יוסף(ג'ו)אלמליח ועזרא הראל הונו את הציבור במיליונים,המשטרה והפרקליטות ראו ושתקו,דרוש שינוי

[דהמרקר]

דרושה קבוצת מחוקקים אמיצה שלא נקנתה ע"י חונטת ההון
14:15 | 03.9.2009 גיא רולניק
כל מי שיושב על הקופה הציבורית חייב לפרסם הצהרת הון


טחנות הצדק טוחנות לאט. לאט מאוד. לפעמים זה לוקח לא פחות מ-16 שנה. בשבועיים האחרונים מצאנו את עצמנו מהרהרים בימים העליזים של תחילת שנות ה-90 בבורסה בתל אביב. לא, שלא תחשבו שאנחנו מתגעגעים לתקופה הזאת: הבורסה בתל אביב היתה אז לא פחות מושחתת ומסואבת. השיטות היו פרימיטיוויות יותר, הכסף היה קטן יותר, אבל הרוח לא היתה שונה באופן מהותי.

נזכרנו בימי הבורסה העליזים של 1993 ושל 1994 בעקבות שני מהלכים חסרי תקדים של פרקליטות המדינה: הבקשה להסגרתו של השופט בדימוס דן כהן, שנמלט מישראל לפרו ובילה בה בשנים האחרונות - וכתב האישום חסר התקדים שהוגש השבוע נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

שני אנשי עסקים כיכבו במסמכי הפרקליטות: האחד יוסף (ג'ו) אלמליח והשני עזרא הראל. בכתב האישום נגד אולמרט מסופר על אחד ג'ו אלמליח, שהעביר לאולמרט 172 אלף דולר בשתי מניות, ב-1993 וב-1998. בבקשה להסגרת דן כהן סופר על אחד עזרא הראל, שנפטר בינתיים, ששילם לכהן שוחד של 2 מיליון דולר.

לרוב קוראי העיתונים, השמות ג'ו אלמליח ועזרא הראל לא אומרים הרבה. ואולם עבור שחקני הבורסה של תחילת שנות ה-90, מדובר בסגירת מעגל. באיחור של 16 שנה, נסגרו הקצוות והתגלה עוד חלק בפאזל המושחת של עולם העסקים הישראלי באותה תקופה.

ג'ו אלמליח ועזרא הראל היו שניים מאנשי העסקים המפוקפקים יותר שכיכבו בתחילת שנות ה-90 בבורסה בתל אביב. אלמליח הוביל את החברה לחיפושי נפט יואל, והראל השתלט על חברה תעשייתית כושלת בשם רוגוזין.

שניהם מצאו דרך מהירה להעביר כסף ציבורי לכיסם הפרטי. שניהם התעשרו במהירות מהסיבובים ונעלמו. אלמליח עקר לארה"ב ומאז לא נודעו עקבותיו, ואילו הראל לקה יום אחד בלבו כששהה על היאכטה שלו בלב ים.

הדרך שבה חלבו הראל ואלמליח את הציבור תועדה במפורט בטור זה ב-1993 וב-1994. אבל המשטרה, הפרקליטות ורשות ניירות ערך לא פתחו בחקירות ולא ביקשו הסברים. אלמליח לקח את הכסף ופרש לחיים עשירים ושלווים בארה"ב ואילו הראל נהפך לאיש עסקים מכובד ומחוזר עד מותו ב-2003.

הסיפור של הראל היה פשוט להחריד: זמן קצר לאחר שהוא השתלט על חברת רוגוזין, התברר שבתוך החברה יש אוצר בלום: 400 דונם קרקע הצמודה למתקני חברת החשמל באשדוד. לפתע התברר שחברת החשמל זקוקה נואשות לקרקעות האלה כדי שיהיו לה "עתודות" להתרחבות. הראל דרש מהחברה 72 מיליון דולר ולבסוף "התפשר" על 62.5 מיליון דולר.

העסקה הסריחה למרחקים: בסדרת כתבות שפורסמה כאן, הראינו שלחברת החשמל אין צורך אמיתי בקרקעות, ושהמחיר שנדרש עבורן מופקע. אבל הדירקטורים של חברת החשמל - ויו"ר החברה עדי אמוראי בראשם - לא התרשמו יתר על המידה מהכתבות. מי שבחש מאחורי הקלעים בכל הכוח ודאג שהעסקה תעבור, היה יו"ר ועדת הנכסים בדירקטוריון חברת החשמל. אחד דן כהן. עכשיו, כשהמדינה מבקשת את הסגרתו, מתברר שהוא קיבל לפני 16 שנה 2 מיליון דולר במזומן מעזרא הראל.

16 שנה חלפו, והקרקעות שדירקטוריון חברת החשמל התעקש לרכוש נותרו מיותמות וריקות. לא היה בהן כל צורך. 62 מיליון דולר במזומן, שהם קרוב לחצי מיליארד שקל בערכים של 2009, נגנבו ממשלם המסים הישראלי. 2 מיליון דולר של שוחד סידרו גניבה של חצי מיליארד שקל.

הראל, דן כהן וכנופיית החברים והמקורבים שלהם בחברת החשמל ובבורסה השתעשעו מהכתבות בעיתון. העיתונים כותבים והם מתעשרים. אנשי עסקים סיפרו שהשניים מסתובבים בעיר ומחפשים עסקות דומות של רתימת כסף ציבורי.

אלמליח היה טיפוס מסוג אחר. הוא היה יהיר פחות, ובעיקר נחבא אל הכלים. חליבת כספי הציבור אצלו עבדה בשיטות סולידיות הרבה יותר: הוא גייס מאות מיליוני שקלים מהציבור לחיפושי נפט, אבל סכומי עתק "זלגו" לכיס שלו ולכיסים של חבריו באמצעות עסקות בעלי עניין. כך, למשל, אלמליח מינה את עצמו ל"חתם" בגיוסי הון שהחברה ביצעה - וקיבל מהחברה דמי חיתום בגין הגיוסים.

בשלב מסוים נמאס לאלמליח משרשרת הכתבות שפורסמה עליו והוא החליט שזה הזמן לקחת את כל הקופה. הוא הגה עסקה סיבובית מפוקפקת: חברת יואל מכרה במחיר נמוך את החברה הבת שלה לאיש העסקים קובי מיימון - שהשתמש בכסף ציבורי כדי לרכוש את המניות של אלמליח במחיר גבוה.

השבוע קיבלנו זווית נוספת לאירועי אלמליח של תחילת שנות ה-90. בעמוד 34 בכתב האישום נגד אולמרט, כותבת המדינה: "סמוך לתאריך 1 בינואר 1993, בנסיבות שאינן ידועות למאשימה, קיבל הנאשם סכום של 72 אלף דולר מד"ר יוסף (ג'ו) אלמליח, אזרח ארה"ב. ב-19 בפברואר 1998 העביר ד"ר אלמליח, מסיבה שאינה ידועה למאשימה, סכום של כ-100 אלף דולר לחשבונו הפרטי של הנאשם בבנק הפועלים".


לא ברור מדוע "המאשימה" כותבת שהנסיבות אינן ידועות לה. מעללי ג'ו אלמליח היו ידועים היטב בשוק ההון בתחילת שנות ה-90, החברות הקרובה שלו עם אולמרט גם היא היתה ידועה - וגם הלגיטימיות שהוא קיבל מהידידות הזאת ברורה. מה שעוד ברור הוא שאולמרט כיהן ב-1993 בדירקטוריון של יואל - הדירקטוריון שאישר חלק גדול מהעסקות שבאמצעותן חלב אלמליח את החברה.

לאלמליח, להראל ולמשתפי הפעולה שלהם היה קשה הרבה יותר לחלוב את משלמי המסים ואת המשקיעים בשוק ההון, אם במדינת ישראל היה חוק פשוט וברור שמחייב את כל עובדי הציבור - ראשי ממשלה, שרים, ח"כים, פקידים בכירים, דירקטורים בחברות ממשלתיות, ובקיצור כל מי שיושב על קופה ציבורית - לפרסם הצהרת הון אישית מדי שנה.

המשימה של יו"ר רשות ניירות ערך, של מבקר המדינה, של הפרקליטות ושל המשטרה היא לדאוג לכך שלא נצטרך לחכות עוד 16 שנה כדי להבין כיצד הכוכבים של 2009 בשוק ההון בוזזים את כספי הציבור. האם תקום קבוצת מחוקקים אמיצה, שלא נקנתה כבר על ידי החונטות של אילי ההון ושל הוועדים - ותוביל חקיקה שתקשה על נאמני הציבור לשדוד אותו?
guy.rolnik@themarker.com



http://law.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20090903_111 1883