כל התקשורת בכיס של אולמרט והרי הסיבות לכך

[NFC- כתבה מדהימ�]

http://www.nfc.co.il/archive/003-D-14778-00.html?tag=19-38-30

הבעיה של יואב יצחק
התנאי היסודי לעיתונות ביקורתית וחופשית הוא ניתוק התלות של התקשורת מהרצון הטוב של הממונים על תקציבי הפרסום. יואב יצחק נמצא בגן העדן של העיתונות, אבל מי שמתיישר עם תנאי הסף של הממונים על הון הפרסום השלטוני, יצחק כל הדרך אל הבנק

מאת: אריק באך | | www.Nfc.co.il פרשת אולמרט


יואב יצחק הוא עיתונאי אוטופי, השייך לתיאוריה, לא לפרקטיקה. הבדיחה הידועה מספרת על אב המסב לשולחן עם ביתו ורעייתו. שואל הוא את אישתו: "אם השכן מציע לך אלף דולר האם תהיי מוכנה לשכב איתו?", "מה פתאום!" עונה האישה. "ואם יציע חמשת אלפים דולר?" מקשה הבעל? "או, סכום כזה יכול לפתור לנו הרבה בעיות במשפחה, ואחרי מקלחת אפשר לשכוח את השכן". כן!" עונה האישה. "ואת?" שואל האב את ביתו. "בחיים לא. לא אלף ולא חמשת אלפים! הוא ממש דוחה השכן הזה" עונה הבת. "ואם יציע חמישים אלף דולר?!?" והבת נשברת ועונה: "זה כבר סכום שאי אפשר לסרב לו".

וכעת האב מסביר למשפחתו היקרה את ההבדל בין התיאוריה לפרקטיקה: "בתיאוריה יש לנו חמישים וחמישה אלף דולר. אבל בפרקטיקה יש לנו בסך-הכל שתי זונות בבית".

בתיאוריה, עיתונאות היא מקצוע נפלא, המיועד לשרת את זכות הציבור לדעת, ולהיות כלב השמירה הבלתי מתפשר של הדמוקרטיה.

בפרקטיקה, לכלבים יש לפעמים נטייה לחלות בכלבת, כשהם לא מחוסנים, ויש להם תמיד נטייה להיות נאמנים ביותר, רק למי שנותן להם אוכל.

במדינת ישראל יש קרטל תקשורתי, זה לא סוד. אפילו עיתון הארץ משועבד לשני הבעלים של הקרטל הזה בהלוואות ומשכונות, וכולם כבר יודעים כי זכות הציבור לדעת רק מה שמתאים לאינטרסים הכלכליים הנובעים מהצרכים השלטוניים של בעלי הקרטל התקשורתי הזה - בעלי המדינה של העיתון. ידיעה נכונה או לא נכונה - לא משנה. מה שקובע הוא רק אם זה משרת את "הקוזה נוסטרה" (העניין שלנו, בסיציליאנית) או לא.

כעת לפרקטיקה

מי שאחראי לאכוף את החוק נגד קרטלים ולסרס את השחיתות האבסולוטית שנגוע בה כל בעל כוח אבסולוטי, זו עו"ד דידי לחמן-מסר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים כלכליים והגב` רונית קן, הממונה על ההגבלים העסקים ולוחמה בקרטליזם, אשר מונתה על ידי... שר התמ"ת אולמרט ובניגוד לדעתם של כל הגורמים המקצועיים...

דוידה לחמן מסר היא "במקרה" אישתו של אורי מסר, השותף של אולמרט במשרד עורכי הדין הפרטי ומניב המליונים שלו שהוא ניהל בעבר (ועד היום אולמרט מעביר לו תיקים ועל-פי הפרסומים מתנה קידום עניינים בשכירת שירותים מהמשרד הזה דווקא, כפי שהורה לגאידמק לעשות בעניין בית"ר ירושלים).

רונית קן היא הבת של נחום בן-צבי, הבעלים המקורי של "דירת המחלוקת" שרכש אולמרט ב- 300,000 הנחה, על-פי הפרסומים (המוכחשים על-ידי אולמרט). קודם לתפקידה זה היא כיהנה תחת אולמרט במשרד התמ"ת, וכדי לאפשר את המינוי שלה, למרות שאין לה השכלה משפטית, אולמרט שינה את תנאי המכרז וקבע כי הממונה על אכיפת חוק ההגבלים העסקיים יכול להיות גם סתם כלכלן ולאו דווקא מישהו עם השכלה משפטית.

זה בעניין החוק, או יותר נכון הקומבינה להתחמקות מציפורני החוק. כעת לעניין השולי והזניח: הכסף. מי שקובע איזה כלי תקשורת יתעשר ואיזה כלי תקשורת יתייבש, הוא האיש החולש על מרבית תקציבי הפרסום של משרדי הממשלה והחברות הציבוריות הגדולות ביותר.

לאיש המוכשר הזה קוראים ראובן אדלר. האיש הזה הוא "במקרה" יועץ התקשורת ואסטרטג העל של צמד אתרוגי התקשורת, שרון, ואולמרט. מי שמסתבך עם אדלר, או עם ראשי הממשלה המספקים לו מאות מליוני תקציבי פרסום מהקופה הציבורית, ומעיז להצביע על השחיתות הקשורה בתקציבי העתק שהוא מקבל ובכך שולט כדיקטטור-על על התקשורת כולה (כמו אילן שילוח מנכ"ל מקאן-אריקסון) נחשב למחוסל בענף הפרסום, בתקשורת ובקרב לקוחותיו, אשר הבינו כי כדי להצליח כדאי להם לברוח ממנו.

והבעיה היא שיואב יצחק מחפש צדק, במקום שבו שולט הכסף. מר יואב יצחק, אשר נודע בציבור כעיתונאי המתמחה בניתוץ עגלי זהב, שכח את חוק הזהב (שמי שיש לו את הזהב קבע את החוק).

ציבור קוראי העיתונים הפשוט, אינו מודע ללחצים הכלכליים המופעלים על עיתונים. אבל בברנז`ת התקשורת מכירים את אלוהי הדולר היטב בזכרון היסטורי מלא צלקות. כשעיתון פירסם כתבה על הפקעת מחירי הקפה של עלית, הוא הסתכן בחרם מודעות של עלית. כש"ידיעות אחרונות" פרסם כתבה על הבנייה הכושלת של הקבלן זכריה דרוקר, הפסיק דרוקר לפרסם בעיתון זה. כש"הארץ" פרסם את משכורותיהם המוגזמות של בכירים בבנק לאומי, צימצם הבנק את מודעותיו בעיתון זה לכדי אפס. גדעון גדות, מנהל מפעל הפיס, הגיב בחרם מודעות שנמשך שלוש שנים על כתבה ביקורתית שפורסמה בעיתון "חדשות". גם חברת תנובה נהגה להעניש את העיתונים בכל פעם שאיזה עיתונאי העז להזכיר את שמה של מיה כוך, עובדת תנובה, שחשפה אי-סדרים כספיים בחברה.

אפילו בית המשפט (השופט יואל צור) הצהיר כי סחטנות ונקמנות של מנהלי חברות ציבוריות כלפי עיתונאים "עויינים" אינו מהווה עבירה ולא פגיעה בחופש הביטוי, אלא מעשה חוקי. את ההכשר לנוהג הטמא הזה, נתן בית המשפט בפרשה מצחינה במיוחד, שגם בה היה יואב יצחק הדון קישוט. התאגיד המרושע והסחטן במקרה ההוא היה אז, כמו היום ממש בפרשת אלי ארוך, קונצרן כלל !

בפרשה ההיא חברת כלל הובילה חרם מודעות על עיתון מעריב, ואיימה שהוא לא יוסר כל עוד יואב יצחק ימשיך להיות מועסק בעיתון (יואב יצחק חשף אז פרשיות שחיתות של ראשי הקונצרן, שהתבררו כנכונות, אבל בהחלט עיצבנו את חבורת ה"כל יכול" ומנהלי המדינה של דוברת).

עורך הדין של חברת כלל, שלמה תוסיה כהן, טען בבית המשפט כי אין זה פסול להפעיל סחטנות כלפי בעלי העיתונים. "למה הדבר דומה", שאל כהן, "לקונה שנכנס לחנות נעלייים ונתקל בזבנית שריח רע נודף מפיה. האם זה לא לגיטימי מצידו לדרוש מבעל החנות להחליף את הזבנית כתנאי לכך שיירכוש שם נעליים? האם אפשר לקרוא לזה סחיטה?" שאל עורך דינה של חברת כלל...

כלומר, לשיטתם של בעלי ההון, הלקוח של העיתון הוא רוכשי המודעות ולא הציבור הרחב, והלקוח הזה, ולא הציבור, חייב להיות תמיד צודק, גם כשהוא מאוד לא!

אורית שוחט מעיתון הארץ נעלבה מאוד בזמנו מהטיעון המשווה עיתון לחנות נעליים ועיתונאי לזבנית הנבחנת על-פי ריח הפה שלה, וכתבה: "עיתונאי שמריח טוב בעיני האיש שעליו הוא כותב, מריח בדרך כלל רע מאוד בעיני הקוראים. אם להמשיך את משל הזבנית של תוסיה כהן, הרי שבמקצוע העיתונות דווקא הזבן בעל הריח הרע הוא העובד המצטיין".

חרם המודעות של חברת כלל על עיתון מעריב ונגד יואב יצחק בזמנו, לא נועד להגן על חברת כלל, אלא להגן על מנהליה שסרחו מפני בעלי המניות של החברה, הציבור. אותו ציבור אשר זכותו לדעת הושתקה בידי מנהלי כלל, היה בהחלט זכאים לדעת על ביזבוזי כספים, התנהלות מופקרת וגניבות המתנהלות בחברות הציבוריות בידי מנהליהן.

אבל מי שניצח שם היה כרגיל הכסף ולא הצדק. בית המשפט קבע שסחיטת מעריב בידי דוברת ושרם מ"כלל" היא חוקית, ודומני שכיום בית המשפט הזה משלם מחיר כואב ביותר, כשהסחיטה הזו כבר חצתה גבולות והצליחה לרדוף בסיכול ממוקד של השופט בדימו ס יעקב מלץ.

לעיתונות לא מגיעה אומנם חסינות, אבל לקוראים מגיעה הגנה

ההיתר של בית המשפט בפרשת יואב יצחק נגד כלל ודוברת-שרם, לסחוט תמיכה אידאולוגית של התקשורת תחת איומים בחרם מודעות, ייצר בעצם תרבות של עיתונאות מכורה. בית המשפט בפרשת כלל של אז, ייצר למעשה עיתונאים המפחדים לתקוף חזקים ומעיזים לתקוף רק חלשים.

הנורמה הזו מאפשרת לא רק לבעלי ההון לשלם שוחד חופשי-חודשי לקברניטי שלטון, אלא גם לשלטון להמנע ממהלכי אכיפת חוק אלמנטרים ומתחייבים ממש בתמורה לעיתונות אוהדת (עיין ערך פרשת האזנות הסתר של מוזס, כדוגמא, וההתנהלות הרופסת מול ידיעות אחרונות כקרטל תקשורת).

את העיתונים הפכה פסיקה אומללה זו של בית המשפט, לביטאון מטעם, במקום למקור של מידע לציבור. את העיתונים הפכה פסיקה זו מכל השמירה של הדמוקרטיה לכתבלבי חצר מלחכי הפינכה של הממונה העליון על תקציבי הפרסום מטעם השלטון.

עם עיתונות מקצועית והגונה אפשר להגיע אולי לגן עדן, אבל בהחלט לא למכולת

מה שיואב יצחק שכח לקרוא זה את המפה. הוא הקים אתר חדשות מפואר, שבו יש חדשות מהסוג האוטופי - אמת, צדק, מלחמה נגד שחיתות עושק וגזל, וניפוץ מיתוסים של עגלי זהב, עובדי ציבור זאבים בעור של כבש. זאת, בעוד עולם התקשורת כולו כבר מזמן "שודרג" והדרישה האולטימטימית מעיתונאים בכירים ביותר כיום, היא לא להיות תחקירנים אמיצים אלא יחצ"נים מתוחכמים. לא למכור תכנים אלא עטיפות. הדגש הוא על האינטרסים של המפרסמים ולא של הקוראים. הם הקליינט. אותם צריך לרצות.

אהוד אולמרט, איש חכם, הבין את זה יפה מאוד כשאימץ אל חיקו את השליט הבלתי מעורער של התקשורת, אשר הצליח להפוך את שנוא התקשורת - אריאל שרון - לגיבור, ראובן אדלר. גם בתקשורת יש אנשים חכמים מאוד, שמבינים את כללי המשחק הזה יפה מאוד, ויודעים לא לעצבן מדי את הפרה החולבת שחס וחלילה לא תבעט בדלי השופע.

והציבור? הציבור ימשיך לקרוא לשמוע ולראות חדשות בכלי התקשורת שיש להם הכי הרבה כסף, מבלי להבין שיש להם הכי הרבה כסף כי הם יודעים להוליך את הציבור כולו שולל הכי טוב שאפשר.

אומנם ככל שעובר הזמן ויותר פרשיות "הזויות" מתבררות כנכונות, צובר אתר Nfc יותר ויותר פופולריות בקרב מקבלי ההחלטות והמומחים המבקשים לקרוא חדשות ולא פרסומות במסווה, אבל כל עוד יואב יצחק יעמיד במקום הראשון את האינטרסים של הציבור הרחב במקום את האינטרסים של מי שקובע לו את ההכנסות מפרסום, הוא ימשיך להיות פרסונה נון-גרטה במדינת אדלר. יואב יצחק בגן עדן, אבל מי שמתיישר עם תנאי הסף של הממונים על הון הפרסום השלטוני, יצחק כל הדרך אל הבנק.

מסקנה אופרטיבית

יש לחייב את כל החברות הממשלתיות והגופים הציבוריים לחלק את עוגת תקציב הפרסום של כל קמפיין שלהם שווה בשווה בין עשרה גופי תקשורת המצויים בבעלות שונה, ביחס ישיר לרייטניג של גוף התקשורת.

כלומר: וואלה תקבל הכי הרבה, Ynet קצת פחות וכך הלאה בהתאם למדדי הרייטינג. אבל גם ערוצי חדשות כמו של יואב יצחק, או רוטר או מקור ראשון יזכו גם הם אוטומטית, למנת המזומנים היחסית, החיונית גם להם כדי להגן על האינטרס הציבורי, לאפשר להם לקיים את חלקם החיוני כל כך בויכוח הפוליטי, תקשורתי ומשפטי בלא מורא. בלא משוא פנים.

ובעיקר: למנוע באמצעות מנגנון חלוקת התקציב האוטומטית הזו את האפשרות המפתה של הממונה על התקציב הציבורי, לנצל אותו לטובת נקמנות, ייבוש והרעבה של עיתונאים ועיתונים המשרתים את הציבור במקום את המועלים הבכירים באמון שלו.

ניצול תקציבי הציבור כדי להוליך אותו שולל הוא אבי כל חטאת. הוא מחייב את הציבור לשלם הון עתק לגופים אשר מוכנים להקריב את מצפונם המקצועי, כדי להונות את בעלי ההון האמיתיים בעצם: הציבור. זה הוא ניצחון הפרש על רוכבו.

את גופי התקשורת אי אפשר להאשים. הם בסך-הכל עסק כלכלי הנאלץ להתפרנס ברומא כרומאי (או לפשוט רגל). גם את אולמרט או אדלר אין להאשים, כי אם הם לא יעשו מה שהם עושים, מישהו אחר היה עושה את זה והם יעלמו לאן שכל האחרים מתאיידים, או עוד ייתאדו. הם אינם מושחתים. הם בסך-הכל שורדים בג`ונגל שאת הכללים הבעייתיים שלו לא הם קבעו.

הבעיה מתחילה כרגיל בשיטה, המקבעת שחיתות באמצעות בירוקרטים מטעם, במקום למסד מנגנון אוטומטי, עצמאי ובלתי תלוי, על-מנת להבטיח הגינות, טוהר מידות וחופש מידע יעיל ופעיל לרווחת הציבור כולו והסטריליות הציבורית.

נוצר ביום: 19/03/2006 | עודכן ביום: 19/03/2006 17:23:19
רשימות נוספות: אריק באך