לעמוד החדשות
המצטרף/ת האחרון/ה לארגון נקים גב' רויטל מ- רמת השרון --- דוד בן גוריון וראשית השת"פ עם האויב בשואה עד להפקרות הבטחונית של היום
אביגדור ליברמן ביקש לפגוש את הפילוסוף הצרפתי ברנרד אנרי לוי לפני נפילתו של קדאפי  
הגב לנושא    אינדקס הפורומים -> פרשת סיריל קרן/מרטין שלאף



עדכונים של נקים:

אהוד ברק והסחיטה במיליונים (לכאורה) של סוכן המוסד ג'פרי אפשטיין
ראשון 07.01.24 0:58

חשיפה,מי שהורה על גיוסו של ג'פריי אפשטיין למוסד הוא לא אחר מאשר אהוד ברק כאשר היה ראש אמ"ן
שישי 05.01.24 12:41

היום יתקיים ערר במשפט דרייפוס ללוחם גיבור במשטרת ישראל
רביעי 27.12.23 20:28

מומלצים:

אוהב את ישראל, אוהב צדק? לארגון `נקים` דרוש נדבן פילנטרופ ולוחם

מעריב חושף ששופטי העליון גונבים מהציבור הטבות מפליגות הכל בניגוד גמור לחוק

רצח רבין:השבכ נעתר לבקשה של נקים לשחרר את פרופ' היס מחובת הסודיות על ניתוח הגופה

בלי בושה: השופטת ורדה אלשיך סידרה למקורבה השופט בדימוס פלפל שכר טרחה של 10 מיליון ש"ח

עמיר מנור, כתב מעריב, הוקלט משקר טרם הוציא כתבה שקרית נגד 'נקים' המיחצנת את רשם האגודות ושותפיו

שחיתות מע' המשפט פורצת את מחסום הקול,ראיון על ארגון נקים בקול ישראל, בייניש, מזוז ושנדר תחת ביקורת

הראל סגל: 'יש אדונים לארץ הזו והדמוקרטיה משרתת אותם ואת האינטרסים שלהם. כל היתר, וזה כולל את רובכם, נתונים במעמד עבדים החיים באשליית אדנות...'

צפה בנושא הקודם :: צפה בנושא הבא  
מחבר הודעה
מהארץ
אורח








הודעהפורסם: שלישי 20.12.11 14:54    נושא ההודעה: אביגדור ליברמן ביקש לפגוש את הפילוסוף הצרפתי ברנרד אנרי לוי לפני נפילתו של קדאפי

יומן מלחמה, או כך שיחררתי את לוב ‏(ותודה לסרקוזי‏)
ברנאר אנרי לוי, ששיכנע את נשיא צרפת לצאת למבצע נגד קדאפי, מפרסם את גרסתו למלחמה בלוב. מהשיחה עם סרקוזי, דרך הנזיפה במורדים על כתובות אנטישמיות בבנגאזי ועד ללילה בבר המלון בפאריס עם אביגדור ליברמן. שיחה עם פילוסוף שמתעקש שהוא לא אוהב מלחמות

ספי הנדלר
16.12.2011

“שבת, 5 במארס, שיחה עם סרקוזי: ‘אני בבנגאזי אדוני הנשיא’. ‘אה’, הוא משיב כאילו שום דבר איננו טבעי יותר מאשר לשמוע אותי מבנגאזי. ‘איך מתקדמים הדברים? מה שלומך?’...’יש לי דבר חשוב לומר לך. הרגע פגשתי את המסעודים של לוב. ‘את מי?’ ‘מסעוד ‏(על שם הלוחם האפגני שנרצח ערב הפיגוע בתאומים. ס”ה‏), המסעודים הלוביים, האופוזיציה לקדאפי, ראיתי אותם מכוננים...”. הקשר אובד”. ‏(ברנאר אנרי לוי, "המלחמה בלי לאהוב אותה", הוצאת Grasset‏, 2011).


תשעה חודשים חלפו מאז השיחה ההיא שייתכן שהיתה נקודת המפנה ששיכנעה את נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, לקבל לפגישה את המורדים הלובים ופתחה את הדרך למעורבות הצבאית הצרפתית מן העבר השני של הים התיכון. תשעה חודשים אחרי, ולוי קרוב הרבה יותר לסרקוזי, ולו רק פיסית: את השיחה בינינו מציע ברנאר אנרי לוי שננהל כמה מאות מטרים מארמון האליזה, בבר של מלון יוקרה. עם החולצה הלבנה הנצחית שלו וז’קט קטיפה שחור, צמוד כדרכו למכשיר הבלקברי, נראה שלוי מרגיש בנוח בפאריס כמו בבנגאזי.


בחודשים האחרונים הוא דילג לא מעט בין שתי היבשות ורשם את אחד ההישגים המרשימים ביותר בקריירה שלו כ”אינטלקטואל מעורב חברתית”: הדחת דיקטטור צמא דם. הטלפון הנייד הזה, שמשמש כרגע לשיחת חולין, שימש לפי עדותו של לוי ב–21 במארס להעברת קואורדינאטות מדויקות להפצצה או כדי לקבל, כמה חודשים אחר כך, רשימת מטרות שיש לתקוף רגע לפני הקרב האחרון על טריפולי.


לוי הפילוסוף הפך בעל כורחו לחלק ממכונת המלחמה. הוא אמנם מעולם לא היה פציפיסט, ובכל זאת סיכן הרבה כשגרר את עצמו ואת ארצו למלחמה. “בראש ובראשונה היתה הסכנה הפיסית. זה לא חשוב. הסכנה למוניטין, זה כבר יותר חשוב. השם שלך. הסכנה השלישית שהיא גדולה עוד יותר היתה אל מול העולם. מלחמה זה החיים והמוות. חיים ומתים. הסכנה היתה להפוך למעורב בכל זאת. זו היתה הסכנה. האם מונעים יותר מקרי מוות מאשר אלו שגורמים? האם גורמים לכך שהעולם יהיה טוב יותר או גרוע יותר? זה הסיכון האמיתי ולכך הייתי מודע מהרגע הראשון. זה רדף אותי לכל אורך העימות”, הוא אומר.


בתוך האליזה


בספר הוא מספר כמה זה מוזר לאינטלקטואל לקבל “הודעות ברכה” ברגע שמלחמה פורצת. האם המגע הזה עם לוחמים בחזית, עם סוחרי נשק המשחרים לפתחו, עם טייסים בדרך לקרב, גרם לו לייסורי מצפון? “כאשר אני מביא את המשלחת ממיסרתה לאליזה, אני יודע היטב שאני מביא אותם כדי שייתנו להם כלי נשק התקפיים לסיים את המלחמה הזאת. והם קיבלו את הנשק. כאשר אני מביא, עוד קודם לכן, באפריל, את הגנרל יונס לפאריס ‏(עבדול פתח יוניס, מפקד כוחות המורדים שנרצח בסוף יולי, ס”ה‏), אני לא מביא אותו לביקור תיירותי. אני מביא אותו כדי לאפשר פתיחת חזית חדשה”.


לוי עוצר לרגע ומהרהר במה שאמר זה עתה, “לסיים את המלחמה”, “לפתוח חזית”. “אלו משפטים”, הוא אומר. “המציאות היא כמובן יותר נוראה מכך, ואני יודע זאת. למרות זאת חשבתי - והמחשבה הזו מעולם לא הופרכה - שזה היה הדבר הנכון לעשותו בשביל האזרחים הלובים, בשביל השלום האזורי ובשביל העולם שאשאיר לילדי”.


הספר המרתק שהוציא לאור בשבועות האחרונים מגולל את סיפורה של המלחמה הזאת כמלחמה האירופית הראשונה של המאה ה–21: צרפת ובריטניה מובילות כוח שהוא בעיקר דו־לאומי, נגד חברה בליגה הערבית. לוי מתאר בפרוטרוט כיצד קשר את הקצוות ושיכנע את סרקוזי להיכנס להרפתקה שעלתה לשליט לוב, מועמר קדאפי, בראשו.


זו הצצה מרתקת אל מאחורי הקלעים של מסדרונות הכוח כיום. רשימות הנשק, הפגישות הליליות בארמון, חודשים של דשדוש, הניסיונות של קדאפי להציל את עצמו ולבסוף, נפילת טריפולי ושחרור לוב כולה. משום שהוא אינו משתייך רשמית לאליזה, לוי מרשה לעצמו לספר בפרטי פרטים את שיחותיו עם הנשיא.

ברנאר אנרי לוי במיסרתה. סרקוזי שידר על אותו גל

ברנאר אנרי לוי במיסרתה. סרקוזי שידר על אותו גל
. צילום: מרק רוסל

עוד כתבות בנושא

השבוע הגדול של פילוסוף המלחמה ברנאר אנרי-לוי 26.08.2011 | 22:09
קצו של הלילה הלובי 28.10.2011 | 12:00
לא מלה גסה 04.11.2011 | 12:00
אושר צרוף: נפילתו של קדאפי, ונצחונה של לוב החופשית - יומן מלחמה 26.08.2011 | 22:04
המלחמה בלוב | תפילת אשכבה לחלומות שנקברו 10.06.2011 | 00:00
איך לעזור למהפכני לוב? 12.03.2011 | 13:46

מתגלה שם דעתו של סרקוזי על צמרת ההנהגה העולמית כיום. לעתים קרובות הדברים רחוקים מלהיות מחמיאים. האמריקאים? “רכרוכיים באופן מוזר”; אנגלה מרקל? “מעוררת רחמים” בזהירות שלה. סילוויו ברלוסקוני? “שואל את עצמי אם יש לו עוד מוח”; יורגוס פפנדראו? “שם יותר מדי מקלות בגלגלים. אי אפשר לקוות ולחבל ‏(במבצע‏) כאשר אתה אפילו לא על הסיפון”; הטורקים? “מזל שחסמתי אותם” בזמן הדיון על כניסתם האפשרית לאירופה.


הוא אפילו מתאר את תגובתו של סרקוזי כאשר משלחת של המורדים מציעה לו, ב–20 ביולי, לחסל את קדאפי: “איני רוצה להפוך אותו לקדוש מעונה, ומעבר לזאת איני רוצח!”. ואולם לדברי לוי, הנשיא הצרפתי הוסיף: “אם הוא ייהרג בעימות, זה דבר אחר. אני חושב שזו תהיה שגיאה, אבל זה לא יהיה ענייני”. קדאפי הוצא להורג ב”עימות” שלושה חודשים ויומיים לאחר מכן.


הנשיא לא התקשר אליך כדי להגיד, ‘ברנאר, הגזמת’?


“הוא התקשר אלי לומר שהוא מאושר מכך שהספר יצא לאור, שהוא נהנה לקרוא אותו ושאין לו דבר וחצי דבר לומר בכל הנוגע לדיוק הציטוטים משיחותינו”, אומר לוי. לוי, שמצהיר שוב ושוב שלא הצביע ולא יצביע לסרקוזי, היה לאינטלקטואל המזוהה ביותר עם הנשיא הימני.


האם הקרבה החדשה הזאת לנשיא מפריעה לו? “תרמתי לכניסה למלחמה, לא בשל הקרבה שלי לסרקוזי. אינני קרוב אליו. כמעט לא דיברנו מאז שנבחר בשנת 2007. יש היום בצרפת נשיא שבאופן פלאי שידר מהר מאוד על אותו גל כמוני. אבל אין פירוש הדבר שאני קרוב אליו. הייתי יותר קרוב למיטראן, באמת קרוב. אל שיראק הייתי קרוב ברגע נתון. אל סרקוזי לא באמת. היו בינינו חילוקי דעות קשים, חשדנות. אני פחות קרוב אליו מאשר לאחרים וזה מה שהופך את הסיפור הזה למוזר כל כך. אתו זה הצליח ועם האחרים ‏(מיטראן בבוסניה ושיראק באפגניסטאן, ס”ה‏) זה נכשל”.


בצרפת היו מי שראו בהרפתקה הלובית המשותפת לפילוסוף ולנשיא סוג של רווח משותף לא רק לאזרחים הלובים אלא גם לסרקוזי וללוי. הראשון היה זקוק לסוג של הילה אינטלקטואלית שמאוד חסרה לו, במיוחד מאז פיטר את שר החוץ הקודם שלו, ברנאר קושנר ‏(מייסד עמותת “רופאים ללא גבולות”‏). השני רצה בכל מאודו להשפיע בפועל על ההיסטוריה. לשניהם ניתן מבוקשם בדרך כזו או אחרת.


גם הספר משך אש, כמובן. “לא כל כך הרבה”, אומר לוי ומבליע חיוך, הוא שרגיל במטחי ביקורת של חבריו בשמאל. את החץ המושחז ביותר שיגרו לעבר לוי בעיתון “לה מונד” ‏(שבמועצת המנהלים שלו הוא יושב‏). בכתבה על הספר טענה הכתבת שהניסיון של לוי לנכס לעצמו את הכרזת המלחמה מופרך, וכי עוד לפני שהתקשר לסרקוזי החלו ההכנות להתערבות צבאית בלוב.


“הרכבת יצאה לדרך” יומיים לפני שהפילוסוף טיפס עליה?


“זה הפרט היחיד שבמחלוקת”, אומר לוי בלי להתעמת מעבר לכך עם התקשורת. עור הפיל שלו מאפשר לו להתעלם ולהתבשם בתוצאות בשטח: קדאפי הלך, צרפת ניצחה.


הטעות


עניין אחד שבו נחל לוי כישלון די מהדהד הוא הניסיון שלו להביא להתקרבות בין לוב החדשה לירושלים. “הייתי נאיבי”, הוא אומר ומשתמש במטאפורה המוכרת לכל זר שביקר אי פעם בישראל: “קשה לי לעכל את הרעיון של מי שמסרב שיחתימו לו את הדרכון בביקורת הגבולות. אני תמיד מחתים את הדרכון שלי. זה עקרוני בשבילי. אפילו הפסקתי לפגוש מישהו יקר לי, כי בזמן שנסע אתי סירב שיחתימו לו את הדרכון בכניסה לישראל”.


הנמשל ברור: הרעיון שישראל כה שנויה במחלוקת עד שעצם אזכורה אסור בתכלית ועלול לגרום לצרות ברחבי העולם. אבל זה בדיוק מה שקרה כאשר לוי בא עם מסר לא רשמי ממועצת המהפכה הלובית לרשויות בישראל.


בספר הוא מתאר בפרוטרוט את מהלך האירועים. בסוף מאי הוא מקבל שיחת טלפון מאחד מאנשי הקשר שלו בלוב, המבקש מהפילוסוף להעביר מסר “לחברים הישראלים שלך”, ולפיו “לוב לא תהיה עוינת כלפיהם”. למחרת ממריא לוי לישראל. כמה מבני שיחו הישראלים מתעניינים אמנם בגורלו של דומיניק שטראוס־קאהן יותר מאשר בלוב, אבל לוי מצליח להשלים את המשימה.


ב–2 ביוני הוא כבר היה אצל בנימין נתניהו, מנסח יחד אתו הודעה ולפיה “מדינת ישראל מקווה כי לכשתקום ממשלה חדשה בלוב, היא תקדם את השלום והביטחון לכל עמי האזור”. ההודעה מתפרסמת אחרי פגישת נתניהו עם שר החוץ הצרפתי, אלן ז’ופה. מתפרסם גם מסר הנורמליזציה מהלובים לירושלים, שנשא אתו לוי. בעולם הערבי מתחוללת סערה. הלובים נאלצים להכחיש בתוקף. לוי מבין שטעה. “איך יכולתי לשגות כך?”, הוא שואל ומשיב: “היה לי קשה לדמיין שקשר עם ישראל צריך להישאר חשאי. הייתי באופריה מההיתכנות של קשר נורמלי ביום מן הימים, בין ישראל לעוד מדינה ערבית. לא חשבתי שזו כזאת בעיה”.


ומעבר לאפיזודה הזאת, האם ישראל אינה צודקת בחשדנותה כלפי “האביב הערבי”?


“בהחלט, גם אני חשדן. אין ‏(אצלי‏) כל כוונה לקבל, לאמץ, את כל מה שהאביב הזה מביא. אני שומר על חוש הביקורת שלי. וכאשר קיימת האפשרות לדבר עם חלק מהשחקנים המרכזיים ‏(של האביב הערבי‏), אין כל מניעה לומר להם את מה שחושבים. אתן לך דוגמה: אחרי הדברים שאמר עבד אל־ג’ליל על השריעה ‏(מוסטפא עבד אל־ג’ליל, ראש מועצת המעבר הלאומית של לוב, שדיבר על אימוץ השריעה, ההלכה המוסלמית, בלוב החדשה, ס”ה‏). הדברים חוללו סערה בעולם. אני התקשרתי לאנשים שיש לי אתם קשר בתוך המועצה, כדי להמליץ להם בחום שהממשלה לא תכלול איסלאמיסטים. אינני טוען שזה מה שהביא לכך שאין איסלאמים קיצוניים בממשלה החדשה, אבל המציאות היא שאין”.


ועדיין, מנקודת מבט ישראלית, האם לא היה עדיף עם אסד ועם מובארק שכיבד את הסכם השלום, עם קדאפי שמימן את הטרור הבינלאומי אבל לפחות את השטן הזה היכרנו היטב? אולי עכשיו נפתחה הדרך המהירה לאיסלאם הקיצוני בשלטון בשורה של מדינות?


לוי מוחה בתוקף על ההנחה המובלעת שהדיקטטורים האלה היו נוחים אסטרטגית לישראל. אבל הנקודה שהוא מתעקש עליה עקרונית יותר: “אין לנו ברירה. זה לא תפקידה של הדמוקרטיה בכלל, ושל ישראל בפרט, להחליט אם על הדיקטטור להיעלם או לא. זה העם שאמור להחליט על כך. הברירה היחידה שעמדה לפני ישראל היא להתבצר בעמדה של סירוב, עמדה שהיתה קושרת את גורלה בגורל הדיקטטורים ‏(המודחים‏) או להביע סימפטיה עקרונית כלפי ניצני הדמוקרטיה והחירות.


ואולי ישראל חוששת לאבד את המותג “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”?


“אני לא מעז לדמיין זאת. ישראל, שנאחזת במונופול על הדמוקרטיה כמו הקמצן של מולייר בתיבת האוצר שלו - אני לא רוצה להאמין בכך. ואם זה בכל זאת כך, אז זה שיקול אבסורדי. הרי דבר לא מונע מעם לסלק את השליט העריץ. אין לנו השפעה על כך. מכאן שאנחנו יכולים לבחור בין היצמדות לסדר הישן, לבין אמירת ‘ברוך הבא’ לעולם החדש".


לוי משוכנע שישראל מסוגלת לנהוג אחרת ומזכיר אותה הודעה נשכחת לתקשורת, שבה בירך נתניהו את אומץ לבו של העם הלובי המתקומם נגד קדאפי. המסקנה של לוי: “לברך את העם שמסלק את העריץ, להישאר עם עיניים פקוחות, ולהתכונן לטוב מכל כמו לגרוע מכל. ואם זה הגרוע מכל, לומר זאת בבירור. ובאותו היום יהיה צריך לומר, שמי שלא סגרו את הדלת מראש חייבים, למרבה הצער, להכיר בעובדה שהקרב למען הדמוקרטיה הוליד, באופן זמני, סדר לא דמוקרטי. אנחנו עדיין לא שם. נראה”.


הישגם של האחים המוסלמים במצרים, ניצחון האיסלאמיסטים בתוניסיה, השריעה בלוב, תוצאות הבחירות לפרלמנט במרוקו. האם אנחנו כבר לא בדרך לשם, לגרוע מכל? אתה לא רואה בכך סימן מבשר לכך שהמלחמה שבה תמכת היתה מוצדקת, אבל התוצאה שלה גרועה?


“אני רואה בכך סימן שהאנשים האלו ‏(התנועות האיסלאמיסטיות, ס”ה‏) שהיו המדוכאים ביותר והמאורגנים ביותר זכו בניצחון זמני. בה בעת אינני משוכנע שהם יחזיקו מעמד במבחן השלטון, ושהעמים לא יחליפו אותם באותה המהירות שבה העלו אותם לשלטון”.


ליברמן בבר


הספר של לוי עמוס באנקדוטות ובמפגשים הזויים. מאנשי אל־קאעדה במדבר, דרך שליחו של סייף אל איסלאם קדאפי, המאתר את לוי במלון יוקרתי בפרובנס כדי לשאת ולתת על פשרה, ועד מפגש עם שר החוץ הישראלי, אביגדור ליברמן, בבר של מלון היוקרה הפריסאי “רפאל”, לא הרחק מהשאנז אליזה.


“זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו”, מודה לוי. חוות הדעת שהוא מביא בספר ומאשר בראיון, איננה חיובית. רחוק מזה. למעשה, עוד לפני שנפגשו, דמותו של ליברמן הטרידה את לוי המגויס למען לוב. באחד מהלילות בחורף שעבר, כשלצדו חברי ההנהגה הלובית, הוא התקשר אלי לברר האם נכונות השמועות ששר החוץ של ישראל לא רוצה בנפילת קדאפי, ותהה בשם ידידיו הלובים האם יש קשרים בין מקורבים לליברמן לבנו של קדאפי, סייף אל איסלאם.


הפניתי את לוי לתחקיר של גידי וייץ, שפורסם במוסף מיוחד של עיתון “הארץ”, על מרטין שלאף, איש העסקים האוסטרי וידידו של שר החוץ הישראלי ‏(“מרטין שלאף: התמנון”, 8.9.2010‏). וייץ כתב בין השאר על הקשר ההדוק של שלאף עם סייף אל איסלאם. לוי קיבל הזדמנות לבדוק את הדברים פנים אל פנים. בספר הוא מגולל את סיפור המפגש עם ליברמן ב–26 במארס.


לדברי לוי, ליברמן הוא שביקש לפגוש אותו, והוא נענה בחיוב. “הוא תואם למה שחשבתי עליו, פיזיונומיה של מאבטח בכניסה למועדון לילה”. אבל “חוץ מזה הוא אינטליגנטי”, כותב לוי. “יותר אינטליגנטי, יותר רהוט, משחשבתי”.


לוי מבקש מליברמן ש”יכחיש את השמועה המרושעת המייחסת לו קשרים אישיים עם איש עסקים אוסטרי אפל, המיודד עם בנו של קדאפי”. בדיעבד, מוסיף לוי, “אם זה נכון זה איום ונורא. אינני יכול להאמין בכך. זה להוציא את דיבת הציונות רעה”.


עיקר השיחה נסב על תגובתה של ישראל לאביב הערבי. ליברמן, לפי הנוסח של לוי, משתמש בשלושה טיעונים: אסור לישראל לנטוש את בעלי בריתה, אסור לה להראות חולשה ולו הקלה ביותר, ואל לה להצטייר כנאיבית. “יש בטיעונים האלה היגיון פנימי”, מודה לוי, “אני סבור שהם גרועים”.


השיחה נמשכה אל תוך הלילה. כך מתאר את הסצינה לוי, בספרו: “הוא ‏(ליברמן‏) לוגם כוסית ויסקי אחרי כוסית. ככל שהשעות חולפות הוא נראה לא כשומר בכניסה לבר, אלא כאחד מעמודי התווך שלו, שלא רוצה ללכת לישון. ככל שהוא שותה לשונו משתחררת... האמת היא שהאיש הזה מפחד. האיש הזה שאומר לי שהוא מפחד שיחשבו שהוא מפחד, מבועת בעצמו למעשה. הפנים השמנות עם ההבעות הפשוטות, המבט של שיכור, הגוף העצום והמותש, נשיפות האוויר הקולניות, הכל נדמה לי כקריאה לעזרה. הבר מתרוקן והשעות חולפות וקולו שבתחילת הערב הצטלצל כקול של שר לא מרמה יותר ורועד מעט. אני מגלה משהו שאני מכיר היטב, בן אלפי שנים: הפחד הדרמטי של ישראל. ונגד הפחד הזה, אני חושש, אין לי מה לעשות”.


דברים קשים, האם לוי מצטער שהדפיס אותם? “הדיוקן יכול להיראות אכזרי, בעיני הוא איננו כזה. המסקנה שלי היא שהוא מייצג


את הפחד העמוק של היהדות בכלל ושל ישראל בפרט. עמדה של פסימיות והיעדר תקווה מוחלט. הרעיון הוא, שישראל היא בכל מצב ועניין מטרה של יריבויות שלא ניתן להכחיד ושכל מה שניתן לקוות לו הוא להרוויח קצת זמן. העמדה שלו היא של מי שנתון במצור. הוא פוחד, פוחד. זה יותר מאשר קו פוליטי, זו תפישה מטאפיסית. העמדה שלו הכאיבה לי. ישראל הרי חזקה. היחס שלי ליהדות מבוסס על הרעיון שאסור להיות קורבן. שלא נהיה עוד קורבן. שיש לנו האפשרות לקחת יוזמה. לכן שבכל פעם שאני פוגש את נתניהו אני אומר לו את הדברים האלה, הדיפלומטיה של הצעד הראשון”.


איבדת תקווה בנתניהו?


“לא. הוא עדיין יכול להפתיע”.


אתה היחיד שעוד מאמין בכך, אני אומר ללוי. בישראל סבורים שההפתעה היחידה שהוא מסוגל לה היא לתקוף את איראן. הוא מהנהן כמי ששמע את הדברים קודם. “אף אחד לא האמין שסרקוזי יקבל את ההחלטה הבלתי צפויה והנועזת לתקוף את לוב. והוא עשה זאת. זהו המסתורין של בני האדם, וגם לפוליטיקאים יש חלק מסתורי. אינני מתייאש מאיש מלבד מהפשיסטים”.


וגם אותם פגש לוי בלוב. התעקשותו של לוי לא להסתיר את זהותו היהודית בשטח יצרה חריקות במדינה המורגלת לגדף את ישראל באופן הגולש תכופות לאנטישמיות גלויה. כך היה כשראה בבנגאזי קריקטורה אנטישמית על קירות העיר - קדאפי עם מגן דוד על המצח.


זה הציק לך מאוד?


“אז הבאתי לכך שימחקו אותה”. אבל יש מן הסתם אחרות? “יש עוד. אני הבאתי לכך שימחקו את זו שראיתי ואולי עוד כמה. אבל יש משרד מסוים בעיריית בנגאזי שהבין שזה מחוץ לחוק המקובל, שזה טאבו, כמו בצרפת.


“החוק לא מונע מאנשים להיות אנטישמיים. אני ויתרתי מזמן על הניסיון למנוע מאנשים להיות אנטישמיים. צריך להסביר להם שביחסי הכוח הנוכחיים לא מומלץ לנהוג כך. וכאן זה היה אותו הדבר: האנשים מבנגאזי הבינו שאסור שיהיו כתובות אנטישמיות בטיילת. ואני יכול לומר לך שאין יותר ‏(קריקטורות כאלו‏), או שלפחות לא ראיתי בביקורים הבאים שלי בבנגאזי”.


לא רק בנגאזי. לוי מתאר בספר את האכזבה העמוקה שחש מההתקפה של גדול שחקני צרפת, ז’ראר דפרדייה, על ההתגייסות שלו למען לוב. “ברנאר אנרי לוי? קורקינט אינטלקטואלי שמצפצף. ואין לנו שום רצון להיות מובלים על ידי קורקינט. הוא מסוג האנשים שאוהבים את ‘האח הגדול VIP’, אביר על סוס לבן שמטיף מוסר ומעניש אנשים”, אמר דפרדייה והוסיף בדפרדיאנית אופיינית: “יום אחד אמרתי לו ‏(ללוי‏) Merde, זה אומר לך משהו?”. הפילוסוף הצרפתי רפאל איינטהובן הגיב לדברים בנוסחה קולעת, והושיב על אותו אוכף את כוכב הקולנוע ואת הקומיקאי הצרפתי האנטישמי דיידונה, שבא לביקור הזדהות עם קדאפי בטריפולי. הוא קרא לשניים "דפרדיידונה".


האם הדברים של דפרדייה פגעו בלוי? הוא משחרר נשיפה רעשנית מופגנת כאומר "לא איכפת לי", ואז מוסיף: “העובדה שדפרדייה ודיידונה יוצרים ברית וירטואלית היא עניינם שלהם. העובדה שחוט השני הסליניאני על היהודי מחרחר המלחמות, היהודי מ’בית הספר לגופות’ ‏(הפמפלט האנטישמי שפירסם לואי־פרדיננד סלין ב–1938, ס”ה‏), מגיע עד לימינו אנו, ראויה לציון. צריך לעשות בקרת נזקים ולדאוג שיחסי הכוחות יישארו לרעתם”.


הראיון מסתיים והשיחה מתארכת תוך כדי טיול ברחובות פאריס, המוארים לכבוד חג המולד. לוי מפליג בדיבורים על האופן שבו נתפשת המעורבות הלובית שלו בישראל. אין ספק שהדבר מטריד אותו. במרחק שלושה מטרים צועד שומר ראש דיסקרטי וגברתן. לוי מאוים ויש לו סיבות טובות לחשוב שיש מי שירצו במותו. נאמני קדאפי, למשל, ונאמני בשאר אל אסד. “הייתי מעדיף לא להסתובב עם שומר ראש, כמובן. אבל אני משלים עם זה בתקווה שזה לא יימשך יותר מדי זמן”, הוא אומר, ומוסיף: “הייתי כבר כמה פעמים בחיי במצבים כאלה. בתקופת מלחמת בוסניה וגם לפני שלושה חורפים ‏(כאשר טרוריסט מרוקאי נתפס בבלגיה עם רשימת מטרות ובראשה לוי, ס”ה‏). אינני פטאליסט, ויש לי רצון וכוונה לחיות עוד הרבה זמן”.


יועץ התקשורת של אביגדור ליברמן, צחי משה, מסר בתגובה כי השיחה התקיימה בנוכחות רובי שפיגל, פעיל יהודי בולט בבריסל, והציע לפנות אליו. לדברי משה, “אין מלה אחת של אמת בטענות. כל מי שמכיר את ליברמן יודע שמעולם הוא לא שתה ויסקי, שאפילו את ריחו הוא איננו יכול לסבול. בהזדמנויות מתאימות השר שותה יין אדום”. משה הוסיף כי בשיחה לא הוזכר “שום איש עסקים אוסטרי”, לא באופן ישיר, לא באופן עקיף. “הדברים הם שקרים מוחלטים והדבר היחיד שהם מעידים עליו הוא כנראה מצבו של לוי באותו הערב. כל מי שמכיר את עברו של לוי גם יודע כי הוא נוטה לבלבל בין מציאות לדמיון". בשיחת טלפון אישר רובי שפיגל את גירסת ליברמן, "היחיד ששתה שם ויסקי זה אני. כנראה שאין לו (ללוי) זיכרון טוב". 



http://www.haaretz.co.il/news/arab-spring/1.1592497
חזרה למעלה

חשיפה בלעדית של "נקים": ההונאה במיליארדים של הקיבוצים בשיתוף רשם האגודות

מגלובס
אורח








הודעהפורסם: שלישי 20.12.11 14:56    נושא ההודעה: בנימין נתניהו: "ישראל לא תצטער לראות את קדאפי נעלם מהמפה"

נתניהו: "ישראל לא תצטער לראות את קדאפי נעלם מהמפה"
נתניהו אמר הדברים בפגישה עם שר החוץ של צרפת, אלן ז'ופה ■ "לקדאפי היסטוריה ארוכה של תמיכה בטרור בינלאומי ואלימות נגד עמו"
02/06/2011, 18:39


"לקדאפי היסטוריה ארוכה של תמיכה בטרור בינלאומי ואלימות נגד עמו", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו היום (ה'), בפגישה עם שר החוץ של צרפת, אלן ז'ופה. במהלך הפגישה הביע נתניהו את הערכתו על החלטת נשיא צרפת והממשלה הצרפתית לפעול כנגד לוב.

נתניהו אמר כי הוא מאמין שפעולות צרפת שלחו מסר תקיף של נחישות וסייעו למנוע טבח המוני. "קדאפי מעולם לא היה חבר של שיראל או העם היהודי וישראל בוודאי לא תצטער לראות אותו נעלם מהמפה". נתניהו אמר כי מדינות ישראל מקווה כי כשתקום ממשלה חדשה בלוב, היא תקדם את השלום והביטחון באזור.

בהמשך, התייחס נתניהו למשבר החוב ביוון, תוך שהוא קורא למדינות האיחוד האירופי לסייע לה בתהליך. בעניין גלעד שליט, העביר ז'ופה מכתב מרעיית נשיא צרפת קרלה ברוני לשרה נתניהו, בו נכתב כי "צרפת עושה הכל כדי לשים קץ לסבלו של גלעד תוך שיתוף פעולה עם השלטונות בישראל".


http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000651605
חזרה למעלה

הצג הודעות מלפני:   
הגב לנושא    אינדקס הפורומים -> פרשת סיריל קרן/מרטין שלאף כל הזמנים הם GMT + 2 שעות
עמוד 1 מתוך 1

נבחרים

גילויים אחרונים בפרשת רצח יצחק רבין ז"ל

הקשרים של `המאפיה` המשפטית נחשפים

הצטרף עכשיו למאבק של נקים נגד השחיתות השלטונית

גלובס חושף שהפרקליטות מושחתת השופטת הדס יהלום מאשרת זאת אך לא עושה דבר

תודה למאות הלייקים, שדרגנו
לדף חדש תודה לחדש לנו לייק!


 
קפוץ אל:  
אתה יכול לפרסם נושאים חדשים בפורום זה
אתה יכול להגיב לנושאים בפורום זה
אתה לא יכול לערוך את הודעותיך בפורום זה
אתה לא יכול למחוק את הודעותיך בפורום זה
אתה יכול להצביע בסקרים בפורום זה
You can attach files in this forum
You can download files in this forum
תגובה כללית לאתר זה כאן, תגובה להודעה או כתבה ספציפית יש להגיב למעלה,תודה!


WANT TO KNOW WHO REALLY RULES THE STATE OF ISRAEL? GO TO THE SCHLAFF AFFAIR

Powered by Nakim Israeli Citizens ֲ© People of Israel 2005, 2021



משה גל טדי קולק דוד בן גוריון
Powered by phpBB © 2001, 2005 phpBB Group