כך תוחזק שרון על ידי עוזריו בשנה האחרונה לתפקודו כראש ממשלה

[הארץ]

הלך ודעך

מאת אלוף בן

כך תוחזק שרון על ידי עוזריו בשנה האחרונה לתפקודו כראש ממשלה




"היתה אצלו ירידה ניכרת לעין בתפקוד", אבחן ח"כ יובל שטייניץ שכיהן כיו"ר ועדת החוץ והבטחון

תצלום: פייר תורג`מן / באובאו


בשנה האחרונה לכהונתו כראש הממשלה, שבה הנהיג את ההתנתקות מרצועת עזה ואת "המפץ הגדול" במפה הפוליטית, הראה אריאל שרון סימנים גוברים של דעיכה פיסית. הוא התקשה ללכת. באירועים שאליהם הוזמן נמדדו המרחקים בקפידה. בנסיעתו האחרונה לחו"ל, לעצרת האו"ם בספטמבר 2005, ספרו אנשיו את הצעדים בין חדרי הפגישות שבהם נועד עם מנהיגי העולם ווידאו שלא יצטרך לעלות במדרגות. כשבא אחרי שובו ארצה לארוחת ערב בבית השגריר הבריטי, סיימון מקדונלד, נאלץ שרון ללכת 64 מטרים לפי מדידת המאבטחים, והגיע מתנשף ובקושי נושם.

בימי ראשון, לפני ישיבת הממשלה, עוברים ראש הממשלה והשרים לפני סוללת הצלמים. בשנות כהונתו הראשונות, שרון נהג לעלות במדרגות מלשכתו לחדר הממשלה, ולחצות את המסדרון בצעדים בוטחים ובפנים חתומות. בשנה האחרונה, העלו אותו לישיבות במעלית קטנה, והצעידה הקצרה לעיני המצלמות הפכה לאתגר גדל והולך.

"הדעיכה לא בלטה בהחלטות הגדולות", מספר פקיד בכיר שהשתתף בדיונים רבים אצל שרון. "השנינות, ההומור, הנחרצות והנחישות שלו נשארו עד לישיבה האחרונה שניהל, שעסקה בכפר רג`ר, ביום שבו התמוטט. והוא היה פוליטיקאי טוב, וידע איפה לסבן ולמרוח, מתי הפגישה חשובה ומתי אפשר לספר שעה וחצי של אנקדוטות. אבל לקראת הסוף, הוא ירד פחות לפרטים, ונצמד הרבה יותר לניירות שכתבו לו. בהתחלה לא ראיתי אותו נרדם בישיבות, ובסוף כן. וגם הקושי בהליכה הלך וגבר, וזה בלט לעין".

היו"ר לשעבר של ועדת החוץ והביטחון, ח"כ יובל שטייניץ, היה היחיד שהתבטא בפומבי על דעיכת שרון. בראיון לארי שביט באפריל האחרון, סיפר שטייניץ שבתשעת החודשים האחרונים לכהונת שרון "חל שינוי ברור. זה לא הגיע למצב של חוסר כשירות, אבל שרון נזקק לעוזריו ולדפיו ולטקסטים שהוכנו עבורו מראש. זה לא היה כך קודם לכן. היתה אצלו ירידה ניכרת לעין בתפקוד". קודם לכן, אמר שטייניץ, ההופעות של שרון בוועדת החוץ והביטחון "היו וירטואוזיות".

לא "מחלת מנהיגים"

המידע על קשייו הפיסיים של שרון הוסתר מהתקשורת ומהציבור. רק אחרי ששקע בתרדמת, בדיוק לפני שנה, החלו הפרטים לטפטף החוצה בשיחות עם אנשים שעבדו במחיצתו והשתתפו בישיבות שניהל. לא מדובר בניסיון לאתר בדיעבד סימנים מקדימים להתמוטטות שלו. מתברר שעוזריו היו ערים לבעיותיו ושוחחו על כך ביניהם גם בזמן כהונתו. הם לא מכחישים את הפרטים: את העייפות, את הקושי ללכת ולנשום, את הצורך הגובר בפתקים וסיכומי דיון מוכנים. אך לדבריהם, כושרו האינטלקטואלי לא נפגע, וגם לא יכולתו לקבל החלטות ולהנהיג. איש לא עירער על מנהיגותו ושליטתו המוחלטת במדינה עד לרגע האחרון שלו בתפקיד. גם לא ידוע על סימני אזהרה, שיכלו לנבא את האירוע המוחי הראשון, שבו לקה ב-18 בדצמבר 2005.

המקרה של שרון הראה שבריאות מנהיגים אינה עניינם הפרטי, אלא דאגתו של הציבור כולו. אין ספק שלכתו היתה נקודת מפנה פוליטית והיסטורית. אך ככל הידוע, הוא לא סבל מ"מחלת מנהיגים" שהועלמה מאזרחי ישראל. הוא לא עבר בחשאי טיפולים רפואיים, ולא סבל מסרטן וממחלות לב כמו לוי אשכול, גולדה מאיר ומנחם בגין. רופאיו האישיים, הד"ר שלמה שגב והפרופ` בולק גולדמן, סיכנו את יוקרתם המקצועית כשהכריזו "שרון בריא" בראיון ל"ידיעות אחרונות" ימים אחדים לפני קריסתו. לדבריהם, הבדיקות התקופתיות שלהם לא הראו שום דבר חריג, למעט עודף משקל. הם לא נשאלו על הקשיים הפיסיים שהטרידו את סביבתו של שרון ולא דיברו עליהם. גם את הצליעה והנכות ברגל גימדו. מחלת כלי הדם במוחו של שרון התגלתה רק לאחר שאושפז.

גם שרון לא הוטרד מבריאותו. להיפך: לפי כל העדויות, הוא האמין שיחיה עד גיל מופלג כמו סבתו ודודתו, שעליהן הרבה לספר. לא היה לו ספק שייבחר לכהונה נוספת של ארבע שנים, ואז יפרוש לחווה "לרכב על הסוסים". עוזר קרוב אומר ששרון שקל לכהן עוד שנתיים ואז למצוא מי שיוכל לסמוך עליו כמחליפו. אולי ציפי לבני, שאותה הרבה לקרב אליו בסוף כהונתו וקידם במעלה התפקידים המיניסטריאליים.

"חשבנו שאנחנו צריכים להקל עליו, כי רצינו לשמור עליו", מספר העוזר, "רצינו שיתעסק רק בדברים העיקריים, שלא יילך לאירועים מיותרים וטיפשיים ויהיה יותר בבית. שינוח. אבל לא בגלל בעיות בריאות. הוא היה מצונן יותר ומאבד את הקול, אבל לא היו לו בעיות בריאות. והוא לא רצה שיקלו עליו". בתקופה שקדמה להתנתקות, שרון ביטל את רוב יציאותיו מהלשכה ומיעט להשתתף באירועים. ההסבר שנמסר לתקשורת היה ביטחוני: המאבטחים חששו שאנשי ימין ינסו לפגוע בראש הממשלה. עוזריו אומרים שזאת אכן היתה הסיבה להסתגרות בלשכה, ולא מצב בריאותו או עייפותו. באותו זמן, שרון ביקש לדלל את לוח הזמנים ו"להשאיר לו בלוקים של זמן לחשוב בחווה, בלי טלפונים ובלי פגישות".

עוזר אחד מתעקש, שקריסתו של שרון היתה טרגדיה של צירופי מקרים בעייתיים. האירוע המוחי הראשון פקד אותו במשרד, לפני שיצא הביתה לחוות שקמים. אילו לקה בו בלילה, בביתו, קריש הדם היה מתפורר ואיש לא היה מבחין בכלום. לא היו בדיקות פולשניות, ולא היו מגלים את החור בלב, ולא קובעים לו צנתור ומזריקים לו תרופה לדילול הדם, שגרמה לאירוע השני והחמור. אלמלא שרשרת האירועים הזאת, שרון היה עד היום בהנהגת המדינה.

העוזר הזה מספר, ששרון סבל בשנה האחרונה מכאבים קשים באחת מרגליו, שבה נפצע בקרב לטרון ב-1948. צליעתו הלכה והחמירה, והוא הרבה להתנשף. בבואו לעבודה התיישב על הכיסא בלשכתו ולא התהלך בין החדרים, כמו שעושה יורשו אהוד אולמרט. אבל "דווקא בנסיעה לאו"ם, שרון הלך יותר מבנסיעות אחרות, ותמיד מדדו לו צעדים". באותה נסיעה, שרון השתתף בקבלות פנים ובאירועים, וכשסיים את סדר היום המדיני נסע לארוחות ערב בבתים של תורמיו בניו יורק.

העוזר אומר גם שבישיבות ובדיונים, שרון נרדם הרבה פחות משרים אחרים, ועייפותו נבעה מהקושי שלו להירדם בלילות. "אין ספק, שהוא היה מבוגר בחמש שנים מהיום שבו נבחר, אבל לרגע לא חשבתי שאנחנו מסתירים את האמת על מצב בריאותו", מסכם העוזר. לדבריו, התקופה שבה הודאג משרון היתה אחרי ניצחונו בבחירות של 2003. "היתה לו סוג של באסה, לא דיכאון רפואי. הוא היה מצוברח, כאילו ניצח בבחירות ועכשיו אין שום דבר חדש, ומשעמם לו בתפקיד. בשלב הזה הוא החל לישון יותר ויותר בחווה והפסקנו את שנת הצהריים בירושלים". בקדנציה הראשונה שלו, שרון נח בצהריים במעונו בשכונת רחביה וישן בו פעמים אחדות בשבוע. בקדנציה השנייה, הלו"ז שלו נמשך ברציפות עד הערב ואז יצא לחוות שקמים. שרון יצא מהמשבר ומצא כיוון חדש רק בסוף 2003, כשהחליט לסגת מעזה.

הלקח לא נלמד

במבט לאחור, ברור שהסטטיסטיקה הרפואית עבדה נגד שרון. הוא היה ראש הממשלה הכי מבוגר בתולדות ישראל. מקורביו ידעו שמצב בריאותו הוא סוגייה פוליטית טעונה, שעלולה להציק לו בהתמודדות עם פוליטיקאים צעירים ממנו, כמו בנימין נתניהו. במערכת הבחירות של 2001, עשה המטה של אהוד ברק ניסיון כושל להעלות לדיון תקשורתי את "המחלות של אריק". אך הסיפור לא תפס, בהיעדר ראיות של ממש. בקמפיין של 2003 התעסקו בשחיתויות ובחקירות ולא במחלות. אבל ככל שהתקרבו הבחירות של 2006, עניין בריאותו.

באפריל 2005, לפני פסח, הלכתי עם עמיתי יוסי ורטר לראיון חג עם ראש הממשלה. המפגשים האלה עם שרון היו סיוט לכל עיתונאי: הוא התכונן היטב לשאלות, ונצמד לנקודות שהכין מראש. איך אפשר להוציא אותו מהדפים שלו, שאלנו את עצמנו, והחלטנו להעלות את הנושא הבריאותי. אולי נצליח לתפוס אותו לא מוכן בנקודה רגישה.

אבל שרון הכיר את השאלות האלה ושלף מיד את תשובתו המוכנה: "אני מזמין אתכם לראות את הביוליטין הרפואי שלי". נענינו לאתגר וביקשנו לראות את התיק. שרון לא ציפה לזה: "דווקא לי זה היה מאוד נוח. אבל אינני יודע איך עושים את זה". התעקשנו, ושרון זז בכיסא ופנה לדוברו, אסי שריב: "אה, איך אנחנו עושים את זה? יש כללים?". "בהחלט נבדוק", השיב שריב. ושרון סיכם, בניסיון לצאת מהמבוכה: "הייתי רוצה, אבל זה פשוט לא מקובל כאן, אולי אתם יכולים לפנות...". בזה הסתיים העניין. הכללים לא נמצאו והתיק הרפואי נחשף, לפחות בצורה חלקית, רק אחרי האירוע המוחי הראשון של שרון, כשסביבתו ניסתה להראות שהוא בריא וכשיר.

כמה חודשים אחר כך כתבתי מאמר על בריאותו של שרון כסוגייה חשובה במערכת הבחירות הקרבה. לא היה לי שום מידע על מחלות או קשיים, רק הערכה שאדם בגיל כזה כבר אינו במיטבו. בלשכתו אמרו לי: "טוב שאתה כותב על זה עכשיו, הרבה לפני הקמפיין. ככה לא יטרידו אותנו בהמשך". במסיבת העיתונאים האחרונה שניהל שרון, כשבועיים לפני השבץ הראשון, הוא התייחס בבדיחות הדעת לגילו המתקדם ואמר: "עוד ארבעה חודשים אהיה בן 78, זה הגיל המתאים להמשיך קדימה".

קשה לדעת אם קשייו הפיסיים של שרון השפיעו לרעה על איכות תפקודו בהנהגת המדינה ועל טיב ההחלטות שקיבל, או אם היה תלוי יותר מבעבר בבניו, במקורביו ובאנשי הלשכה. אין ספק שעד לרגע האחרון, הוא הנהיג והוביל וקיבל החלטות גורליות. אבל גם אין ספק, שלמצב בריאותו היתה חשיבות עליונה לעתיד המדינה, שקריסתו הפתאומית הכניסה אותה לסחרור מערכות. הלקח לא נלמד: שנה אחרי לכתו של שרון, עדיין אין כללים מחייבים לדיווח ופיקוח על בריאותם של מנהיגי ישראל, וגם לא גיל פרישה מחייב מתפקיד ראש הממשלה, כמו שיש לעובדי מדינה ולשופטים.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/809757.html