and jewelry then worth about $2 million and claimed afterward that he returned the money in the final days of the war. The treasure was deposited with American intelligence. When the suitcases were eventually transferred to the Jewish Agency in Geneva, they were found to contain money and jewels worth only about $50,000, including counterfeit British currency. The fate of the rest of the money was not determined in the trial.

"When the Russians approached Budapest," Reves says, "Van Harten called me to him urgently at his villa. He asked me to help him load his car. It was the most luxurious car I had ever seen until then. I think it was a General Motors vehicle with all the latest features, including central locking and electric windows. I asked him why he was fleeing, as the liberation was at hand. He replied that Becher had just left and that he had to join him.

"As I was lugging one of his huge suitcases to the car, I accidentally dropped it and it broke open. A huge amount of British pound notes and jewels were scattered over the floor. Van Harten looked very embarrassed. He quickly collected everything and put it in the car."

That was the last time Reves saw Van Harten. Reves remained in Budapest after the war. "One day Gideon Raphael and another activist of the Mossad l'Aliyah Bet . They wanted to know if I knew a certain Van Harten and if I had signed a receipt for a contribution he gave me. I told them it was all true. Raphael said I had made a mistake because the money consisted of bills counterfeited by the Germans. You see, Van Harten not only gave us fake money, he had the chutzpah to demand its reimbursement from the Jewish Agency. Raphael heard about the story by chance and started to investigate it."

Reves adds that Van Harten "lied" when he claimed to have rescued many Hungarian Jews as a representative of the Swedish Red Cross. "The Swedish Red Cross thought he was a collaborator with the Germans and kept away from him like fire."
Operation Bernhard
When the annihilation of Hungarian Jewry began, the operation to circulate the fake money was already in full swing. The notes were manufactured in Bloc 19 at the Sachsenhausen death camp by Jewish inmates who were master engravers by profession. In Operation Bernhard, as it was called, the focus was on counterfeiting British currency, but Russian rubles were also produced as well as Dutch birth certificates and, toward the end of the war, American dollars. According to a calculation made by Oskar Sakla, who was one of the prisoners involved in forging the money, he and his colleagues produced about 8.9 million notes worth around 134.6 million British pounds by the end of 1944. By comparison, in 1933 the British Empire had gold reserves worth 137 million pounds.

It is astonishing to discover how many testimonies exist about Van Harten's part in the Nazis' counterfeiting scheme. He held two secret meetings in the Engadin Valley near the Swiss resort town of St. Moritz. Traveling southeast (today via a tunnel), one crosses the Offen Pass to the town of Mustair on the border with Italy. It was from here that Van Harten dispatched his people, equipped with false English currency. Two hours away by car lies Merano, a quiet gem of a tourist town, in the heart of the Southern Tyrol region. Merano's inhabitants still prefer German over Italian. Most of the street signs are also in German. While I was in Merano, the veteran Hungarian-born Israeli humorist Ephraim Kishon spoke at the town's library - in German, of course. As people who make their living from tourism, the residents of Merano are very polite and cordial - until they are asked about what went on in this region during the Second World War. With pronounced reluctance and embarrassment, they tell about a small town that became a center of operations for the SS and German intelligence, and which after the war became an important transit point for the escape of members of those units to friendlier countries, mainly in South America. "Odessa," the organization of SS veterans, centered much of its activity in Merano.

The townsfolk are especially loath to talk about the history of the Labers castle, one of the finest sites in the region, which is now the Schloss Labers hotel. It was from there that the SS ran Operation Bernhard, which was supervised by Himmler himself. The SS officer Friedrich Schwend sat in room number 3 on the top floor of the building, from where he organized the "sale" of the counterfeit money. His group was code-named "Wendig."

Recently discovered documents, here made public for the first time, reveal the large part played by Van Harten in the operation. The SS officer Wilhelm Hoettl was responsible for his organization's espionage network in the Balkans, Hungary and Italy, and he worked with Operation Bernhard almost from its start until it ended. In his memoirs, which were published in Austria in a limited edition for his confidants, Hoettl wrote: "It is interesting to note that these people, Schwend and his team, very often made use of Jews to circulate the counterfeit sterling notes, as they were certain that they would never be suspected of being German agents. The senior and most successful operative was a Dutch-German Jew named Van Harten."

A U.S. Army intelligence agent Vincent La Vista, who was sent on a mission to Italy in 1946, sent a "top secret" memo to his superiors in Washington on May 15, 1947, stating that Col. Friedrich Schwend was accountable directly to SS chief Himmler and his deputy Ernst Kaltenbrunner. He identified Van Harten as a top agent of the SS and as one of four Jews who were involved in the Wendig operation. Van Harten, the memo noted, was then living at 184 Hayarkon Street in Tel Aviv, Palestine, and was demanding $5 million from the U.S. government to compensate for property that was impounded from him at Merano immediately after the war. The property in question was in fact loot of the SS group involved in the counterfeiting operation and it included a large amount of fake British notes. La Vista noted that Van Harten and other agents of the Wendig group had made use of false Red Cross papers to cover up their activity.
Expulsion from Switzerland
The Swiss police knew long before this about Van Harten's dubious connections. Shraga Eilam, an Israeli who lives in Switzerland where he works as a journalist and a historian, came across Van Harten's name when he was collecting material for his comprehensive study on "Hitler's Forgers." "The first time Van Harten was accused of being a German agent was in an anonymous letter that was sent in April 1940 to the Swiss authorities," Eilam says. "The letter stated that Van Harten, who was then in the Lausanne area, was a false name being used by a person who was in fact an agent of the Gestapo."

The Swiss police located the Van Hartens in the city of Montreux, on Lake Geneva, and summoned them for questioning. The first interrogation took place on July 11, 1940, at 9:30 A.M. in the police station at Lausanne; the second, on the day following. The testimonies of the Van Hartens are filed in the Swiss National Archives in a thick folder that bears their name. They admitted to carrying false papers. In a search of their home, the police confiscated various tools used for counterfeiting.

Van Harten told the Swiss police that he was a Jew named Jakob Levy. He said he was born in Silesia in 1901 and had grown up in Breslau (today Wroclaw). His father, a jeweler, had taught him the trade. His wife presented herself as Elfrieda-Viola Boehm, a member of the Schocken family on her mother's side. Van Harten was her second husband and she had a son, Micha-Anthony, from her first marriage.

Van Harten further told his interrogators that in 1937 he moved to Berlin, where he set up a business in diamonds, jewelry and art objects. In September 1938, he said, the Gestapo ordered him out of Berlin because he was a Jew. At the same time, he also admitted that the Gestapo had issued him a false Dutch passport in the name of Van Harten. He declared that he owned property worth about 30,000 Swiss francs in Switzerland (about $500,000 at today's value).

The Swiss deported him as a Nazi agent. He moved to Hungary, at that time an ostensibly neutral state but in fact an ally and satellite of Germany. Van Harten had more than one version of the circumstances by which he arrived in Hungary and about what he did there. In 1974, his stepson Micha said the only reason his father ended up in Hungary was because the train he was on happened to stop in Budapest. Now, though, it emerges that the Haganah Archives contain another version, offered by Van Harten himself in testimony he gave in the 1960s.

Van Harten agreed at that time to speak to Nana Nusinov, then an M.A. student and now Prof. Nana Sagi of the Hebrew University of Jerusalem. She was researching the post-war operation to get Jews from Italy to Palestine and had heard about Van Harten's financial help to the Bricha (Escape) movement. Van Harten's fascinating tale was not, finally, included in Nusinov's paper because it was of only marginal interest to her research subject. "From September 1940, I was there at the order of Haim Posner from the Jewish Agency," Van Harten told her. "He assigned me a specific mission: to make contact with the Jewish Agency's man in Budapest, whose name was Krauss, and to find out how much money Hungarian Jewry could transfer for the aid of the Jews in Poland." Posner's personal archive, which is housed in the Yad Vashem Holocaust Memorial, makes no mention of this.

Van Harten took up residence in a large villa in Budapest and started doing business. He set up an import-export firm called Intercontinental. He told Nana Sagi that he established the company in order to assist the Jews: "We wrote fine letters and I received excellent recommendations from the Interior Ministry. I received all the seals I needed, and we got these people, many people, out of the camps."

Asked what happened to those Jews, Van Harten replied: "They were released from the camps. They went into the underground in Budapest. They had our official papers, which enabled them to work, and no one asked them how they were released." Van Harten told Sagi that "at least several hundred" Jews were released in this manner. "It was very simple," he said. "No one supervised it."

Shraga Eilam says: "Van Harten's account is totally unsupported - not in survivors' testimonies, not in memoirs of members of the underground and not in any other documentation about the events in Budapest during the war."
Van Harten's version
Van Harten told Sagi about his meeting with the SS officer Kurt Becher: "In May 1944, when we were in the Ritz Hotel in Budapest, an armored truck arrived carrying 60 armed soldiers. They took me to a very beautiful villa, where I was introduced to a man, a very handsome man, who told me: 'I have heard about you, Mr. Van Harten. Can you tell me, if I show you this photograph, can you tell me whether this a painting by Franz Hals?'

"I am an expert on such things," Van Harten boasted to Sagi. "He showed me a photograph and I told him it was not by Franz Hals. It was a Dutch painting, I knew that, but not by Hals. Then he said, 'I have a big problem.' I asked him what he meant exactly, and so forth, and he replied: 'I paid two million Marks for this picture. I bought it at Himmler's order. And Himmler sent a special train to Budapest to take the picture to Berlin, escorted by 200 soldiers.'"

Becher told Van Harten he had promised to send him the picture for his birthday and now he had a serious dilemma. What should he do? Van Harten suggested that he inform the SS commander that the painting needed some restoration work and in the meantime he could send another picture. What Van Harten did not tell Nana Sagi is that Becher obtained the picture from a wealthy Jew named Max Knap. In the wake of Van Harten's pronouncement that the picture was a fake, Becher had Knap thrown into prison in solitary confinement.

According to Van Harten, Becher was extremely grateful for being spared Himmler's wrath and asked, "What can I do for you?" To which Van Harten says he replied, "Listen, I am working for the Swedish Red Cross. You can be of great help to me, and I will help you. I have a few ideas on how you can help me."

Van Harten told Nana Sagi that he had proposed that Becher save Jews. "There were many shoemakers, tailors and other professionals who worked for the army. I suggested to Becher that he have these people brought to safe houses that were under German protection. I told Becher that there were many Jews here. They can help you and you need a lot of tailors and so on for the army. These people can do that when they are together in these houses, but they have to have your protection."

Is it possible that Van Harten was a kind of Jewish Oskar Schindler who used his connections to save hundreds of Jews? "I never heard of any Jews that he saved in Budapest," Peretz Reves asserts.
Twilight period
Contrary to what he told Peretz Reves, Van Harten did not in fact follow Becher, but he did spend the last months of the war in the company of Nazis. After fleeing Budapest, he went to Merano and joined his colleagues from Operation Wendig. In February 1945, the commander of the SS in Italy, Gen. Karl Wolff, launched secret negotiations for the surrender of his forces, getting in touch with the representative of the American secret service in Berne, Allen Dulles. During the talks, Wolff tried to use the 150 Jewish prisoners in the Belzano concentration camp as bargaining chips. Two Jews, Van Harten and an Italian, Valerio Benuzzi, were used as middlemen between Wolff and Dulles. At Wolff's behest, Van Harten supervised the release of the prisoners from Belzano and even arranged housing for them at Merano.

Van Harten told Sagi that he had also initiated a far larger deal: The Americans would undertake not to bomb Merano and the German soldiers there would be withdrawn, leaving only prisoners and the wounded, and in return the Nazis would stop the transports from the Belsen camp to Auschwitz. Allen Dulles, with whom Van Harten claimed to have held this negotiation, made no mention of it in the book he published after the war.
Contributions in forged notes
Years later Van Harten would claim that he had conducted his mediation activities as an official representative of the Red Cross. But in the organization's archive in Geneva his name appears in the file labeled "Impostors." A Swiss doctor who accompanied a Red Cross convoy of trucks to Merano immediately after the war describes in his memoirs that he and his colleagues encountered inexplicable suspicion and hostility from Allied soldiers. However, they soon grasped the reason: American intelligence had marked Van Harten as the source of the Red Cross certificates which many Nazis had used to save their lives. Schwend, for example, carried such a certificate, which had been issued to him on April 28, 1945, ten days before the end of the war, bearing Van Harten's signature. The senior Red Cross representative in the region, Kurt Tschudi, who investigated the episode of the impostors, examined Van Harten's papers and found he had no official authorization to represent the organization.

Following the German surrender, Van Harten was left with large amounts of counterfeit money, which he used to try to buy the good will of the emissaries of the Zionist movement in Europe. But something in him made them suspicious. One of them, Eliahu Cohen (afterward Maj. Gen. Eliahu Ben Hur), who at the time was a member of the British Army's Jewish Brigade and active in the Bricha movement, wrote to his wife in May 1945: "Try to find out and let me know quickly anyone knows Van Harten ... He is connected with our people in Switzerland. It is important to know about his reliability, honesty, etc., because he has possibilities. There is something strange about his behavior, so the clarification is important and it is also urgent. He is either very good or very dangerous."

In one case, which is described in Prof. Yehuda Bauer's book on the organized escape of the Jewish survivors of Eastern Europe, "Flight and Rescue: Brichah" (Random House, 1970), Van Harten almost succeeded in entangling two emissaries of the Hashomer Hatza'ir movement in the counterfeiting episode. The two, Levi Argov (Kopelevitch) and Moshe Ben David, who were sent to Europe from the Yishuv, happened to meet Van Harten in northern Italy. "Van Harten led them into a cellar where a number of boxes were stored and from one of them he took thick wads of notes and stuffed 10,000 British pound notes into the rucksacks of the speechless youngsters," Bauer writes, adding that "they do not seem to have doubted the genuineness of the bank notes, which obviously had been taken from the Germans - and that was enough."

The two went on to Budapest, where they "paid a debt which Van Harten had asked them to settle for him." Afterward, "a Czech Zionist unsuspectingly took some of the Van Harten money for a visit to England as a member of an official Czech delegation. Soon he found himself the subject of an unpleasant investigation. The money, it seemed, was counterfeit. When he heard this news, Argov quickly got rid of the money."

Nana Sagi, who knew about this incident, asked Van Harten about it. He replied that the money he gave the two emissaries was not counterfeit.

On May 17, 1945, Van Harten was arrested by an American intelligence unit. A search of his residence turned up a huge stock of black-market goods and tens of thousands of counterfeit British notes. He was incarcerated in a detention camp for Nazis and collaborators at Terni, Italy. When asked by Nana Sagi why he had been arrested, Van Harten replied, "For nothing. They never told me why they arrested me. I bothered them. They came to my house and took a lot of things. They also took pictures and said they were stolen. I told them they were my personal pictures, but they took them."
Hush money to the Mossad
Official representatives of the Zionist movement came to Van Harten's aid, though not necessarily because they had any sympathy for him. Officers of the Jewish Brigade recounted the story of his arrest to Yehuda Arazi, the commander of the Mossad l'Aliyah Bet in Italy, and he went to meet with Van Harten's wife. She gave Arazi a sum of money in Swiss francs (genuine) and British pounds (counterfeit). The British money was sent to Austria where a Jewish Brigade soldier sold it on the black market in return for gold that was smuggled to Switzerland, where it was sold at a large profit, enabling some of the escape movement's operations to be financed.

The historian Bracha Eshel, today a researcher at the Rabin Center, was in the 1960s friendly with Shalheveth Freier, who had been active in the Mossad l'Aliyah Bet (and afterward was a key figure in the development of Israel's nuclear program). He told her about Van Harten. "Freier and his friends were looking for wealthy Jews who could donate money to their activity," Eshel relates. "Shalheveth learned about Van Harten's dirty past and understood that he could extract a lot from him as hush money. Freier told me that Van Harten was not interested, to put it mildly, in having what was known about him made public. Maybe what did wasn't very nice but he was very committed to the rescue goal, and from that point of view his ideology was that the end justifies the means."

Nana Sagi also spoke with Freier, in 1967. He told her that a variety of reports about Van Harten, contradictory in character, reached the Jewish institutions: "The only unifying element in the stories about Van Harten," Freier said, "was that his actions were all on a large scale. Either he was a total villain, or he was a great man. At some point, we learned that he was in a camp for German prisoners."

Asked whether Van Harten was accused of collaboration with the Nazis, Freier replied: "They thought, as I said, that that was part of the story. Afterward it turned out that he was extremely wealthy. I don't know whether we actually planned this, but we were short of money and we wanted to take his money. I think I was given the task of dealing with Van Harten in general, and in practice, with his release. I went to Merano and there I found his wife with her suitcases packed, and in her suitcases I found, in addition to money that was not counterfeit, packets of British five-pound notes; as we all discovered later, that money had been printed in Germany in order to undermine the British economy, and afterward they decided to use it to underwrite operations of German intelligence.

"A second thing I recall is packages of jewelry, each neatly packed, with a name. I think the story was that the jewels were given to them by Jews in Hungary on the assumption that they would be able to leave Hungary as they were foreign subjects. I also remember a bag containing wedding rings, apparently belonging to Jews in concentration camps.

"In any event, I went back and I must have filed a report. It was decided to bring Mrs. Van Harten to the Yishuv and take that property. I looked for Van Harten and found him in a POW camp. He had a very imposing presence. Not necessarily a positive one, but he was tall and had broad shoulders with a large head, very large, with cheeks like sacks, and I think very agile lips. In my imagination I always see him putting a precious stone in his mouth and taking it out again to feel its value. Certainly his attitude to jewelry was one of passion, not only of an expert. There was some sort of very powerful identification there."

Other people also tried to intervene on Van Harten's behalf, Freier told Saguy. "His wife is related to the Schocken family, and I think they approached one of the Schockens, Gershom Schocken , anyhow one of the Schockens who was there and he wanted to intervene. As I recall, they were told to drop the matter, that if they did not want to entangle themselves, they should not touch the Van Harten case."

Van Harten and his wife told Nana Saguy that activists from the Yishuv had put pressure on the Americans, who eventually agreed to release him. He had been incarcerated for a year. Bracha Eshel: "After Freier located him in the camp and helped to get him released, Van Harten helped him and his colleagues. He went through a purification dynamic and was definitely interested in building himself a new biography focusing on assistance to Jews. Apparently he succeeded. The fact is that he told that cover story to the journalist Habib Kena'an, who published it."

Van Harten's daughter-in-law said this week that Freier was an intimate friend of her parents, I told Eshel. "What are you talking about?" she replied. "That's nonsense. It was the exact opposite. Freier was the first to suspect that Van Harten collaborated with the Nazis."

Last week, Aviva and Micha (Mike) Van Harten declined to comment on this. After being apprised of the contents of this article, Aviva stated: "That is all nonsense. He was a wonderful man, marvelous, extraordinary, who saved thousands of Jews in the war, a true righteous man. What people say about him is lies that come from envy."
Golda intervenes
In 1947, Van Harten moved to Palestine and settled in Tel Aviv. He felt confident enough to demand compensation of $5 million from the Americans for "his property" which was confiscated at Merano. He also filed similar, albeit more modest, claims against the Jewish Agency and the Joint Distribution Committee, the Jewish relief organization. In the two latter cases, he sought reimbursement for counterfeit money he had given to Jewish rescue activists during the war. At first the British Mandate authorities wanted to deport him, but were finally persuaded to desist. Aviva Van Harten says that Golda Meir, then the head of the Jewish Agency's Political Department, interceded on his behalf with the British to prevent the expulsion.

"The whole Van Harten phenomenon was somewhat strange," Shalheveth Freier told Nana Sagi. "I didn't want to get especially close to him. But because I was considered his rescuer, I recall that he wanted to adopt me, or to pay for my university studies. In any event, I know that I didn't visit them any more ... I would see him occasionally on Dizengoff Street, but I kept away from them. I was rather surprised that his name did not come up in either the Eichmann trial or the 'Kastner trial.' I don't know if an investigation was ever conducted against Van Harten."

That statement is mere pretense. Freier, who would become the chairman of Israel's Atomic Energy Commission, knows very well that Van Harten was never investigated. In fact, according to one knowledgeable person, it was Freier himself who afterward made sure that there would be no inquiry in order to prevent the exposure of his extortion tactics in the case.
The fragmented transcript
One of the mysterious annexes to the Van Harten story has to do with the trial of Adolf Eichmann, whose diary, written in his Israeli prison cell, was finally made public this year. But it turns out that not only the diaries were kept secret. Avner Les from the Israel Police was in charge of Eichmann's interrogation. He recorded the entire interrogation process on 76 audio tapes, all of which were transcribed and translated into Hebrew. Regarding reel number 66, dated October 10, 1960, Les wrote in his diary: "In connection with specific questions about a particular affair relating to Hungarian Jewry, by order of the attorney general, no proofreading was done and the transcript was not given to the defendant for his examination and authorization."

What is on that "special reel," as it is called in the police records? There is no complete answer to that question. The State Archives contain only a fragmented transcript of that conversation, filled with deletions marked by an ellipsis. Attached to this section of the transcript is a note, typed in Hebrew and German, and signed by Les, stating: "I, Avner Les, a chief inspector of the Israel Police, hereby confirm that according to orders I received, I removed, for security reasons, the section that was recorded at this spot."

The list of questions Les prepared for that session was located last week in Les's private archive by Shraga Eilam. During the interrogation he made a check mark next to the questions Eichmann answered fully and those for which he claimed not to know the answer. Les inserted a check mark next to the question about whether Eichmann had a Jewish collaborator named Jaac. Eichmann's reply does not appear in the transcript.


חזרה למעלה

חשיפה בלעדית של "נקים": ההונאה במיליארדים של הקיבוצים בשיתוף רשם האגודות

אורח









הודעהפורסם: רביעי 30.05.12 9:36    נושא ההודעה: The Van Harten affair: New evidence


Ha'aretz Friday, May 19, 2000

The Van Harten affair: New evidence
Following the disclosure of the Van Harten affair in Ha'aretz Magazine, family members consented to be interviewed. According to their account, Dutch Jew Jaac Van Harten did not collaborate with the Nazis but was a hero who saved thousands of Jewish lives. At the same time, however, additional evidence has been uncovered which indicates that Van Harten did collaborate with the SS.

By Ronen Bergman

"Let's call the man Van Harrah . That was not his name, but Van Harrah is quite similar to the man's Dutch name." With these words, Pardes Hannah resident Yitzhak Tamari opened the chapter titled "The Word of a Gentleman" in his memoirs, which he published in a few dozen copies for members of his family. During the Second World War, Tamari was a driver and a translator for the British army. Following the disclosure of evidence of the late Savyon businessman Jaac Van Harten's wartime links with the Nazis (Ha'aretz Magazine, April 2Cool, Tamari wrote the newspaper:

"Van Harten's story is much more ominous than the article depicts. Since I am close to 80, I fear that when I'm gone, the truth about Van Harten will disappear as well."

It has become clear from Tamari's testimony, along with a great deal of additional material that has reached the newspaper in the last two or three weeks, that the affluent Van Harten's ties with the Nazis in general and the SS in particular were known to many people who kept the secret for decades.

Activists of the Mossad l'Aliya Bet (the group set up by the Yishuv, the pre-state Jewish community in Palestine, to bring Jews here in defiance of British authorities) promised Harten their silence in exchange for funds he "contributed" to their covert activities. Moreover, academics who were privy to the details now maintain they simply did not find the time to write about the affair.

"On the first of May, 1945, I arrived with the cease-fire commission at the German supreme headquarters for the Italian front in Bolzano, a city in the Italian Tyrol," Tamari wrote. "They put us up in the best-protected building in Bolzano - the Gestapo headquarters. Immediately after our arrival in the city, a luxury Mercedes automobile suddenly entered the building's courtyard at high speed, carrying two men and a woman. By chance, we... were in the courtyard.

"The car stopped beside us, and one of the men asked us, in Hebrew, if we were Hebrew-speakers. The three people in the car identified themselves as Jews. You couldn't have called the meeting emotional. We already knew of the Holocaust, and three Jews in a luxury car aroused our suspicions. The driver, Van Harrah, was a man in his prime, well dressed, and I remember the woman as beautiful, stylishly dressed.

"It was particularly the woman who prompted our discomfort and suspicion. A Jewish woman, in May 1945, in festive attire, in an open Mercedes, in Bolzano, with the local branch of the Nazi party still operating, and within the city two armed divisions of the Ukrainian SS and an armed German SS division. That was not all that aroused our suspicions. It was also her self-confidence, her lack of fear. After all, we had already met Jews who had succeeded in eluding the Germans. They were frightened, insecure, nervous, they distrusted others and even themselves."

Jaac Van Harten, Tamari said, introduced himself to the soldiers from Palestine as a Red Cross official and consul of Switzerland for the southern Tyrol. He told them that a Hungarian lived in the villa in Bolzano, a former minister in the fascist government who was involved in sending Jews to Auschwitz. "He urged us to go out that very night and kill the Hungarian, adding with a wink that he had lots of money and jewelry in the house, so that we could also profit from the hit. We were very keen to wipe out Nazis at that time, and two of us went out to kill the Hungarian."

When they got there they discovered that someone had preceded them. The house was surrounded by soldiers of the American military secret service, who had arrested the Hungarian. "Later it became clear to us, from Jewish officers in the secret service, that the Hungarian had in fact been a business partner of Van Harten, and claimed that Van Harten had cheated him. You see, Van Harten sent us to kill a man who was an impediment to his business deals."

The Americans, Tamari said, were not interested in the question of who had cheated whom. "They arrested Van Harten in the light of serious suspicions that he had collaborated with the Nazis. Many SS men who were captured trying to cross the border to Switzerland were found with forged Swiss travel papers or forged Red Cross documents which Van Harten had given them."

Activists working for Jewish immigration to Palestine mobilized to help the arrested Van Harten, their goal being to extort funds from him in return for their aid and silence. One of those who pressured Van Harten in order to milk more and more money from him was the Mossad l'Aliya Bet's Shalheveth Freier (later a key figure in the development of Israel's nuclear program).

Although the Van Harten family describes Freier as an intimate friend of Jaac's, Freier testified damningly against him. Not only did he link Van Harten to the distribution of counterfeit British money (produced by the SS in an attempt to undermine the British economy), but he also raised suspicions that Van Harten was in possession of the property of exterminated Jews.

Freier was a member of a secret organization of Jewish soldiers in the British army who called themselves the havurah (the gang) or TTG, short for Tilhas Tizi Gesheften (the Lick my Ass Businesses). One of the havurah's men was Shmuel Osia. "We lacked money to finance rescue activities and purchase arms for the Yishuv," Osia says.

"We gave Van Harten a choice: If he wants to atone for his sins and have us keep quiet about his past, he should be so kind as to give us what he has. Shalheveth was the man who was in contact with him. They spoke for days and nights. I clearly remember one scene, in Milan, when I entered the room in which they were sitting. I saw Shalheveth talking and Van Harten quaking in fear."

There is evidence that at least some of the money Van Harten gave them was counterfeit.

"We weren't that interested whether the money that Van Harten gave us was counterfeit or not. We used it to purchase equipment and supplies for Holocaust survivors, weapons for the Haganah, and engines for tanks that we put together on the decks of the immigration ships that left for Israel."


The family's version
Following the article's publication in Ha'aretz, the family hired Etti Eshed, former spokeswoman for the Justice Ministry, to conduct the media battle.

The family also offered its version of Van Harten's wartime deeds, after having flatly refused to do so prior to the publication of the first article.

The sequence of events, according to the Van Harten family, can be summarized as follows: Jaac Van Harten, his wife and son, were deported from Switzerland and "got stuck," by chance, in Budapest, en route to Palestine. They had a good life in Budapest under the cover of being non-Jews, though not the life of luxury described by eyewitnesses in the article last month. The son, Mike, attended a military boarding school in the city, and the father dealt with rescuing Jews. The mechanism for saving Jews was actually a barter operation: Jaac Van Harten used his expertise as an art collector and dealer in appraising stolen paintings for Kurt Becher of the economic department of the SS. In exchange, Becher stopped some of the shipments of Jews to Auschwitz, and as a result the lives of thousands of Jews were saved. In addition, Van Harten set up safe houses for children and extended much aid to Jewish refugees.

The Van Hartens deny that Jaac was Becher's assistant and that he rushed to leave Budapest before its liberation by the Russians, in order to join Becher. "You don't understand who the Russians are," Mike Van Harten explains. "Father was scared that his fate would be the same as Raoul Wallenberg's . He knew the Russians killed everyone, their own allies, too, and the Jews as well."

The Van Harten family's account raises a number of questions, aside from the fact that Van Harten chose to flee with his family into an area held by the Nazis, who, as is well known, also killed Jews. Parts of it contradict, or constitute a new version of, the account that Jaac Van Harten himself provided. Either way, the accounts are unsupported by any of the archives or the many research studies written on wartime Budapest.

The only direct evidence the family has of these "thousands of Jews" is a letter by Yosef Steiglitz, about whom the family knows nothing more. When American intelligence arrested Van Harten on suspicion of being an SS agent, his wife appealed to several of his acquaintances, asking them to write something on his behalf. Steiglitz, an art and antiques dealer in Budapest, wrote: "When the Germans captured Hungary in 1944, the possibility of my living as a Pole, and, even more so, as a Jew, grew harder and harder. I decided to leave Hungary illegally with my family, my sister, my brother-in-law, and their two children. I was destitute at the time, and in my distress I turned to Mr. Van Harten, who helped me greatly. He put himself entirely at my disposal and gave me everything I asked toward my goal, and I was just some stranger to him. From that time on, I spent much time with Mr. Van Harten and observed his activities. In the hardest of times he was always ready to help people in distress. He helped hundreds of people with money and advice, and by hosting, in his home, people facing mortal danger. He looked after thousands of Jewish children, and saved thousands of them. The Van Hartens fought for the Jewish children, to save them from deportation, at the risk of their own lives."

From Budapest, Mike Van Harten maintains the family escaped to Merano in the southern Tyrol (he was 16 at the time). The city was still in Nazi hands, because it was full of wounded, so the Allies refrained from bombing it (Jaac Van Harten claimed while he was still alive that the bombings were prevented thanks to his initiative of concentrating all the prisoners there soon after he arrived in the city).

The family adds that, in Merano, Van Harten was acting as a representative of the International Red Cross in Italy, offering as evidence reports written by Van Harten himself on what appears to be official stationery of the organization. This contradicts documents found in the Red Cross archive in Geneva, which refer to Van Harten as an impostor who had supplied many Nazis with forged Red Cross documents that secured their paths to freedom.

The Van Harten family also offers a number of written declarations of Jews and non-Jews who were freed from the concentration camp in Bolzano, thanking Van Harten for his help in their release. For example, former prisoner Erich Wektor relates that Van Harten conducted a heated argument with the camp's SS commander, demanding the immediate release of all the Jews:

"I certify that our rescue stemmed solely from Mr. Van Harten's aggressive and firm stance. Had Mr. Van Harten not freed us at that moment, none of us would have remained alive."

Wektor adds an interesting comment. He tells of how a few days after his release he was invited to the office of his rescuer: "At that moment Mr. Van Harten said to me, 'From now on, you all will have no more worries.'" Van Harten opened a crate and showed Wektor "pounds sterling and other kinds of currency which were unfamiliar to me. 'I have collected all of this for you, and beside this I have more gold, jewelry, and precious stones for loyal hands, and they will be assessed by a committee. All these valuable articles belong to the Jews that survive, because the source of these things is Jewish wealth.'"


Bargaining chips
In his study entitled "Hitler's Forgers," Shraga Eilam, an Israeli journalist and historian who lives in Switzerland, exposed Van Harten's ties with the Nazis, uncovering a great deal of material on him in various archives. Eilam studied the documents given Ha'aretz by the Van Harten family. The content of the documents did not convince him.

"It is important to remember that senior SS men, including Himmler, tried to use Jews as bargaining chips to win political concessions from the Allies, and ransom money from Jews," Eilam explains. "Toward the end of the war, many Nazis resorted to 'saving' Jews in order create a humane image for themselves in the last moments before the defeat. This fact makes it difficult at times to distinguish between true acts of rescue and false ones."

Eilam says of the rescue of Steiglitz: "The release of one individual from Budapest is inconclusive, since even staunch Nazis made sure to 'save' Jews that they knew. In all of the archives, there is no support for the version Van Harten gave, and for the family's account, that he supposedly saved thousands or hundreds or even dozens of Jews in Hungary. Van Harten claims that he was the man behind the creation of 'safe houses' for Jews in Budapest. Studies of that period demonstrate that these safe houses were in fact another of Kurt Becher's mechanisms to extort money from Jews; and the testimony of Peretz Reves, a member of the Jewish underground, shows that Van Harten was Becher's financial director, which places him on the wrong side of the barricade."

Regarding Van Harten's actions at war's end in northern Italy, Eilam says: "There is no doubt that Van Harten was involved in the release of Jews, but it is unclear if his efforts merit the exalted title of 'rescue.' In the release of the prisoners from the concentration camp at Bolzano, the SS first tried to exact a financial and political price, as is shown in Joint Distribution Committee documents. After this attempt failed, International Red Cross documents indicate that an agreement to free the prisoners was reached at the highest levels, between Himmler's deputy, Ernst Kaltenbrunner, and the head of the Red Cross, Hans Bechmann.

"Van Harten was the man appointed to carry out the release in situ. It is clear, therefore, why he was seen by prisoners as the great liberator. Many documents - among them those showing his close ties to the Nazis and the forged patronage of the Red Cross that he granted SS men who dealt with the distribution of counterfeit money - raise suspicions that his supervision of the release of camp inmates was in fact at the behest of the Nazis. It should be recalled that Van Harten took part, on behalf of the Nazis, in some of the contacts with the Americans on the terms of the cease-fire and the surrender."

The Van Harten family presents a letter of recommendation by Golda Meir, then head of the Jewish Agency's political department, written after the British wanted to revoke his permit to immigrate to Palestine on suspicion that he had been a Nazi agent. Meir writes very warmly of Van Harten:

"The 'facts' in this letter are in absolute contradiction to the testimony of witnesses who were involved in the operations of the Jewish underground. This letter, rather than demonstrating the innocence of Van Harten, points to the protection that he received after the war from the highest political levels of the Yishuv."

Counterfeit currency
Last month's article in Ha'aretz described how Van Harten nearly embroiled soldiers of the Jewish Brigade in an SS-directed effort to pass counterfeit British pounds. Many witness accounts point to Van Harten as having acted as a central distributor in the scheme.

The Van Harten family vehemently denies that he was at all involved in the operation, and claims that in the midst of the war, two emissaries arrived in Italy from Palestine - Levi Argov (Kopelevitch) and Moshe Ben David. In northern Italy they met Van Harten. He gave them 52,000 British pounds. Some time later, British authorities arrested a different Zionist activist who had received some of the money. The charge was possession of counterfeit bills. Van Harten, of course, had not bothered to inform the two emissaries that he had equipped them with counterfeit money.

Moshe Ben David's widow, Anna, told Ha'aretz in the last few days that she was very moved to discover that at long last Van Harten's story is coming to light. She passed along portions of testimony given by her late husband on the matter, in which he said of the meeting with Van Harten:

"We went in to him. Was this a Jew? A Jew of Dutch origin, a handsome character, tall and imposing. It was our impression that he was a personage. He inspected the satchels and said: 'Bring bigger packs.' So we brought bigger packs. He took us into a sort of cellar full of large wooden crates stamped 'Bank of England,' and took each pack and began to stuff in as much as possible. We took some 52,000 pounds sterling. The matter was a bit suspicious to us. How was it that the Bank of England had opened a branch and was handing out so much money with such generosity? However, we reconciled ourselves to the matter."

At another point in his testimony Ben David described an astounding coincidence: On his journey he met a Jew, a survivor of the Sachsenhausen death camp and a master engraver whom the SS had put to work there producing counterfeit bills. "I asked him: Can you distinguish between real and counterfeit? He said: 'Yes, it's possible to tell. If you'd give me one pound I would tell you.' I gave him bills of 10 and 20 pounds, he looked and I saw him turning pale and nearly fainting, saying: 'This is our money. This is counterfeit money.'"

It has also become clear that after the war, Van Harten tried to sue the Jewish Agency to return the money he gave the two emissaries, and asked the two to testify for him. They agreed, but told him that they would state in court that the money was counterfeit. Van Harten decided to forgo their testimony.

Van Harten did the two emissaries one actual favor. He gave them a forged Red Cross document that helped them cross roadblocks and borders. He supplied exactly the same documents to Nazis, among them Fritz Schwend, an SS officer and the commander of the operation to distribute counterfeit money. Schwend used a document like that to flee the Allied forces who were searching for him. He reached Peru, joining Josef Mengele and Klaus Barbie ("the Butcher of Lyon") there. About a week ago, Shraga Eilam discovered documentation in Schwend's personal archive in Switzerland showing that even in 1953-54 Van Harten had financial connections with Schwend, and asked him to help him recover 300,000 francs he had deposited in a bank in Geneva during the war.

חזרה למעלה

אורח









הודעהפורסם: שלישי 12.06.12 6:43    נושא ההודעה: המשך של המאמר של ברגמן, ואן ארטן גיבור או משת"פ

...הוא טוב מאוד או מסוכן מאוד." במקרה אחד, המתואר במחקרו של פרופ' יהודה באואר על מבצע "הבריחה," כמעט הצליח ואן הארטן לסבך שני שליחים של השומר הצעיר בפרשת הזיוף. השניים, לוי ארגוב קופולוביץ ומשה בן דוד, שנשלחו מהארץ לאירופה, פגשו בצפון איטליה את ואן הארטן. הוא הוליך אותם אל מרתף שבו אוחסנו תיבות אחדות, הוציא מאחת מהן צרורות של שטרי כסף ותחב 25 אלף לירות שטרלינג לתרמיליהם של שני הצעירים הנדהמים, סכום עתק במונחים של אז. חלק מהכסף מסרו השניים, שלא חשדו בדבר, לפעיל בריחה ציוני מצ'כיה. האיש קיבל את הכסף, בלי לחשוד בו, והשתמש בו גם למימון ביקורו באנגליה כחבר משלחת צ'כית רשמית. חיש מהר מצא עצמו נתון לחקירה בלתי נעימה. לוי ארגוב, ששמע על ההסתבכות, נפטר משארית הסכום. ננה שגיא, ששמעה על המקרה הזה, שאלה עליו את ואן הארטן. הוא השיב לה שהכסף שנתן לשני השליחים לא היה מזויף. במסמך המצוי בארכיון ההגנה מופיעה עדות נוספת על ואן הארטן והכסף המזויף, משנת ,1959 מפי יואל פלגי, אחד מהצנחנים שנשלחו מארץ ישראל לעזרת יהודי אירופה: "ואן הארטן היה יהודי הולנדי ששירת במנגנון ההפצה של הלירות המזויפות הבריטיות מטעם הגסטאפו. הוא עזב ביולי את בודפשט כאיש חופשי. מאידך גיסא היה כביכול יהודי טוב ועזר פה ושם לפעולות המחתרת. שעה שאני חזרתי בתום שליחותי בהונגריה והייתי באיטליה, צריך הייתי להיפגש עם יהודה (ארזי, מפקד המוסד לעלייה ב' באיטליה) אך לא הצלחתי למצוא אותו, משום שבאותו זמן אסרו (האמריקאים) את ואן הארטן כשבידו סכום עצום של כסף מזויף. יהודה נסע לבולצאנו והוא השאיר לי הודעה שהכסף שנשלח אלי להונגריה הוא מזויף ושיש להשתדל להיפטר ממנו. מסתבר מנתונים שונים שיהודה השתמש בקופתו של ואן הארטן באופן ניכר." ב-17 במאי ,1945 נעצר ואן הארטן על ידי המודיעין הצבאי האמריקאי. בחיפוש התגלה אצלו מלאי אדיר של מוצרי שוק שחור ועשרות אלפי לירות סטרלינג מזויפות, והוא נכלא במחנה מעצר של נאצים ומשתפי פעולה בטרני. שגיא שאלה את ואן הארטן מדוע נעצר. "על כלום," הוא ענה. "מעולם לא אמרו לי למה עצרו אותי. אני הפרעתי להם. הם הגיעו לבית שלי ולקחו הרבה דברים. הם לקחו גם תמונות ואמרו שהן היו תמונות גנובות. אני אמרתי להם שאלו היו תמונות אישיות שלי, אבל הם לקחו אותן." דמי שתיקה למוסד לעזרתו של ואן הארטן נחלצו נציגים רשמיים של התנועה הציונית, לאו דווקא מאהדה לאיש העצור. קציני הבריגדה היהודית סיפרו על המקרה ליהודה ארזי, והוא יצא לפגוש את אשתו של העציר. היא מסרה לארזי סכום כסף בפרנקים שוויצריים (אמיתיים) ולירות סטרלינג (מזויפות.) הכסף הבריטי נשלח לאוסטריה ושם מכר אותו חייל הבריגדה בשוק השחור. בתמורה נקנה זהב שהוברח לשווייץ ונמכר שם ברווח גדול, מה שאיפשר לממן אחדים ממבצעי הבריחה וההעפלה. ההיסטוריונית ברכה אשל, כיום חוקרת במרכז רבין, היתה בשנות ה-60 מיודדת מאוד עם שלהבת פרייאר, מפעילי המוסד לעלייה ב', ושמעה ממנו על ואן הארטן." פרייאר וחבריו חיפשו בעלי ממון יהודים שיוכלו לתרום כספים לפעילות שלהם," מספרת אשל. "לשלהבת נודע על העבר המלוכלך של ואן הארטן והוא הבין שהוא יוכל להוציא ממנו הרבה מאוד, כדמי שתיקה. פרייאר אמר לי שואן הארטן היה מאוד לא מעוניין, בלשון המעטה, שהוא יפרסם מה שהוא יודע עליו. זה אולי לא כל כך יפה, אבל שלהבת היה מגויס מאוד למטרת ההצלה ומבחינה זו, החזיק באידיאולוגיה שכל האמצעים כשרים." אליהו בן חור אמר לשגיא, כי על פי הבדיקות שערך, ואן הארטן אכן שיתף פעולה עם הנאצים, אבל כנציג של הצלב האדום. שגיא העירה: "היה כאן יהודי שהיו שחשדו בו בשיתוף פעולה עם הנאצים, ואתם שיתפתם איתו פעולה ולקחתם ממנו כסף בלי סייגים." ובן חור השיב: "כסף הייתי מוכן לקחת מכל אחד, בלי כל סייגים, חבל שלא לקחנו יותר." גם פרופ' שגיא דיברה עם פרייאר. זה היה ב-.1967 הוא סיפר לה כי אל נציגי המוסדות היהודיים הגיעו ידיעות שונות על ואן הארטן, מנוגדות באופיין:" הדבר המאחד היחיד בסיפורים על ואן הארטן - שמעשיו היו כולם גדולי היקף. או שהוא היה רשע גדול, או שהוא היה איש גדול. מתי שהוא נודע לנו שהוא יושב במחנה שבויים גרמני." שאלה: האשימו אותו בשיתוף פעולה? פרייאר: "חשבו, כמו שאמרתי, חלק מהסיפורים היה זה. לאחר מכן התגלה שהוא היה איש עשיר מאוד. אינני יודע אם זו היתה מחשבה תחילה, אבל לנו היה חסר כסף, ואנחנו רצינו לקחת את הכסף שלו. נדמה לי שהוטל עלי לטפל בואן הארטן בכלל, למעשה בשחרורו. נסעתי אז למראנו ושם מצאתי את אשתו יושבת על מזוודותיה ובמזוודות שלה מצאתי, נוסף לכסף לא מזויף, חבילות של שטרות של חמש לירות אנגליות, וכפי שכולנו למדנו אחר כך הכסף הזה הודפס בשעתו בגרמניה כדי לערער את הכלכלה הבריטית ואחר כך החליטו לממן בעזרתו את פעולות המודיעין הגרמניות. "דבר שני שזכור לי היו חבילות של תכשיטים, כל אחת ארוזה יפה, עם שם. נדמה לי שהסיפור סביבן היה שאלו תכשיטים שנמסרו להם על ידי יהודים בהונגריה בהנחה שהם ייצאו את הונגריה כי הם נתינים זרים. זכור לי גם מאותו מפגש שק עם טבעות נישואין, כנראה של יהודים במחנות ריכוז. "על כל פנים אני חזרתי, ואני מניח שאני דיווחתי. והוחלט להביא את הגברת ואן הארטן ארצה ולקחת את הרכוש הזה. אני חיפשתי את ואן הארטן (הבעל) ומצאתי אותו במחנה שבויים. הוא היה איש עם הופעה מאוד מרשימה. לא לטובה דווקא, אבל הוא איש גבוה ורחב כתפיים עם ראש גדול, גדול מאוד, עם לחיים כמו שקים ונדמה לי שפתיים זריזות מאוד. בדמיוני אני רואה אותו תמיד מכניס אבן יקרה לתוך הפה ומוציא אותה שוב כדי להרגיש את ערכה. לבטח יחסו לתכשיטים היה יחס של יצר, לא רק יחס של מומחה. היתה שם איזו הזדהות מאוד חזקה." אנשים נוספים ניסו להתערב למען ואן הארטן העצור, סיפר פרייאר. "אשתו קרובה למשפחת שוקן ונדמה לי שפנו לאיזה שוקן, גרשם שוקן, על כל פנים אחד השוקנים שהיה שם והוא רצה להתערב. נדמה לי שנאמר להם שיניחו, שאם הם לא רוצים להסתבך בעצמם שלא יגעו במקרה ואן הארטן ויוותרו." ואן הארטן ואשתו סיפרו לננה שגיא שפעילים מארץ ישראל הפעילו אז לחץ על האמריקאים, שאחרי שנה הסכימו לשחררו מהמעצר. ברכה אשל: "אחרי שפרייאר איתר אותו במחנה המעצר וסייע בשחרורו, ואן הארטן עזר לו ולחבריו. הוא עבר דינמיקה של התנקות ובהחלט היה מעוניין לבנות לעצמו ביוגרפיה חדשה, עם התמקדות בעזרה ליהודים. זה כנראה הצליח לו. עובדה, הוא הצליח למכור את סיפור הכיסוי הזה לעיתונאי חביב כנען, שפירסם אותו ברבים." כלתו של ואן הארטן, אביבה, אמרה השבוע שפרייאר היה ידיד נפש של ההורים. אשל: "מה פתאום. שטויות. בדיוק ההיפך. פרייאר היה הראשון שחשד בואן הארטן בשיתוף פעולה עם הנאצים." בשבוע שעבר סירבו בני הזוג אביבה ומיכה (מייק) ואן הארטן להגיב על הדברים. אחרי ששמעו את פרטי הדברים המתפרסמים כאן אמרה אביבה: "הכל שטויות. מדובר באיש מופלא, נהדר, יוצא מהכלל, שהציל אלפי יהודים בזמן המלחמה, ממש חסיד אומות העולם. מה שאמרו עליו הם שקרים שנולדו בגלל קנאה." כמו בסרטי המאפיה ב-1947 עלה ואן הארטן ארצה והשתקע בתל אביב. הוא הרגיש בטוח ולא היסס להציג בעקשנות מרובה תביעות כספיות מהאמריקאים, בסדר גודל של חמישה מיליון דולר, בתמורה ל"רכושו" שהוחרם במראנו. תביעות דומות, אם כי צנועות יותר, הציג גם נגד הג'וינט והסוכנות היהודית. בשני המקרים האחרונים הוא ביקש החזר בתמורה לכסף מזויף שנתן לפעילי הצלה יהודים בזמן המלחמה, תוך הבטחה שיקבלו בחזרה לאחריה. בתחילה עוד ניסו השלטונות הבריטיים לגרשו מהארץ, אך שוכנעו לוותר על כוונתם. כלתו של ואן הארטן, אביבה, טוענת כי גולדה מאיר, שהיתה אז מ"מ מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, התערבה אצל הבריטים ומנעה את הגירוש. פרופ' יואב גלבר, שחקר את תולדות הבריגדה היהודית, נתקל גם בשמו של ואן הארטן: "לא נברתי בפרשה הזאת עד סופה אך אין ספק שואן הארטן עמד בקשרים הדוקים מאוד עם קורט בכר. הוא הסתובב חופשי בשטחי הכיבוש הגרמני ויצא מבודפשט ברשות האס-אס לפני שהרוסים הגיעו. ברשותו נמצאו כמויות גדולות של כסף מזויף. לא ברור לי אם הוא הבריח את ההון הזה וגם תכשיטים רבים רק לעצמו או גם בשביל אחרים. כשעלה אדון ואן הארטן לישראל הוא היה רחוק מאוד מלהיות עני, גם בתקופת הצנע. הוא הגיע לכאן עשיר מאוד והיה בין ראשוני המתיישבים בסביון, שכבר עם הקמתה היתה מקום יקר מאוד." "כל התופעה של ואן הארטן היתה תופעה קצת מוזרה," אמר שלהבת פרייאר לננה שגיא. "אני לא רציתי קרבה מיוחדת אליו. אבל כיוון שנחשבתי כמציל שלו, זכור לי שהוא רצה לאמץ אותי, או לשלם את לימודי באוניברסיטה. על כל פנים אני יודע שאני לא הופעתי אצלם יותר... ראיתי אותו מדי פעם ברחוב דיזנגוף ונמנעתי ממגע אתם. אני קצת התפלאתי ששמו לא עלה באף אחד מהמשפטים, . איני יודע אם היתה פעם איזו חקירה נגד ואן הארטן." זו היתממות. פרייאר, שמילא אחר כך תפקיד ביטחוני בכיר כיו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, ידע היטב כי לא נערכה מעולם כל חקירה בעניינו של ואן הארטן. לדברי אחד הבקיאים בפרשה, הוא עצמו דאג לכך, כדי למנוע את חשיפת פרטי הסחיטה שהפעיל על האיש. בשנות ה-,60 כאשר שמעה ברכה אשל על מחקרה של ננה שגיא, התעוררה סקרנותה והיא ביקשה להתלוות אליה בניסיונה לשוחח עם ואן הארטן. שתיהן ניגשו לחנות האמנות של ואן הארטן, "פרציוזה," ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, כדי לשכנעו להתראיין. "מהרגע הראשון הוא היה חשדן מאוד," אומרת ברכה אשל, "אבל הוא היה צריך להמשיך עם המשחק של חסיד אומות העולם שהציל יהודים ולכן אין לו, לכאורה, סיבה שלא להתראיין." הראיון התקיים בביתו של ואן הארטן בסביון.
"השיחה עם ואן הארטן היתה קשה מאוד," אומרת פרופ' שגיא. "הוא כל הזמן התחמק מלענות על השאלות הקשות והשאיר אצלי תחושה של מגלה טפח ומסתיר שניים, כפי שגם עולה מתמליל הראיון. היתה בי הרגשה לא נוחה לגבי האיש הזה. אני זוכרת גם את קירות הבית שלו בסביון, שהיו מכוסות ביצירות אמנות שעלו הון עתק."

ברכה אשל מאשרת: "בראיון היה בו חשש גדול מכל שאלה לא נוחה. זה התחיל באווירה נינוחה מאוד, אם כי מאופקת וחשדנית, אבל ברגע ששגיא התחילה לשאול שאלות קשות הוא שינה את טעמו, הפך לזועף והודיע שהוא לא מוכן לענות. אני ישבתי שם, נדהמת מעושרו העצום של הבית בציורים ושכיות חמדה ומהאבטחה האדירה שהוא העמיד מסביב לווילה שלו. עד אותו ביקור, מעולם לא נחשפתי לדברים כאלה. זה היה כמו בסרטים של המאפיה."

התמליל המקוטע

אחד הספיחים המסתוריים ביותר של פרשת ואן הארטן קשור במשפטו של אדולף אייכמן, שרק השנה שוחררו לפרסום היומנים שכתב בכלא הישראלי. מתברר כי מלבד היומנים, תיק המוסד פע0110/ לא היה המסמך היחיד שנשאר חסוי כל השנים ועודנו חסוי.

פקד אבנר לס ממשטרת ישראל היה האיש שהופקד על חקירת אייכמן. לס הקליט את כל החקירות על 76 סרטי הקלטה, שכולם תומללו ותורגמו לעברית. על הסליל מתאריך 10.10.60 כתב לס ביומנו: "בהקשר לשאלות ספציפיות על פרשה מסוימת הקשורה עם יהודי הונגריה, לפי הוראת היועץ המשפטי לממשלה, לא נעשתה הגהה והתדפיס לא נמסר לנאשם לבדיקתו ואישורו."

מה יש באותו סליל שמוגדר ברישומי המשטרה "סליל מיוחד?" על כך אין תשובה מלאה. בארכיון המדינה קיים תמליל מקוטע בלבד של השיחה הזאת, מלא בהשמטות המסומנות בשלוש נקודות .)...( אל התמליל מוצמד פתק מודפס בעברית ובגרמנית, בחתימת ידו של לס, המצהיר: "אני, אבנר לס, פקד משטרת יש ראל, מאשר בזה, כי לפי הוראות שקיבלתי הוצאתי מטעמי ביטחון את הקטע שהיה מוקלט במקום זה."

בארכיונו הפרטי של לס בציריך איתר שרגא עילם בשבוע שעבר את רשימת השאלות שהכין לעצמו לקראת אותה פגישה. ליד כל שאלה הוא סימן תוך כדי שיחה באות,V על אילו שאלות אייכמן השיב תשובה מלאה ובאילו מקומות טען כי אינו יודע. לס סימן ב-V את השאלה, אם לאייכמן היה משתף פעולה יהודי בשם ז'אק. תשובתו של אייכמן אינה מצויה בתמליל.

http://cafe.themarker.com/post/158528/

חזרה למעלה

הצג הודעות מלפני:   
הגב לנושא    אינדקס הפורומים -> התנהלות הסוכנות היהודית ומפא'י בשואה כל הזמנים הם GMT + 2 שעות
עמוד 1 מתוך 1

נבחרים

גילויים אחרונים בפרשת רצח יצחק רבין ז"ל

הקשרים של `המאפיה` המשפטית נחשפים

הצטרף עכשיו למאבק של נקים נגד השחיתות השלטונית

גלובס חושף שהפרקליטות מושחתת השופטת הדס יהלום מאשרת זאת אך לא עושה דבר

תודה למאות הלייקים, שדרגנו
לדף חדש תודה לחדש לנו לייק!


 
קפוץ אל:  
אתה יכול לפרסם נושאים חדשים בפורום זה
אתה יכול להגיב לנושאים בפורום זה
אתה לא יכול לערוך את הודעותיך בפורום זה
אתה לא יכול למחוק את הודעותיך בפורום זה
אתה יכול להצביע בסקרים בפורום זה
You cannot attach files in this forum
You can download files in this forum
תגובה כללית לאתר זה כאן, תגובה להודעה או כתבה ספציפית יש להגיב למעלה,תודה!


WANT TO KNOW WHO REALLY RULES THE STATE OF ISRAEL? GO TO THE SCHLAFF AFFAIR

Powered by Nakim Israeli Citizens ֲ© People of Israel 2005, 2007



משה גל אורי מילשטיין טדי קולק דוד בן גוריון
Powered by phpBB © 2001, 2005 phpBB Group