לעמוד החדשות
המצטרף/ת האחרון/ה לארגון נקים גב' רויטל מ- רמת השרון --- דוד בן גוריון וראשית השת"פ עם האויב בשואה עד להפקרות הבטחונית של היום
גם האהבה של אמא תלויה בדבר - כתבה על אינסטינקט אימהי  
הגב לנושא    אינדקס הפורומים -> גירושין,משמורת ילדים והתנהלות שרותי הרווחה בישראל-כי ילדים נולדים לשני הורים



עדכונים של נקים:

אהוד ברק והסחיטה במיליונים (לכאורה) של סוכן המוסד ג'פרי אפשטיין
ראשון 07.01.24 0:58

חשיפה,מי שהורה על גיוסו של ג'פריי אפשטיין למוסד הוא לא אחר מאשר אהוד ברק כאשר היה ראש אמ"ן
שישי 05.01.24 12:41

היום יתקיים ערר במשפט דרייפוס ללוחם גיבור במשטרת ישראל
רביעי 27.12.23 20:28

מומלצים:

אוהב את ישראל, אוהב צדק? לארגון `נקים` דרוש נדבן פילנטרופ ולוחם

מעריב חושף ששופטי העליון גונבים מהציבור הטבות מפליגות הכל בניגוד גמור לחוק

רצח רבין:השבכ נעתר לבקשה של נקים לשחרר את פרופ' היס מחובת הסודיות על ניתוח הגופה

בלי בושה: השופטת ורדה אלשיך סידרה למקורבה השופט בדימוס פלפל שכר טרחה של 10 מיליון ש"ח

עמיר מנור, כתב מעריב, הוקלט משקר טרם הוציא כתבה שקרית נגד 'נקים' המיחצנת את רשם האגודות ושותפיו

שחיתות מע' המשפט פורצת את מחסום הקול,ראיון על ארגון נקים בקול ישראל, בייניש, מזוז ושנדר תחת ביקורת

הראל סגל: 'יש אדונים לארץ הזו והדמוקרטיה משרתת אותם ואת האינטרסים שלהם. כל היתר, וזה כולל את רובכם, נתונים במעמד עבדים החיים באשליית אדנות...'

צפה בנושא הקודם :: צפה בנושא הבא  
מחבר הודעה
יגאל אוריאל
אורח








הודעהפורסם: שלישי 27.11.07 15:12    נושא ההודעה: גם האהבה של אמא תלויה בדבר - כתבה על אינסטינקט אימהי

גם האהבה של אמא תלויה בדבר
הורות כהמצאה חברתית

כשקשה לנו באהבה אנו מוצאים נחמה בכך שלפחות אמא שלנו והכלב שלנו אוהבים אותנו אהבה ללא תנאי, תמיד. ד"ר מאירה וייס, אנתרופולוגית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מנפצת לנו את האשליה גם לגבי המפלט האחרון הזה. הכלב, כן. אמא, לא בטוח. ד"ר וייס לא מאמינה באינסטינקט האימהי. במחקר שערכה בבתי חולים ליולדות במשך 6 שנים, היא גילתה שגם לאמא אכפת איך אנחנו נראים, שגם אהבתה תלויה בדבר ושאנחנו עלולים, חלילה, לאבד אותה או שלא לזכות בה מלכתחילה. אימא'לה!

"איזה ילד יפיפה, ורוד שגעון. איזה פנים בהירים"

"תראו איזה שיער יפה וכהה יש לו, ראש מלא שיער"

"אוי, הוא כל כך דומה לאבא שלו"

במשך שש שנים ובשלושה בתי יולדות שונים בארץ, עמדה ד"ר מאירה וייס בבגדי אחות ליד עשרות אלפי יולדות טריות והקשיבה למלותיהן הראשונות כאשר קיבלו את תינוקיהן החדשים לידיים. היא מצאה כי בכל המקרים ללא יוצא מן הכלל, האם מתייחסת למראה החיצוני של תינוקה ועורכת לו, למעשה, את ה"בחינה" הגורלית לקבלה למשפחה. אם התינוק אינו עומד בקריטריונים האסתטיים של האם, הוא נדחה, ושום תיאוריית קשר ביולוגית לא תבוא לעזרתו.

"למה האצבעות שלו כחולות? אחות, את בטוחה שהכל בסדר אצלו?"

"למה היא סגולה? האחים שלה היו ורודים"

"למה הראש שלו כל כך גדול, זה נורמלי?"

את התיזה שלה איששה ד"ר וייס באמצעות בדיקת ההתייחסות לילדים שנולדו פגועים. לשרה (25) מצפון הארץ נולד תינוק הסובל ממום לב קשה וסיכוייו לחיות קלושים. על פי תיאורי המום שניתנו לה, לא הסכימה שרה לראות את התינוק. היא דמיינה אותו "חצי מת, שחור כולו". לבסוף השתכנעה וכשפגשה בתינוק היפיפה שמומו אינו נראה כלל לעין, סרבה להאמין ברצינות המום. מאותו הרגע היא טיפלה בו במסירות והסכימה לסדרת הניתוחים שלא רצתה בה מלכתחילה. ד"ר וייס מצאה כי הורים ללא הבדל דת, עדה והשכלה נטו לקבל תינוקות שמומם היה מוסווה חיצונית ולהתעקש על חייו.

מנגד, לבני הזוג משולם (21), המגדירים עצמם כדתיים, נולד בן הלוקה בספינה ביפידה, מחלה המתבטאת במעין "זנב" הממשיך את עמוד השדרה. התינוק נראה חמוד מאד כשהוא עטוף וגברת משולם מחבקת ומנשקת אותו תוך שהיא מציינת: "איך ייתכן שהוא לא בסדר אם הוא לא נראה כזה?" כשמראים לה את "זנבו" של הילד היא פורצת בצעקות "ווחש! ווחש!" (מפלצת, חיה- בערבית), מסרבת לשמוע על אפשרות של ניתוח להסרת הזנב ונוטשת את התינוק בבית החולים. המום החיצוני, גם אם הוא ניתן לתיקון קוסמטי מושלם, גרם במקרה זה לדחייה מוחלטת, ללא קשר לסיכויו של הילד לחיות. במקרים רבים מצאה ד"ר וייס כי הורים המשיכו להתייחס לילדם כחולה בשל מום חיצוני, גם כאשר רופאיו קבעו כי הבריא לגמרי.

אמא לא רוצה מפלצות בבית
אם קיבלתם את הממצאים עד כה בהבנה מסוימת ואולי אתם סבורים שה"אינסטינקט" האימהי תקוע בפקק תנועה ועלול לאחר בכמה ימים, יש לד"ר וייס הפתעה בשבילכם, בדמותם של זוג הורים בני 28 מדרום הארץ, ששלושת ילדיהם בגילאי שש, ארבע ושלוש, נפגעו בשריפה שפרצה בביתם. בשלב הראשון לאחר האירוע האם, בתיה, דואגת רק לבריאותם, יושבת יומם וליל ליד מיטותיהם, מסייעת בהאכלתם ואוכלת מהצלחות שלהם. לאחר זמן מה מצבם הבריאותי מתייצב והצלקות מהכוויות מתחילות להעמיק ולהתבלט. ההתבוננות בילדים הופכת להיות קשה למסתכל מהצד. האם מפסיקה לגשת לילדים ולהתעניין במצבם הרפואי ומתחילה לספר לאנשים בביה"ח שהיא רוצה להתאבד יחד עם ילדיה, "אני לא רוצה מפלצות בבית" היא אומרת ומראה להם תמונות של הילדים מלפני האסון שעתה היא מעיינת בהן כל היום. "תראו איזה יפים הם היו".

בחודשים שאחר כך הבחינה ד"ר וייס בשינויים ביחסה של האם והמשפחה בכללה לילדים בהתאם לשינויים במראם החיצוני. כאשר הפה של אחד הבנים התכווץ עקב הכוויה היה הדבר דוחה מאד למסתכל מהצד והגביל מאד את יכולת ההאכלה של הילד, כך שתכופות המזון היה נוזל מפיו. האם החלה לבטא גועל ממנו, נמנעה מלהאכילו או שעשתה זאת במהירות והפסיקה לאכול מהצלחת שלו, והחלה להקדיש לאחיו יותר תשומת לב על חשבונו. כעבור חודש עבר ניתוח להגדלת זווית הפה ומראהו השתפר, אך באותה עת החלו לנשור שערותיה של הילדה בת השלוש והיא נותרה קירחת כשקרקפתה מכוסה כתמים מהכוויות.

עתה הפכה הבת הקטנה למקור הדחייה, האם הפסיקה לישון בחדרה והקדישה תשומת לב לבנים. האם לא התרגלה לפגמים עם הזמן ויחסה לילדים השתנה על פי מראם החיצוני ומידת נקיונם וללא שום קשר לחומרת מצבם הרפואי. "איך כוויה יכולה לקחת מלאך ולעשות ממנה מפלצת עם צלקת וקרחת? אני לא יכולה להסתכל עליה, אני משתדלת אבל אי אפשר..." בוכה האם. במקרה זה, יחסה של האם לא שב לקדמותו עד שלא ניקנו לילדים פאות וכובעים.

הדוגמאות מממצאיה של ד"ר וייס הן רבות. אחד המקומות בהם הממצאים נעשו ברורים מאיי פעם היה במקרה של ילדים מונגולואידים אשר נראים בתחילה כילדים רגילים חיצונית. צביה, אחת האמהות שהדבר קרה לה, טיפלה בילד ו"קיבלה" אותו אך כשנודע לה החשד של הרופאים, החלה "לדמיין" את צורתו החיצונית משתנה על פי הסטראוטיפ שלה. היא כעסה איך נתנו לה להקשר לילד שעוד מעט יזיל ריר עם לשון בחוץ כשהרופאים כבר ידעו שהוא מונגולואיד. כשהביטה בו, ולהזכירכם מראהו היפה לא השתנה תוך שעה, אמרה: "את יודעת, עכשיו הוא באמת נראה לי לא בסדר, איך לא שמתי לב קודם? צבע העור שלו לא בסדר, המבט שלו מוזר. מקפיא כזה. אני אבקש שהאחות תיקח אותו מפה". בשלב זה, צביה כבר לא ראתה לנגד עיניה ילד ממשי, אלא דימוי של מפגר.

כל מכוער - היאורה תשליכהו
תצפיות אלו ורבות אחרות הובילו את ד"ר וייס להבניה חדשה של תאורית הקשר בין אם לילדיה, שאינה מבוססת על גנים אלא על יופי, על פרופורציות. כשהאם מתבוננת בילד היא בוחנת את מינו, נקיונו, גודלו, משקלו, צבעו וכדומה כשלבים ביצירת הקשר. כשתינוק אינו בפרופורציה הוא מסווג כמכוער ונדחה. זה נשמע רע, זה אומר עלינו משהו כבני אדם שאולי אנחנו לא ששים לשמוע, אבל זה חד וברור: אנחנו בוחרים שלא לתקשר ושלא להתקשר למי שאינו תואם את מושגינו האסתטיים, גם ואולי במיוחד כשמדובר בתינוק בן יומו, תינוק שלנו. עד שלא נשתכנע הוא לא ישויך כ"שלנו" ובמקרים רבים לא ינתן לו שם בשלב הזה. הוא עדיין מוגדר כ"לא אדם" ולכן מדמים אותו הוריו לחיה כדי שיקל עליהם להתרחק ממנו קוגניטיבית – "מפלצת", "ווחש" ואפילו "קרנף".

לביסוס הקשר אנו משתמשים בחוש הראייה בלבד. "מה שחשוב זה מה שרואים", אומרת ד"ר וייס, "אנשים לא מסוגלים לתפוס מום פנימי שאין לו ביטוי חיצוני, ולא משתכנעים בבריאותו של מי שיש לו פגם חיצוני. התנודות בתחושת האחריות של הורים קשורים ללא ספק לשינויים החיצוניים". ד"ר וייס מספרת כי בכל תרבות, הגבול בין אדם ל"לא אדם" עובר במקום אחר. ישנן תרבויות באפריקה שרואות בלידת תאומים דבר מפלצתי והמנהג המקובל הוא להטביע אותם בנהר. לעומת זאת, לידתו של תינוק בעל שני ראשים נחשבת לנס וברכה והילד זוכה ליחס של קדוש שמצפים ממנו להיות ניחן בסגולות ריפוי. אצלנו זה הפוך וזה לא מצב רפואי, זה רק עניין של הגדרה חברתית.

ד"ר וייס מקנחת את מחקרה בשאלה שמטרידה את כולנו: "אם אהבת הורים לא בטוחה, מה כן בטוח בחיים האלה?" ויותר מכך, אם אכן הקשר בין הורים לילדים הוא מיתוס, לא יותר מהמצאה חברתית, האם ההורים הם באמת האפוטרופוסים הכי טובים של הילד והמסגרת המשפחתית היא צורת החיים האידאלית? שאלות אלו רלוונטיות במיוחד בימנו, כאשר אנו עוסקים בזכויותיהם של ילדים מוכים וכאלו שנדחים בתוך המסגרת האינטימית של הבית. אם הקשר המשפחתי אינו "טבעי", באיזו זכות מוחזר ילד, בחסות המשטרה, להורים שלא רוצים בו? הורים רבים מצדיקים את בחירתם בדאגה לילדיהם האחרים, ה"בריאים", בהנחה שחייהם ייפגעו מהכנסת ילד פגוע לבית. אף אחד לא חושב על הפגיעה והפחד התת מודע שמחלחל להכרתם של אותם ילדים אחרים, בריאים, בדמות השאלה: "האם ככה יעשו גם לי? אם לא אהיה בריא ומושלם יזרקו אותי מהבית?"

"המפגש עם ילד פגוע מעמת את האדם עם עצמו, הגדרתו את עצמו ואת גבולות הגוף שלו" מסכמת ד"ר וייס. "הגדרה של משהו כ'לא אדם' מעוררת את השדים שבנו, את תגובתנו האלימה. בזאת אנחנו והשבט הפרימיטיבי ביותר איננו שונים אלא בהגדרה של מה זה אדם. זה לא על גאוגרפיה ולא על מספר שנות לימוד, זה על להתמודד עם עצמנו, פחדינו וקשיינו, להציב לנו מראה 24 שעות מול העיניים. זה לא קל ורובנו מתחמקים מההזדמנות להפגש עם עצמנו בצורה כזאת ולצמוח משם".





פורסם ב 10 ביוני 2003 15:34 במדור Absolut Carmel שאריות | 13 תגובות





שם:


דואר:


אתר:


כותרת:



בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.

קוד הפעלה:


העתיקו את הקוד:


מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק... זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.




התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.

רוני בתאריך 6/10/2003 4:03:33 PM

מצמרר ונורא

אי אפשר שלא לחוש השתאות וגם זעם נורא אבל לתהות, מה הייתי עושה במקומם, זו תהיה כמעט בלתי אפשרית לאם. זה כואב בבטן ממש.

אביבה בתאריך 6/10/2003 4:34:44 PM

המאמר הזה

הוא אכן מזעזע וקשה לעיכול. קראתי אותו לפני כמה שנים, והוא לא יצא לי מהראש. מצד שני, המסקנות על "אהבה ללא תנאי" וכולי קצת מרחיקות לכת לכיוון הפסיכולוגי או המדעי, שלא שייך כאן. מדובר במחקר אנתרופולוגי איכותני (כלומר, על סמך תצפיות ולא על סמך סטטיסטיקה). התוצאות שלו מרתקות בעיקר בגלל שהוא חושף את המנגנון שבו אמהות מסבירות לעצמן את מחלת הילד.

כשהילד נראה "לא אנושי", היו אמהות שנטו לקרוא לו "מלאך" (למשל, ילד מונגולואיד עם מבט חולמני). מצד שני, אם האם שכנעה את עצמה שהילד "לא אנושי" או "תת אנושי", היא תתייחס אליו בצורה מחפירה. היה מזעזע במיוחד לקרוא על אם שהפכה את שני הילדים המוגבלים שלה למשרתים של בני המשפחה הבריאים.


גברת זה אני בתאריך 6/10/2003 5:56:28 PM

ללא נושא

האמת, בשביל לדעת שאהבת אם תלויה בדבר לא צריך להרחיק עד למפלצות. זה מופיע בחיי כולנו, אמנם באופן פחות מורגש, אבל בהחלט קיים. אלה החיים..... הם לא הוגנים....

מחריד בתאריך 6/10/2003 7:41:46 PM

ללא נושא

ובאמת, זה נורא מעסיק. אבל אני לא בטוח שרק אסתטיקה. לא יודע. לך תהיה אובייקטיבי כשבילדים שלך עסקינן.

צוף בתאריך 6/10/2003 7:45:25 PM

הטקסט הזה עושה

חשק לבכות.


אזרח בתאריך 6/10/2003 8:11:41 PM

בא פה לביטוי מנגנון אבולוציוני

אהבה, שנאה, תשוקה - כולם מנגנונים אבולוציונים שקיימים
אצל האורגניזימים הפשוטים ביותר ומטרתם המשך הקיום של הגזע והעברת הגנים.
התרבות לא יכולה לשנות מנגנונים אלה,
היא רק יכולה לתת להם שמות נאצלים כמו "אהבת אם"


אנה בתאריך 6/11/2003 11:21:41 AM

מוטרדת, כבר יממה.

אז נתנו כמה דוגמאות... יש בנמצא דוגמאות סותרות.
אני מכירה המוני אמהות שאהבו את ילדיהם למרות הכיעור - אמא שלי למשל. ואפילו אני אוהבת את ילדי הקופיפים (כיעור כמו גם אהבת צאצאים, הן תכונות תורשתיות, זה ידוע)
ואיך זה שבאותה משפחה, ילדים יפים יותר, לא תמיד אהובים יותר?

בקיצור, שום דבר שמנגנון הדחקה/הכחשה משופשף לא יכול להעלים.
היה? מה היה? הנה עבר.
"אהבת אם אינה תלויה בדבר"

Rogatka בתאריך 6/14/2003 10:01:15 AM

בני אדם הם בני אדם

ולא תועיל ההסתתרות מאחורי הביטויים "נזר הבריאה", "מותר האדם" וכיו"ב. הכניסה הזו לתפקיד החברתי של "אמא" או "אבא" גם היא, כמו כל התנהגות (ובמיוחד שלנו הישראלים,עם סגולה - אפרופו התינוקת הסגולה שלעיל) מלווה בחישובי כדאיות.
א. לא יכול להיות שהדבר עם הזנב יצא ממני. הגנים שלי - ברזל יצוק, מדוגמים.
ב. אני לא יכול להסתובב עם כזה דבר בשכונה, כי לשכנים יש ילד יפה יותר, כי הם מרוויחים יותר ממני אז לפחות שיהיה לי צאצא נורמלי ולא אינווליד.
ג. איפה האחות הזו כבר?!! שתיקח ת'גוש ותלך.
רק אחר כך, בלחץ ה"אנושיות" וה"צריך" ו"לא נעים" ו"ראוי" וזיווית אברהמסון ושות' אנחנו מתחילים לחשוב על כך שאולי, במאה העשרים ואחת, בכל זאת גם ל"כאלה" מותר לחיות.
אנחנו חיות. חיות חכמות (?), אבל חיות. ובמעמדים כאלו בדיוק העובדה הזו צפה ועולה על פני השטח.

שר [אתר] בתאריך 2/20/2004 5:24:20 PM

ומה עם הילדים היפים

מהמאמר עולה כאילו אהבת האם תלויה במראה החיצוני של הילד, ובו בלבד. על זה כבר נכתבו תילי תילים של מאמרים וספרים, וכבר הבנו שקשה יותר לאהוב ילדים "פגומים". המעניין הוא לחקור דוקא מדוע אהבת אם נפגמת מול ילדים בריאים ויפים, שהרי רב הילדים שנשלחים למוסדות ומקלטים אינם דוקא ילדים עם פגיעות פיזיות, אלא ילדים בעלי מראה רגיל עם פגיעה קשה באהבת האם.

תמר בת ה12 בתאריך 6/21/2004 4:05:53 PM

עצוב

היום יצאתי לאכול המבורגר, ובמסעדה ישבה שולחן ליידי משפחה עם 3 ילדים: אמא אבא, 2 בנים וילדה אחת- מונגולואידית.
היא הרכיבה משקפיים עבות,לשונה העבה הייתה בחוץ והיא הייתה מאוד חייכנית.
היא חייכה אלי ואמרה לי שלום, והחזרתי לה מבט. היא הייתה ממש חמודה והיה לי פשוט בא לבכות כשראיתי אותה, חשבתי, אולי קשה לה, אולי להורייה, אולי לכל משפחתה. באותו רגע כשחזרתי הביתה חיפשתי באתר "וואלה" את המילה "מונגולואידים" ומצאתי את המאמר הזה. קראתי אותו והפנמתי. כאב לי בלב לראות את האמא ה-ר-ע-ה הזאת שזה מה שחשוב לה בילדייה: המראה בלבד. האמא צריכה לאהוב את ילדייה גם אם הם סובלים מלקויות או מומים שונים. הסיפור גם על משפחת משלום היה פשוט רע, איזו אימא דוחה!! ואני לא מגזימה!
אז אני פשוט רוצה לומר ולהודות לכל ההורים שקשה להם ועדיין תומכים בילדיהם (שלוקים בדבר מסויים) ומגדלים אותם ואוהבים אותם.
בסה"כ- הכתבה מאוד עיניינה אותי. ד"ר וייס- יישר כוח!

עמליה איזמן בתאריך 11/18/2004 5:08:49 PM

נטישת תינוקות עם מומים

מזה שנים הכרתי את ספרה של מאירה ויס,יצא לי גם להכירה והייתי מלאת התפעלות מרגישותה ומחוכמתה כאחד; אינני חושבת שיש למישהו זכות לשפוט הורים שנטשו תינוק עם מומים קשים (ולא מדובר במומים קלים) כיוון שרק ההורים עצמם מסוגלים להעריך את מידת כוחותיהם בגידול ילד נכה וגם לא עובדת סוציאלית שלפעמים נדמה לה שהיא עושה "שליחות אלוהית".. מי שלא עבר חוויה מעין זו לעולם לא יבין , בעקבות קריאת ספר אפשר לחשוב המון דברים, אבל בעקבות ארוע שמתרחש אצלך אי אפשר לדעת דבר על כיצד אתה היית מגיב אילו זה היה קורה לך, לפיכך אל תיתן עצות לאחרים,
אל תתערב, אל תשפוט, אל תמהר להסיק מסקנות בנוגע לאחרים
פשוט תקשיב להם, ותשתוק


מלי בתאריך 7/27/2005 3:27:58 PM

נטישת תינוקות עם מומים קשים

ועוד מספרה של מאירה ויס עולה כי קיימת צביעות בנושא הזה. אנשים שמצד אחד טענו שצריך לעזור לילדים מונגולואידים - מצד שני התנגדו שיוקם בית ספר לילדים מונגולואידים מול מגוריהם
אין ספק שהנושא הזה של תינוקות או ילדים עם מומים הוא מאוד טעון ומורכב, ולא תמיד יש לנו תשובות להתנהגות שלנו עצמנו שהיא לא פעם נשגבת מהבנתנו.

קמילה בתאריך 9/24/2005 2:40:17 PM

ללא נושא

ככה הטבע מסדר דברים; גם בחיי היום-יום כשאנחנו מבחינים בילד קטן וחמוד בא לנו לגעת בו, כשהילד פחות מושך חיצונית - אנחנו לא ממש מבחינים בו, וכשאנחנו רואים מול עינינו מום קשה - אנחנו נירתעים - האם זה לא מאפינים שכוללים את כולנו
חזרה למעלה

למחות נגד תפירת התיק לשר רמון בתמורה לטיוח פרשיות השחיתות של אולמרט ומחדלי המלחמה

הצג הודעות מלפני:   
הגב לנושא    אינדקס הפורומים -> גירושין,משמורת ילדים והתנהלות שרותי הרווחה בישראל-כי ילדים נולדים לשני הורים כל הזמנים הם GMT + 2 שעות
עמוד 1 מתוך 1

נבחרים

גילויים אחרונים בפרשת רצח יצחק רבין ז"ל

הקשרים של `המאפיה` המשפטית נחשפים

הצטרף עכשיו למאבק של נקים נגד השחיתות השלטונית

גלובס חושף שהפרקליטות מושחתת השופטת הדס יהלום מאשרת זאת אך לא עושה דבר

תודה למאות הלייקים, שדרגנו
לדף חדש תודה לחדש לנו לייק!


 
קפוץ אל:  
אתה לא יכול לפרסם נושאים חדשים בפורום זה
אתה יכול להגיב לנושאים בפורום זה
אתה לא יכול לערוך את הודעותיך בפורום זה
אתה לא יכול למחוק את הודעותיך בפורום זה
אתה יכול להצביע בסקרים בפורום זה
You cannot attach files in this forum
You can download files in this forum
תגובה כללית לאתר זה כאן, תגובה להודעה או כתבה ספציפית יש להגיב למעלה,תודה!


WANT TO KNOW WHO REALLY RULES THE STATE OF ISRAEL? GO TO THE SCHLAFF AFFAIR

Powered by Nakim Israeli Citizens ֲ© People of Israel 2005, 2021



משה גל טדי קולק דוד בן גוריון
Powered by phpBB © 2001, 2005 phpBB Group