מדוע שרון הפקיד את ההחלטה על הנסיגה בידי גלעד החקלאי?

[חיים יטיב]

מדוע שרון הפקיד את ההחלטה על הנסיגה בידי גלעד החקלאי?

מתוך הכתבה בהארץ: "אפשר לתמוה מדוע הטיל ראש הממשלה על מנהל לשכתו להציג את יוזמת הנסיגה מעזה, בעלת ההשלכות המדיניות, הביטחוניות והפוליטיות מרחיקות הלכת, לפני בנו, חקלאי שמעולם לא מילא תפקיד ממלכתי. בקורסים למדע המדינה וממשל לא מלמדים על בני משפחתו של המנהיג כרשות נפרדת, בעלת השפעה וזכות וטו על מדיניות החוץ הלאומית. אבל כך התנהלו העניינים בחוגו הקרוב של שרון. עוזריו אומרים, שלגלעד היתה ההשפעה הגדולה ביותר על אביו."


מדוע לתמוה כאשר כבר מבינים מדוע שרון בגד בביטחון ישראל?
1. לתגמל את שלאף על מיליוני דולר שוחד עם הקמת קזינו בצפון עזה
2. כספין ענק להסוות את פרשת סיריל קרן/מרטין שלאף
3. לקנות את ה`אתרוגיזם` של התקשורת והשת"פ של מזוז ובג"ץ.

כך נולדה תוכנית ההתנתקות

מאת אלוף בן

מקורביו ידעו שיציאה מעזה פופולרית בציבור, אבל אריאל שרון חסם כל דיון בעניין. את ההצעה העלה לבסוף עו"ד דב ויסגלס, עם שובו מפגישה עם קונדוליזה רייס בוושינגטון. שרון שלח אותו לדבר עם בנו גלעד, ורק אחרי שזה השתכנע, נדונה התוכנית בעשרות פגישות של פורום החווה. כך הפך שרון הבן לדמות המשפיעה ביותר בהחלטה ההיסטורית




ח"כים מברכים את אריאל שרון לאחר אישור תוכנית ההתנתקות בכנסת, אוקטובר 2004. בזכות תמיכתו של גלעד שרון (בתמונה הקטנה, צילום: מוטי קמחי)

צילום:אי-פי

אריאל שרון לא שינה מעולם את עמדתו השלילית על הערבים. גם כשטיפס לצמרת הלאומית, העניין החביב עליו בשיחות פרטיות היה הערות מעליבות ומתנשאות כלפי העם השכן. "אתה יודע למה אף פעם לא יהיה שלום?" שאל פעם עיתונאי צעיר, שהיה המום מהתשובה: "כי הדבר הכי טוב שקרה לערבים במאה השנים האחרונות, זה שהם למדו להשתין בעמידה". את ההסבר הזה ליווה שרון בהצגה של "הערבי מקפל את הסינר מהברכיים ומשתין בעמידה". לעוזריו בלשכת ראש הממשלה סיפר שרון גרסה מעט שונה של הסיפור הזה, לפיה "מישהו אמר לי שצריך להתחיל לפחד מהערבים, כי הם למדו להשתין בעמידה".

בשיחות מדיניות, ראיונות ונאומים פומביים דיבר שרון בנימה פחות מעליבה, אבל אמונתו בנצחיות הסכסוך היתה איתנה באותה מידה. השלום יבוא, אמר שרון, רק כשבעולם הערבי ילמדו להכיר בזכות המולדת של היהודים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, אחרי שיחנכו את המורים ויחליפו את ספרי הלימוד; וייתכן שגישתם לא תשתנה אף פעם. אין ספק שדיבר בכנות. לא היו לו אשליות או ציפיות שהשלום בפתח.

אור ירוק מגלעד

נסיגת ישראל מרצועת עזה החלה להתגלגל בתחילת ספטמבר 2003, בפגישה בבית הלבן בוושינגטון בין קונדוליזה רייס, שהיתה אז יועצת הנשיא לביטחון לאומי, לדב ויסגלס, שליחו ומנהל לשכתו של שרון. הפגישות ושיחות הטלפון התכופות בין השניים היו אז הערוץ העיקרי להידברות בין ישראל לממשל האמריקאי, ושימשו לתיאום מדיניות והבהרת ציפיות.

הפגישה בספטמבר 2003 לא היתה שגרתית. ויסגלס התייצב בלשכת רייס, הצמודה למשרד הנשיא בחדר הסגלגל, כדי לדבר על החדשות הרעות מהבית. תהליך מפת הדרכים לפתרון הסכסוך, שג`ורג` בוש ניסה לקדם בחודשים הקודמים, התמוטט. מחמוד עבאס (אבו מאזן), ראש הממשלה הפלסטיני - שארצות הברית כפתה את מינויו על יאסר ערפאת, בניסיון לייצר פרטנר לתהליך מדיני עם ישראל - עמד להתפטר. ה"הודנא", הפסקת האש, נקטעה והצדדים חזרו להתכתש. נגוזה התקווה שהתעוררה בעקבות פסגת עקבה בתחילת יוני, שבה דיבר עבאס נגד הטרור ושרון בעד מדינה פלסטינית, בנוכחותו ובחסותו של בוש. רייס הבהירה לויסגלס, שהממשל לא יסכים לקיפאון מדיני בעקבות התפטרות אבו מאזן.

שרון חשש מהסדר כפוי להוצאת ישראל מהשטחים, שאותו כינה "קוראלס" - נתיב הפרים בדרכם לשחיטה. "תקשיב, הכל סוגר מסביבנו", אמר ויסגלס לשרון בשובו מוושינגטון. "האמריקאים מוטרדים, אירופה חורקת שן, הסקרים צונחים והאבטלה גדולה". כמוצא מהקיפאון הציע ויסגלס לשרון, שישראל תפנה מיוזמתה את כל ההתנחלויות מרצועת עזה.

ויסגלס מעולם לא הבין מדוע ישראלים מתגוררים בעזה, אבל בהקשר הפוליטי של אותם ימים זה היה רעיון נועז, שעמד בסתירה למדיניות ישראלית רבת שנים. אפילו הממשלות השמאליות ביותר, בראשות יצחק רבין ואהוד ברק, סירבו לפנות התנחלויות - ולו המבודדות והקטנות ביותר - לפני הסדר הקבע. שרון, "אבי ההתנחלויות", נראה כאיש האחרון שיפרק יישובים יהודיים מעבר לקו הירוק. הצהרותיו על "ויתורים כואבים" נשמעו כמס שפתיים. ויסגלס מעולם לא שאל אותו לאיזה ויתורים בדיוק הוא מתכוון.

ההצעה שהעלה ויסגלס לפינוי ההתנחלויות מעזה היתה מרחיקת לכת ונועזת מעוד סיבה: היא ויתרה על העיקרון של "שטחים תמורת שלום", שעמד ביסוד הדיפלומטיה המזרח-תיכונית מאז 1967. ויסגלס הציע לשרון נסיגה חד-צדדית אל הקו הירוק, בלי לבקש דבר מהפלסטינים. הוא האמין שמהלך כזה יהיה "מכה מדינית מקדימה", שתמנע לחצים על ישראל ותשמר את מתווה מפת הדרכים, שלפיו העצמאות הפלסטינית תתגשם רק אחרי שיחוסל הטרור.

הדינמיקה שתיאר ויסגלס התאימה לאופן החשיבה של ראש הממשלה. שרון הירצה במשך שנים בקורסים למפקדי אוגדות של צה"ל, ונהג לומר לחניכים: צריך למצוא את נקודת המפנה. זו יכולה להיות התקפה חזיתית באורות מלאים, פעולה בעורף האויב, נחיתה מהים או צניחה. לא משנה, העיקר להפתיע ו"לשנות את הזירה". עוזריו ומקורביו רואים בנסיגה המפתיעה שלו מעזה מהלך כזה, ששינה את הזירה המדינית שבה פועלת ישראל.

שרון הקשיב לויסגלס ורשם לעצמו פתקים. "טוב, צריך לחשוב על זה", אמר למנהל לשכתו. אחרי כמה ימים ביקש ממנו שיציג לו את הרעיון בכתב. בהכירו את הבוס שלו, הבין ויסגלס ששרון התקדם מאוד בחשיבתו על הנסיגה מעזה. הוא חש, שההתנחלויות שם נוגעות פחות ללבו מאלו שבגדה המערבית.

באותו זמן, דיבורים על פינוי התנחלויות נחשבו לעניין רגיש מאין כמותו. ויסגלס חשש שהצעתו תדלוף, ולכן נמנע אפילו מלכתוב אותה במחשב של לשכת ראש הממשלה. הוא ביקש מסיגל, מזכירתו הוותיקה במשרד עורכי הדין ויסגלס-אלמגור בתל אביב, שתבוא בסוף השבוע להדפיס את מכתבו לראש הממשלה על מעבד התמלילים במשרדו הפרטי. ביום ראשון, כשבא לעבודה, מסר ויסגלס למרית דנון, מזכירתו של ראש הממשלה, את המסמך במעטפה, וביקש שתעביר אותו לשרון.

שרון לא הגיב. כעבור יומיים אמרה דנון לויסגלס: "אני לא יודעת מה יש במעטפה שנתת לראש הממשלה, אבל אתמול הוא ביקש ממני לצלם את המסמך פעמיים ולתת לו".

שני העותקים שביקש שרון לצלם נועדו, ככל הנראה, לבניו עמרי וגלעד. ואכן, שרון ביקש מויסגלס "לדבר על זה עם גלעד". ויסגלס נפגש עם בנו הצעיר של ראש הממשלה, והציג לו בפירוט את יתרונות התוכנית: היוזמה המדינית תחזק את התמיכה הפנימית בשרון, שנשחקה עם קריסת הפסקת האש וחידוש הפיגועים - וגם תייצב את מפת הדרכים ותמנע את כפייתן של תוכניות אחרות על


אריאל שרון בא לביקור רשמי באיטליה, נובמבר 2003. ברומא הציג שרון את תוכניתו לשליח הבית הלבן

צילום: לע"מ
ישראל. גלעד שרון השתכנע, ומאותו זמן תמך בתוכנית.

ויסגלס העריך בדיעבד, שתשובה שלילית של גלעד שרון היתה מעמידה בספק את קידום התוכנית וביצוע ההתנתקות. אבל הוא עבר את המשוכה הזאת, והמתין לצעדים הבאים של שרון האב.

אפשר לתמוה מדוע הטיל ראש הממשלה על מנהל לשכתו להציג את יוזמת הנסיגה מעזה, בעלת ההשלכות המדיניות, הביטחוניות והפוליטיות מרחיקות הלכת, לפני בנו, חקלאי שמעולם לא מילא תפקיד ממלכתי. בקורסים למדע המדינה וממשל לא מלמדים על בני משפחתו של המנהיג כרשות נפרדת, בעלת השפעה וזכות וטו על מדיניות החוץ הלאומית. אבל כך התנהלו העניינים בחוגו הקרוב של שרון. עוזריו אומרים, שלגלעד היתה ההשפעה הגדולה ביותר על אביו.

מי ישמור על הנמל

באוטוביוגרפיה שלו, "לוחם", סיפר שרון איך יזם את הקמת ההתנחלויות הישראליות ברצועת עזה ב-1971, בעיצומו של המבצע שניהל נגד הטרור ברצועה כאלוף פיקוד הדרום. אבל בדצמבר 1987 פרצה בעזה האינתיפאדה הראשונה, והשליטה ברצועה הפכה למעמסה כבדה שדרשה כוחות צבא גדולים. התוצאה היתה שמתחילת שנות ה-90, רעיון "היציאה מעזה" נראה לפוליטיקאים כדרך אפקטיווית להציע תקווה לציבור, שמאס בסכסוך עם הפלסטינים - מבלי לוותר על הגדה המערבית, שחשיבותה ההיסטורית והביטחונית גדולה לאין ערוך.

לפני הבחירות של 1992 הציע רוני מילוא, שהיה אז ממתוני הליכוד, לראש הממשלה יצחק שמיר שיודיע על יציאה מעזה. שמיר, שהתנגד לכל ויתור טריטוריאלי לערבים, דחה את ההצעה והפסיד בבחירות. יורשו, רבין, שיווק את תהליך אוסלו לציבור בעזרת הנוסחה "עזה ויריחו תחילה". הייתי רוצה שעזה תטבע בים, אמר רבין, וביטא את הדעה הרווחת בציבור הישראלי. אבל גם רבין מיאן לפנות התנחלויות בתקופת הסדר הביניים. בהצעות השלום שהציג ברק בשיחות קמפ דיוויד וטאבה, פינוי ההתנחלויות מעזה כבר היה מובן מאליו. אבל הוא הותנה בסיום הסכסוך ובפתרון כל הסוגיות האחרות, כמו ירושלים והפליטים.

רק שרון לא השתכנע והמשיך להכריז שההתנחלויות בעזה חשובות. "חס וחלילה להזיז את נצרים", אמר לי באוקטובר 2000, בעיצומו של המשא ומתן שניהל על הצטרפות לממשלת ברק. הוא הסביר, שקיומה מאפשר לישראל להגיע אל חוף הים ולפקח על הנמל של עזה (שלא נבנה עד היום). "אין מקום שנבנה ללא סיבה", אמר שרון על ההתנחלויות.

הגנת נצרים גבתה מחיר כבד משני הצדדים, ושרון ראה בהתעקשותו להחזיק בה סמל לכוח העמידה הישראלי, כמו קיבוץ נגבה הנצור במלחמת העצמאות. מול הקריאות הנמשכות לפינוי הנקודה המבודדת, אמר שרון ב-24 באפריל 2002: "דין נצרים כדין נגבה ותל אביב", והוסיף: "פינוי נצרים רק יעודד את הטרור ויגביר את הלחץ עלינו".

במערכת הבחירות של 2003 הציע יריבו של שרון, מועמד העבודה עמרם מצנע, שישראל תנסה לנהל משא ומתן עם הפלסטינים - ואם לא תצליח, תפנה ביוזמתה את ההתנחלויות מרצועת עזה. שרון דחה את הרעיון בבוז וניצח בבחירות. מצנע המובס פרש מהפוליטיקה, אבל תוכניתו לא גוועה. כמה חודשים אחר כך בחן אותה שרון מחדש, והפעם ביוזמת ויסגלס.

אל תגלו לאיש

הרעיון לפנות התנחלויות בעזה עלה וירד בסביבתו של שרון מאז מערכת הבחירות של 2001. שרון נהנה אז מיתרון גדול ויציב על ברק בסקרים, אבל לא היה רגוע. בבחירות תמיד ייתכנו הפתעות. הוא שאל את ראובן אדלר, מנהל הקמפיין שלו, מה היה עושה במקומו של ברק.

"מפנה את נצרים", השיב אדלר. אם ברק יפנה אותה, הסביר, הוא יסיט את תשומת הלב של הציבור מבעיות הביטחון והאינתיפאדה - שבהן היה לשרון יתרון ברור - לקידום השלום והתקווה. לקמפיין של שרון, שהתנגד נחרצות לפינוי התנחלויות, לא היתה שום תשובה למהלך כזה. להתלבטות הזאת היו שותפים בכירי הקמפיין: שרון ושני בניו, אדלר ואורי שני, וכנראה שגם אייל ארד. אבל ברק לא חשב כמוהם. הקמפיין שלו הבטיח אמנם שאחרי הבחירות יכונסו ההתנחלויות המבודדות לגושים, אבל הוא לא עשה דבר לקידום הרעיון.

לאחר ניצחונו של שרון בבחירות המשיכו שני ואדלר להאמין, שפינוי התנחלויות בעזה נתפס טוב בציבור, ומדי פעם העלו את הרעיון. שרון התנגד בתוקף לוויתורים תחת אש, וכמוהו גם גלעד, שנחשב אז לימני בדעותיו מבין שני הבנים. אבל הרעיון המשיך לבעבע.

באגף התכנון בצה"ל חיפשו מוצא מדיני מהעימות המדמם עם הפלסטינים. ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי, תא"ל עיבל גלעדי, ניסח באוקטובר 2001 תוכנית "שטח תמורת זמן": ישראל תפנה את כל ההתנחלויות מרצועת עזה ושבע התנחלויות בגדה המערבית, בתמורה להסדר ביניים ממושך, שיבטיח שקט וידחה את הדיונים על הסדר הקבע. הוא העריך, שנסיגה חלקית כזאת תאפשר הקמת מדינה פלסטינית ברצועת עזה ובערך במחצית מהגדה, תעניק לגיטימציה בינלאומית לישראל, ותשפר את מצבה הביטחוני והמדיני למקרה שהתהליך ייכשל והאלימות תתפרץ מחדש.

גלעדי הציג את התוכנית לשר הביטחון, בנימין בן אליעזר, ובעקיפין גם לעוזריו של שרון. ראש הממשלה שמר ממנה מרחק. באוגוסט 2002 פגשתי את גלעדי לשיחת רקע בלשכתו בקריה, ולמחרת פירסמתי את עיקרי תוכניתו בכותרת ראשית ב"הארץ". בצהריים התקשר אלי שרון, כדי להכחיש בתוקף שתוכנית כזאת הובאה אי פעם לידיעתו או לידיעת עוזריו. אמינות ההכחשה מוטלת בספק, אך ברור שהפרסום הביך אותו.

מעניין שכבר ביוני 2002, חודשיים קודם לכן, בדקה לשכת ראש הממשלה בסקר יזום את עמדות הציבור ביחס למהלך חד-צדדי כאחד מהפתרונות המדיניים האפשריים לסכסוך עם הפלסטינים. אבל עד שחשף את תוכנית ההתנתקות בציבור, בסוף 2003, המשיך שרון להתנגד בפומבי לנסיגה חד-צדדית, אפילו בשעה שהתלבט עם בניו ויועציו אם כדאי לפנות את ההתנחלויות בעזה. ב-20 באוקטובר 2003 התראיין שרון אצל אודי סגל, הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2. "מהלך חד-צדדי זה דבר לא טוב", אמר שרון.

ב-24 באוקטובר חדר פלסטיני חמוש למגורי החיילים בנצרים, והרג שתי חיילות וחייל. למחרת הפיגוע, במוצאי שבת, התקשרתי אל ראש הממשלה ושאלתי אותו אם נצרים תפונה. שרון אמר לי, שפינוי התנחלויות תחת אש יביא רק לעידוד הטרור והגברתו. "אסור לקום ולברוח", אמר שרון, והוסיף: "ההחלטה על עתיד נצרים צריכה להתקבל משיקולים מדיניים, או במסגרת הסדר מדיני". כאן החמצתי סקופ: זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את שרון מטיל ספק בהשארת ההתנחלות המבודדת במקומה. אבל הייתי שבוי אז בקונספציה, ששרון לעולם לא יפנה התנחלויות. פירסמתי את המשפט המעניין מדבריו, בלי הבלטה ובלי להבין את משמעותו.

למרות ההסתייגות הפומבית של שרון, מהלך חד-צדדי התאים מאוד לגישתו הכללית לניהול הסכסוך עם הפלסטינים. חוסר האמון שלו ב"ערבים" היה עמוק, ומנע ממנו לנהל אתם משא ומתן של ממש. בספרו "לוחם", בפרק שבו תיאר את יוזמתו מ-1971 להקים התנחלויות בעזה, סיפר שרון גם על תוכנית שהעלה אז לשיקום הפליטים הפלסטינים ברצועה, ביוזמת ישראל ובמימון שתגייס ישראל. בין השאר הציע שישראל תקלוט 20-30 אלף פליטים בתחומיה - עמדה שרחוקה גם היום מהקונסנזוס. משה דיין, שהיה אז שר הביטחון, זימן את האלוף שרון ללשכתו והסביר לו שמהלך כזה "ייצור תקדים של ויתורים חד-צדדיים - שיחתרו תחת גישתה היסודית של הממשלה להסדר כולל".

שרון הכיר היטב, אם כך, את הטיעונים בעד ונגד מהלך ישראלי חד-צדדי. רק הפוזיציה שלו השתנתה: עכשיו הוא היה מקבל ההחלטות, ולא מישהו אחר.

עימות בפורום החווה

יש מי שזקוקים ליועצים כדי שיכריחו אותם לחשוב, כתב פילוסוף הניהול האמריקאי פיטר דרוקר, ואז הם מסוגלים לקבל החלטות ולבצע אותן במהירות, ביטחון עצמי ותעוזה. זה היה סגנון ההחלטה של שרון: הוא הירבה להתייעץ, ולאורך הקריירה הפוליטית שלו הקיף את עצמו במעגל של חברים ומקורבים, שאתם החליף דעות. "מה אתה מציע לעשות?" היתה שאלתו הטיפוסית של שרון, שהופנתה אל מי שהציגו לו בעיה.

בפרשת ההתנתקות מילא ויסגלס את תפקיד היועץ, ש"הכריח את שרון לחשוב". אבל ראש הממשלה לא הסתפק בעצתו. אחרי שקרא בעניין את המסמך של ויסגלס, ואחרי ששלח אותו לשכנע את גלעד, הביא שרון את היוזמה לפינוי ההתנחלויות בעזה לדיון בקבוצה המצומצמת של יועציו, שכונתה בתקשורת פורום החווה. שרון אהב לשמוע דעות שונות, ולא להישען על יועץ אחד, גם כשנטה לקבל את דעתו.

פורום החווה הופקד על הטיפול בהתנהלות הפוליטית של שרון ובדימוי הציבורי שלו. לאורך כהונתו כראש ממשלה, עבר הפורום כמה גלגולים, והיו בתוכו כמה "מעגלי קרבה". הבנים גלעד ועמרי, שנבחר לכנסת מטעם הליכוד בתחילת 2003, היו במעגל הקרוב ביותר לאביהם, ואתם חברו הטוב ראובן אדלר, הפרסומאי שהיה האסטרטג הפוליטי ומעצב התדמית הראשי שלו. אורי שני היה האופרטור הפוליטי. אייל ארד ושותפו למשרד יחסי הציבור, ליאור חורב, פעלו בחזית התקשורתית. קלמן גייר ריכז את הטיפול בסקרים. ויסגלס, שהתרחק מענייני המפלגה, השתתף רק בחלק מהדיונים. בהמשך התרחב הפורום, והצטרפו אליו אנשי הלשכה - ישראל מימון, אביגדור יצחקי, אסי שריב, מירב לוי, ליאור שילת ומירב כתריאל - ועוד יועצים חיצוניים, כעו"ד יורם ראב"ד, ובכמה הזדמנויות גם העיתונאי יגאל גלאי, חברו של גלעד שרון.

כמו בכל חבורה, גם בפורום החווה - אפילו בהרכבו המצומצם - היו קליקות, בריתות ויריבויות. בתקופה שבה דנו בנסיגה מעזה, בסתיו 2003, הסתמנו בו שתי קבוצות. אחת כללה את גלעד שרון, ויסגלס ואדלר, שתמכו במהלך מדיני נועז. השנייה כללה את עמרי שרון, שני וארד. שני וארד חששו מהמחיר הפוליטי שישלם שרון, אם יזעזע את הסטטוס קוו.

ישיבות הפורום התקיימו בימי חמישי במעון ראש הממשלה בירושלים, או בקריה בתל אביב, כדי להרחיקן מעיני התקשורת. הדיונים המצומצמים, והחשובים יותר, התנהלו במטבח של חוות השקמים, בהשתתפות שרון והבנים, אדלר, שני וארד, בימי שישי בבוקר או במוצאי שבתות. תמיד הוגש אוכל - פלאפל בישיבות בתל אביב, ארוחת בוקר דשנה בחווה. לעתים נדירות יותר נפגשו החברים גם במשרדו של אדלר בתל אביב, שאותו עיצבה לילי שרון, או בביתו של אדלר בנווה אמירים, הרצליה.

חברי הפורום מתעקשים, שדיוניו לא עסקו בעניינים מדיניים וביטחוניים. הם מספרים שאם מישהו העלה נושא כזה, שני מיהר להשתיק אותו: "זה לא לשולחן הזה". ברור שבפורום החווה לא דנו בתוכניות מבצעיות של צה"ל או במבצעים חשאיים של המוסד. אבל הטענה, כאילו ענייני המדינה לא נדונו שם, היא היתממות. פורום החווה התבקש לחוות את דעתו על היתרונות והסיכונים הפוליטיים הכרוכים בתוכנית ההתנתקות ועל הדרך לשיווקה לציבור. פורום החווה דן בנסיגה מעזה, לפני כל פורום ממשלתי או ממלכתי. ואם זה לא "עניין מדיני וביטחוני", אז מה כן?

בישיבות פורום החווה לא נרשם פרוטוקול מסודר, ורק קצתן הופיעו בלוח הזמנים הרשמי של לשכת ראש הממשלה, תחת שם הקוד "פרטי. מירב" (על שם מירב כתריאל, היועצת שתיאמה את הפגישות). לכן קשה לשחזר במדויק את הדיונים על ההתנתקות בפורום החווה. אפשר להעריך, שהם התנהלו מסוף ספטמבר או תחילת אוקטובר 2003. מאז הוקדשו לתוכנית "עשרות ישיבות", כדברי המשתתפים.

באותו זמן הוטרד הפורום משקיעת הפופולריות של שרון, שנבעה מהקיפאון המדיני, מהחקירות הפליליות נגד ראש הממשלה ובניו, ומהתערערות הקונסנזוס הפנימי סביב המלחמה בשטחים. המכות רדפו את שרון זו אחר זו. ב-24 בספטמבר הודיעה קבוצת טייסים במילואים שתסרב לטוס למשימות בשטחים. ב-12 באוקטובר נחתם בירדן "הסכם ז`נווה" בין קבוצת אנשי שמאל ישראלים, בראשות יוסי ביילין, למקורביו של ערפאת, בראשות יאסר עבד רבו. הם הציגו מודל להסדר קבע, על בסיס נסיגה ישראלית כמעט מוחלטת מהשטחים. מטרתם היתה להראות, שבניגוד לטענות הממשלה יש פרטנר בצד השני. שרון נכנס ללחץ, והאשים את השמאל בניסיון להפלת השלטון. הוא פחד שהסכם ז`נווה יזכה לאהדה בעולם ויחליף את מפת הדרכים.

ב-28 באוקטובר דיבר הרמטכ"ל, משה יעלון, עם פרשנים ואמר להם ש"מדיניות הממשלה הרסנית" ו"המצב בשטחים על סף קטסטרופה". זו כבר היתה ביקורת מלבו של הממסד. ב-30 באוקטובר נחקר שרון במשטרה תחת אזהרה על הפרשיות שבהן היה מעורב, כחודשיים אחרי שבניו נחקרו. בלוח הזמנים של הלשכה נכתב "פרטי, 9 בבוקר". לחקירות ה"גדולות" הצטרפו פרסומים על שחיתויות "קטנות" - פה פרוטקציה לחברים מכפר מל"ל שביקשו פיצוי על כביש, שם מעורבות בהחלטה שנגעה לערך הקרקעות של משפחת שרון. באמצע נובמבר התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון נדיר עם ארבעה ראשים לשעבר של השב"כ, שבימים רגילים בקושי מדברים זה עם זה. הם התאחדו רק כדי להזהיר, ששרון מדרדר את המדינה לאבדון. הדברים פגעו בו מאוד. בסקרי סוף השבוע בעיתונים צללה הפופולריות של שרון, שעד אז נהנה מ-55-60 אחוזי תמיכה, עד 34%.

בזמן שהתלבט אם ואיך לסגת מעזה, קיבל שרון שתי החלטות חשובות. ב-1 באוקטובר הביא לאישור הממשלה את התוואי העיקרי של גדר ההפרדה. ב-9 בנובמבר אישרה הממשלה את העסקה עם חיזבאללה, שבה הוחזרו לישראל גופות שלושה חיילים שנחטפו בגבול באוקטובר 2000, והאזרח אלחנן טננבאום שהסתבך בעסקים מפוקפקים, בתמורה לשחרור מאות אסירים פלסטינים וכ-20 לבנונים.

אבל שתי ההחלטות האלה לא השפיעו על הפופולריות השוקעת של ראש הממשלה. בפורום החווה חיפשו מה לעשות, כדי לחלץ את שרון מהצרות ולהחזיר לו את אהדת הציבור. אדלר ושני האמינו שתקווה היא המפתח להצלחה פוליטית. אדלר הראה, שבכל הבחירות מאז 1977 ניצחו המועמדים שהציעו תקווה לבוחרים. שני אמר לשרון: "הציבור יתמוך בך, אם יראה בך מנהיג שמביא תקווה". "מה זו התקווה הזו?" תמה שרון. הקיפאון המדיני נתפס כבעיה הציבורית הקשה ביותר של שרון, ויוזמה מדינית נראתה כדרך להחזיר את התקווה לציבור ולהדוף את הביקורת נגד ראש הממשלה.

חברים בפורום מספרים, שבאחת הישיבות הפתיע אותם גלעד שרון, כשהעלה הצעה לפנות שלוש התנחלויות ברצועת עזה ועוד שתיים-שלוש בגדה. "אנחנו תקועים פה בעניין המדיני, בעניין של מה לעשות", אמר גלעד, והציע להעתיק שלוש התנחלויות מבודדות ברצועת עזה - נצרים, כפר דרום ומורג - לתוך גוש קטיף. "מה פתאום מורג?" שאל אביו. הנוכחים התרשמו, שראש הממשלה שמע כבר את הצעת בנו, אבל טרם החליט כיצד לנהוג בה. המרכיב השני בהצעת גלעד היה פתיחת מעבר לפלסטינים מהרצועה למצרים. הוא צייר על נייר את מפת הרצועה, להמחיש את הרעיון: "פה הגוש שלנו, מכנסים לתוכו את הנקודות הצדדיות. פה סוגרים, בינ�
_________________
הצטרפו לערוץ של נקים בטלגרם להתעדכן:
https://t.me/Nakim_org_Ch


הסקר קובע: רוב הציבור בישראל סבור שהשחיתות פוגעת בחייו היום יומיים,
חתום על העצומה נגד שחיתות הממסד ומערכת המשפט והצטרף ל"נקים"

ניתן להשיג את חיים יטיב הדובר של ארגון "נקים" באמצעות טלגרם @HaimYativ או דוא"ל haim@nakim.org


השופט מישאל חשין:המלחמה בשחיתות היא מלחמה להגנה עצמית בה לא לוקחים שבויים