עו'ד משה שרמן סניגור פלילי לא שגרתי, משתלח בבית המשפט, ורק השופטים חושבים שזה גשם

[אורח]

יסתום, כבודו

מאת אמיר זוהר

הוא מקלל, הוא צועק, הוא לועג, הוא מתרפס, הוא מתחכם, ובסוף סולחים לו על הכל. עו"ד משה שרמן, סניגור פלילי, משתלח בבית המשפט, ורק השופטים חושבים שזה גשם

עו"ד משה שרמן. אני קליפת שום, אני לא שווה, אני סמרטוט רצפה צילום: מוטי קמחי

צילום: איציק בן-מלכי

ופט בית המשפט המחוזי שמואל ברלינר התעמק במסך המחשב שעל שולחנו, בזמן שעו"ד משה שרמן נשא באולם דברי סניגוריה. "לפתע שרמן ניגש לעבר דוכן השופט", מתאר עורך דין ותיק מהצפון, "סובב לו את המסך ואמר לו בזעם: ?אתה אולי לא רוצה לראות אותי מדבר, אבל אני רוצה לראות אותך'. ברלינר היה המום, אבל שרמן לא חס עליו. ?תעשה מה שאתה רוצה, אתה גם יכול ללכת להגיש נגדי תלונה, רוץ רוץ תגיש נגדי תלונה'".

אבל השופט ברלינר לא רץ להגיש תלונה. הוא ועמיתיו להרכב הדן בפשעים חמורים בבית המשפט המחוזי בחיפה ספגו פעם אחר פעם את השתלחויותיו של הסניגור, ולמעט כמה הערות לפרוטוקול לא נקטו נגדו כל צעד. ככל שגברה נרפותם, גברה גם חוצפתו של עו"ד שרמן. כך, למשל, ב-13 במארס 2005 לעג עו"ד שרמן, שייצג את האחים קקון במשפט שבו הואשמו ברצח, לעד המדינה באותו משפט, דוד אטיאס. אטיאס הביא שקית ספרים לבית המשפט.


עד המדינה דוד אטיאס. אתה יותר גרוע מעבריין, אתה


מתוך הפרוטוקול:

שרמן: "היום הוא הפך להיות טשרניחובסקי. מלומד".

ברלינר: "איזו מין הופעה זאת של עורך דין?"

שרמן: "יש הקלטה, ישמעו את זה".

ברלינר: "אדוני, חוצפה גם כן אין מקומה פה... ההתנהגות שלך חורגת מכל קנה מידה. מה קורה אתך?"

שרמן: "אני... חבל שאני לא יכול לענות. אני רק עורך דין".

ברלינר: "צורת הדיבור שלך זה חוצפה בפני עצמה... אדוני, סליחה! קח את עצמך בידיים, תרסן את אופן ההתבטאות שלך, תתנהג בצורה תרבותית, אנחנו מבקשים את זה למרות שאנחנו יודעים שלאדוני יש עור של פיל".

כעבור חודש, ב-14 באפריל, המשיכה הפארסה, עד שגם עד המדינה אטיאס, בעצמו רוצח שכיר, שכבר ראה משפט או שניים בחייו, תמה על המתרחש באולם. מתוך הפרוטוקול:

עד המדינה, דוד אטיאס: "מה אתה צועק? כבוד השופט תרד עליו חזק. איך אתה מאפשר לו את זה? הוא חושב שהוא נמצא בשוק הכרמל או בשכונת התקווה. תתחיל להפנים, אתה נמצא בהיכל הצדק".

שרמן: "להפנים? תפנים אתה. אתה תפנים. אתה תפנים".

אטיאס: "אני מפנים טוב טוב. מה שלא תעשה לא תפגע באמינות שלי. האמינות שלי לא ניתנת לערעור".

שרמן: "תוריד את המים. יאללה".

השופט ברלינר: "עו"ד שרמן, ככה מתבטא עורך דין בבית משפט - יאללה?"

שרמן: "אני קליפת שום, אני לא שווה, אני סמרטוט רצפה. אז אם אני סמרטוט רצפה, ככה הוא אומר, אני אדבר אליו כסמרטוט רצפה, אז קדימה תוריד את המים".

ברלינר: "סליחה אדוני. ביקשתי ממך לא להתבטא בגסות. אתה לא סמרטוט רצפה, אתה עם עניבה ותואיל להתנהג בהתאם".

ההתנהלות של עו"ד שרמן, הצעקות שלו, לשונו הגסה, האופן שבו הוא מצליח להוציא משלוותם גם את העדינים שבשופטים, מצליחים להדהים אפילו את עמיתיו, הסניגורים הפליליים, שרגילים להילחם באולם למען הקליינטים שלהם. "אצל שופטים שלא מחזיקים אולם הוא פשוט משתולל וצורח", אומר אחד מעמיתיו. "אנחנו לא רגילים להתנהג בצורה הזו ונוצר מצב שקליינטים באים אלינו בתלונות, ?למה אתה לא צועק כמו שרמן?' אתה יודע איך הוא מתבטא כלפי אחת התובעות מפרקליטות מחוז צפון? הוא צורח עליה, אומר לה ?גמדה' באמצע הדיונים, ?גמדה, שמנה', ככה הוא מדבר".

התובעת ממחוז הצפון אישרה את הדברים, אבל הוסיפה כי לאחר מכן הוא מתנצל בפניה בטלפון, לאוזניה בלבד. פעם אחר פעם. מעבר לכך היא מסרבת לדבר לייחוס, בהוראת דוברות משרד המשפטים.

איך מרשים לדבר כזה להתרחש

עו"ד משה שרמן נולד בסוף שנות ה-50 לזוג הורים מכורים להימורים, גדל במשפחה אומנת והתבגר במוסד של משרד הסעד בעפולה. בעוד שמרבית חברי הילדות שלו מהמוסד נותרו בשוליים של החברה, שרמן הצליח לצאת ממעגל הנחשלות, שיקם את הדימוי העצמי שלו כחייל קרבי בסיירת שקד והמשיך קדימה. הוא הצליח להתקבל לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, לצלוח את הלימודים ולהתמחות שנתיים במשרדים של עורכי דין יוקרתיים כמו מיבי מוזר, משה רום ושמחה זיו.

בשנת 2004 הוא התראיין למקומון "זמן תל אביב" והתייחס לנחישות שסייעה לו במעבר המוצלח מהמוסד בעפולה לאוניברסיטה ברמת אביב. באותו ראיון התגאה ב"איי-קיו שנשפך לי מהשכל ובאנשים שגדלו אתי במוסד וביקשו ממני לייצג אותם". את משרד עורכי הדין המצליח שלו הוא מנהל מתוך דירה אפרורית של שלושה חדרים ברחוב פינסקר בתל אביב, בעזרת שני פרקליטים צעירים, עו"ד רונית ברוך ועו"ד רמי שלבי. גם אלה שסולדים מסגנונו מקפידים לציין שמדובר בעורך דין פלילי שמצטיין בהתשה של עדי תביעה ותובעים, אפילו במחיר של ביזוי שלו עצמו. הכל כדי לסייע ללקוח שלו ולהצליח במשפט. הבעיה מתחילה כשעו"ד שרמן לא מסתפק בביזויו שלו ועובר לבזות אחרים - עדים, תובעים ושופטים כאחד.

"טיעונו בפנינו היה קולני, בוטה ומשתלח ולעתים חרג מהתנהגות ראויה של פרקליט בפני בית המשפט", קבעו רק בחודש שעבר, שלושת שופטי בית משפט העליון, אדמונד לוי, איילה פרוקצ'ה וסלים ג'ובראן בהתייחסם לעו"ד שרמן. נדיר למצוא התבטאויות כאלה בפסקי דין של בית המשפט העליון.

הערות חמורות אף יותר מופיעות בפרוטוקול מהמשפט של האחים גבאי, הנאשמים בהנהגת ארגון פשיעה שהתמחה במהילת דלקים והפצתם. בתיק זה, המתנהל כעת, מתמודד בית המשפט המחוזי בירושלים עם 30 נאשמים השקועים עד צוואר בניגודי אינטרסים, סכסוכים אלימים וכמויות ענק של חומר ראיות פלילי וכלכלי המאיימות להשבית את לשכות השופטים ומשרדי עורכי הדין שבתיק. כדי לזרז את המשפט קבעו השופטים מועדי דיונים אינטנסיוויים בפגרה וכללים לצמצום חקירות העדים.

כל הסניגורים בתיק מחו בתוקף אבל לפי השופטים, משה רביד, אורית אפעל-גבאי ואהרן פרקש, עברו עוה"ד מוטי כץ ומשה שרמן את גבול הטעם הטוב. "בפתח דבריו", כתבו השופטים בהחלטתם, "מבקש בית המשפט להביע מורת רוחו מהתנהגותם הבלתי הולמת, הבלתי מכובדת והבלתי ראויה של באי כוח הנאשמים 1 ו-3. זאת באשר צעקו צעקות רמות ולא איפשרו להמשיך בדיון".

בפרוטוקול מפברואר האחרון מתארים השופטים מה קרה באולמם: "לאחר שסיימו כל הסניגורים לטעון את טענותיהם בפנינו, החלה עו"ד עדי ארליך (התובעת) להשיב לטענות. ברם, כל משפט שאמרה עורר תגובות בלתי ראויות ובלתי הולמות מצד עורכי הדין שרמן וכץ, אשר שיסעוה בקריאות ביניים ובצעקות, תוך התעלמות מהוראות בית המשפט, החוזרות ונשנות, לחדול מהתנהגות זו, התנהגות אשר בעטיה אף הורינו לעורך דין שרמן לצאת את אולם בית המשפט.

"לאחר שנוכחנו כי לא נצליח להשקיט את שרמן וכץ התחלנו להכתיב החלטה... בעת שהכתבנו נפרצו כל הסכרים. שרמן וכץ ניסו למנוע מאתנו, בצעקות רמות, להכתיב את ההחלטה. מעולם לא נתקלנו בהתנהגות מבישה כזו של עורכי דין... אם התנהגות זו תחזור על עצמה לא נהסס לפנות ללשכת עורכי הדין, להטיל הוצאות אישיות ולנהוג בכל דרך שתראה הולמת". בסיום הדיון ציינו השופטים שכץ ושרמן גם לא מצאו לנכון להתנצל על התנהגותם, וסיכמו: "העתיד יוכיח אם מדובר באפיזודה חולפת או בתופעה מכוונת".

עו"ד פלילי שהיה באולם באותה עת מתקשה להבין את סלחנות השופטים. "קח למשל את תיק מהילת הדלק", הוא אומר. "אבי גבאי אמר לעורך דין שלו מוטי כץ, ?אני רוצה חיזוק, להביא לך את שרמן, שיצעק ויעשה בלגנים'. זו תופעה שגם בפרקליטות צריכים להתבייש בה, איך הם מרשים לדבר כזה להתרחש ולנצח אותם בתיקים על תיקים, כשבעצם לא מדובר כאן בכישרון אלא בנוסחה מנצחת של אלימות וגועל נפש".

ללשכת עורכי הדין אין אמירה בדברים כאלה?

"למה אתה שואל על הלשכה אם השופט משפיל את עצמו ומוותר? אם שופט עוצר את הדיון וכותב החלטה, ?אני מעביר את הנושא ללשכת עורכי הדין', אז באותו רגע יש תיק בלשכה. לכן יש כאן כתב אישום חמור נגד השופטים, הם אלה שלא בסדר, הלשכה לא אמורה לעשות כלום אם שופטים לא מתלוננים. העניין הוא שהשופטים כותבים תלונות על עורכי דין צעירים שאיחרו עשר דקות, אבל על הדברים האלה אתו הם סלחנים".

מר שרמן, אל תצעק

חלק גדול מהעימותים בין עו"ד שרמן לשופטים מתגלעים סביב ענייני פרוצדורה: קביעת מועדי דיון, דחיית דיונים, דברים כאלה. בשל הפופולריות ההולכת וגוברת של שרמן בקרב הכבדים שבעבריינים, הולך היומן שלו ומתמלא, כך שהוא מתקשה לתמרן בין הדיונים הרבים. אבל מעבר לעומס, אומרים עמיתיו של עו"ד שרמן, מאחורי התשת השופטים בענייני הפרוצדורה מסתתרת לא פעם טקטיקה מכוונת.

לפי חוק המעצרים, נאשם הנתון במעצר עד תום ההליכים ומשפטו לא הסתיים בחלוף תשעה חודשים, ישוחרר לחלופת מעצר, אלא אם היועץ המשפטי לממשלה יבקש את הארכת מעצרו בשלושה חודשים נוספים. במערכת המשפט מסבירים שהטקטיקה של שרמן מבוססת על התשת הצדדים כבר בהליכים המקדמיים, כדי לעכב את המשפט ולהביא לשחרור בערבות של הקליינטים שלו אחרי תשעה חודשים. שרמן מכיר היטב את הטענות נגדו בעניין זה ומרבה להתבטא בעניין זה בבית המשפט. מצד אחד הוא מודיע בציניות שלא זאת הסיבה להתעקשות שלו על פרט שולי כלשהו, מצד שני הוא מנפנף בגאווה בתיקים הרבים שהוא מייצג ומבקש מבתי המשפט להתחשב.

הנה דוגמה לדיאלוג בינו לבין שופט בית המשפט המחוזי ג'ורג' קרא, ששפט במשפטם של האחים דדוש, עדי התביעה נגד זאב רוזנשטיין בפרשת האקסטזי. מתוך פרוטוקול מה-7 באפריל, 2002:

שרמן: "חמישה קלסרים לקבל אתמול בלילה?"

קרא: "מר שרמן, קצת דרך ארץ, לא לומדים את זה... גם לא קונים".

שרמן: "איך אני יכול לתת דרך ארץ אם אדוני, סליחה, עם כל הכבוד, אדוני מתגרה בי כאילו אני מנסה למשוך זמן... דרך ארץ היא מקבילה".

קרא: "ההבדל היחיד בינינו הוא בצורה".

שרמן: "זאת אומרת שלאדוני מותר בצורה יפה, ואני אמור להגיד תודה רבה. תודה רבה אדוני".

קרא: "זה בלי שום קשר לדוכן המוגבה שעליו אני יושב... אבל מה לעשות מר שרמן, אתה כזה, אותך אני כבר לא אשנה".

שרמן: "הערות, הערות, כל הזמן הערות..."

כעבור חצי שנה, באותו משפט, בא עו"ד שרמן בטענות לשופט קרא על התארכות ההליכים: "עד שהמשפט ייגמר כבר ירוצו פה ילדים, יסעו על אופניים, ילדים הולנדים צבעוניים, כבר יהיה שלום, יפסיקו הפיגועים... כמות החומר פה היא עשרות אלפי עמודים. אדוני מקבל את החומר מוכן בכפית לכיוון הדוכן שלו, ואדוני לאט לאט אומר ?למה למה, איפה הייתם הסניגורים, איפה לא חשבתם'. אז אני אומר לאדוני, זה קל כשאתה יושב על דוכן ומקבל את החומר... בסוף תהיה פה התפוצצות. 98.8 אחוז הרשעות... השופטים מביאים את המצב שמספיק תובע בישראל בשביל להרשיע... עוד מעט אני ואדוני לא תהיה לנו פרנסה".

בשיאו של העימות, ב-2 בספטמבר 2002, עו"ד שרמן הצליח להוציא מהכלים את השופט קרא:

שרמן: "אדוני, אני רוצה להגיב".

קרא: "מר שרמן לא יגיב".

שרמן: "אני רוצה להבין למה אני לא אגיב".

קרא: "אדוני לא יגיב".

שרמן: "אדוני, זכות התגובה".

קרא: "אין זכות... שום תגובה".

שרמן: "שנייה, אדוני מחזיק את החוק?"

קרא: "אמרת את הדברים שלך".

שרמן: "אני רוצה לדעת למה לא תגובה על התגובה?"

קרא: "אדוני לא יצרח באולם שלי... תפסיק להלך אימים... אני לא יושב אתך לכוס קפה שאתה תגיב על כל משפט שאני אומר... אני לא מדבר אתך באופן אישי, אני לא רואה אותך באופן אישי".

שרמן: "מה אדוני אמר עכשיו, לא שמעתי?"

קרא: "אני לא רואה אותך באופן אישי".

שרמן: "אדוני מוקלט, אמר פה משפט שאני לא חושב שאדוני צריך לומר... אני שמח שאדוני לא רואה אותי כי זה מזכיר לי משפט אחר, שלא אומרים בתוך האולם".

בשלב מסוים, ב-4 בספטמבר 2002, מתקשה השופט קרא לשמור על קור רוחו נוכח הצעקות של עו"ד שרמן.

קרא: "מר שרמן אל תצעק, אין לנו בעיות שמיעה".

שרמן: "לא לא, זה דרך החקירה".

קרא: "אני חס על המתמללת".

שרמן: "אז שתוריד את הווליום, יש כפתור".

קרא: "היא בטראומה".

שרמן: "אם יש לה כבר ילדים היא לא צריכה להיות בטראומה".

קרא: "היא כבר התקשרה פעמיים... אמרתי לה שאנסה, אבל אני לא יכול להבטיח לה".

שרמן: "אני מציע לאדוני וגם למתמללת לקלף את הצעקות ולראות את התוכן".

קרא: "בינתיים אני שומע רק צעקות".

שרמן: "כי אדוני לא מתעמק בתוכן".

העסק הלך והידרדר ככל שהמשפט נמשך. בשלב מסוים התגרה עו"ד שרמן בשופט קרא, שלא הבין רעיון מסוים: "לא נורא אדוני, המון פעמים גם אני לא מבין את אדוני. אני מבקש הסברים ואדוני אומר ?מה הבנת הבנת'. אני גם כן, זה מה יש... אני סומך על אדוני, מכיר אותו שנים, אבל אני לא צריך לתת פירוש שלי למה שאדוני מבין... המשאית תגיע בסוף ואדוני יודע מה יש במשאית... מדליות".

העימות בין שרמן לקרא במשפט האקסטזי הפך סוריאליסטי מישיבה לישיבה. הנה למשל דיאלוג מ-12 בספטמבר 2002:

קרא: "אדוני אל ירים את הקול שלו באולם אצלי... אדוני לא יתלהם".

שרמן: "אדוני יודע שאצלי זה שירה".

קרא: "כשאנחנו נגיע למר קורצברג (התובע) נדע לטפל גם בו".

שרמן: "כל יום אומרים מחר, מחר, ושום דבר. יש את השיר הזה, ?אולי מחר נפליגה בספינות' ונמשיך הלאה בלשון הסלסה... למדתי במשפט הזה שאדוני הוא כל יכול. אין, אדוני ממעל. שוכנעתי".

קרא: "הגיע הזמן... אני מציע שתשמור על פיך... אפילו השכנים כבר מתלוננים".

שרמן: "יש בידוד, אני אדאג שאדוני יגיע לאולם בקומה שלוש, מצד שמאל, האולם המבודד. אדוני יגיע אתי לאולם הכי טוב בבית משפט. אני אחראי. עכשיו לענייננו, אנחנו כבר הלכנו לאולם שש, לאט לאט אנחנו מתקרבים גם לעצורים במעלית".

המשפט אגב, הסתיים בעסקאות טיעון שנעו בין חמש שנות מאסר ל-18 שנה לנאשמים. "במשפט האקסטזי שרמן לקח את קרא חזרה לימיו כילד ערבי בלי נעליים בשכונות של יפו", מפרש עורך דין תל אביבי. "היתה שם ישיבה אחת שבה הדיבור שלו ושל שרמן ירד לרמות של ?למה מי אתה... מה אתה מחזיק מעצמך... מי מינה אותך... מי עשה אותך עורך דין'. גועל נפש".

הסיפור חזר על עצמו במשפט הסחיטה של בני משפחת עיאט-חרירי בתחילת השנה הנוכחית. הפעם קרא איבד את הסבלנות והרחיק את שרמן מהאולם. אלא שאז ביקש אחד מעורכי הדין האחרים מהשופט למחול לו. קרא השתכנע, הורה למחוק את התקרית מהפרוטוקול והחזיר את שרמן לאולם.

אל תקרא לי ליצן

פעמים רבות עוברים השופטים לסדר היום על התנהגותו של עו"ד שרמן, בין היתר בזכות חוש ההומור שלו. כך, למשל, כששופטי בית המשפט המחוזי בחיפה, שושנה שטמר, יעל וילנר, רון סוקול, סירבו לדחות דיון מסוים התפרץ עליהם: "אי אפשר? אז אני מודיע לכבודכם, אני רוצה להתפטר".

וילנר: "להתפטר?"

שרמן: "כן... כבודכם, יש לי תאריכים של עוד הרכבים, אי אפשר לקבוע לי מהיום להיום... יש לחץ לא רק ביומני אלא גם ביומן של הרכבים אחרים, ההרכבים לא עומדים בלחצים במדינת ישראל".

שטמר: "אם אדוני מתחייב שהוא מוריד את ההפרעות לחצי אולי נסתפק ב-20 מועדים".

שרמן: "אוקיי, אז אם אני יוצר 40 מועדים, אני יכול להפריע חופשי?"

שורת מחץ אחרת סיפק עו"ד שרמן בדיון שבו התנגח עם עד המדינה אטיאס מול שופט בית המשפט המחוזי, שמואל ברלינר. מתוך הפרוטוקול:

ברלינר: "אתה יכול לשבת כשהעד עונה?"

שרמן: "לא אדוני. אני מבקש לעמוד כשאני חוקר".

ברלינר: "לא, אני רוצה שתשב. שב בבקשה".

שרמן: "שאדוני לא יגיד לי שב, כי זה מזכיר לי משהו שיש לי בבית, ואדוני לא יגיד לי שב או ארצה".

כאשר שרמן השתומם על כך שאטיאס לא מדבר אתו יפה, אמר לו ברלינר בייאוש: "הוא משתווה לרמה שלך".

באחד הוויכוחים אמר אטיאס לשופטים: "משה שרמן הביאו אותו לפה לעשות הצגה, לגרור אותי לפרובוקציה שאנסה לפתוח עליו תיק. אבל אתה לא שווה טיפת מים מינרליים", הטיח עד המדינה בשרמן, שענה לו: "אטיאס, אני עדיין רגוע... אני עדיין סובל יותר ממך למרות שאני קליפת שום, כי אתה לא מגיע לקליפת השום. אתה רוצח. רוצח. רוצח". אטיאס השיב: "ואתה? יותר גרוע מעבריין, אתה".

לעתים מצליח עו"ד שרמן להוציא את השופטים מכליהם, עד שבסוף הם אלה שמתנצלים בפניו ולא להיפך. כך, למשל, הישיבה ב-13 במארס 2005 נפתחה בוויכוחי סרק קולניים שהפכו לשגרה מעייפת במשפט, ואז התפתח הדיאלוג הבא:

ברלינר: "בושה וחרפה אופן ההודעה של אדוני".

שרמן: "בסדר".

ברלינר: "שיואיל להתנהג כעורך דין מהשורה ולא כליצן שמלהג על הבמה".

שרמן: "אני מבקש מאדוני לא לקרוא לי ליצן".

ברלינר: "נכון, אני לא אקרא לך ליצן".

שרמן: "אני מבקש מאדוני להתנצל בפני ולא לקרוא לי ליצן ליד הקליינטים שלי".

ברלינר: "נמסרת לך בזה התנצלותי, עכשיו אל תצעק".

שרמן: "אני מבקש מאדוני התנצלות על המלה ליצן".

ברלינר: "נמסרה".

השופט סוקול: "נמסרה לך".

שרמן: "תודה... אני אולי מדבר שטויות מבחינת החוק אבל מבחינת משפטן, אני לא טיפש".

בסיכום הישיבה שרמן הוסיף הערה: "אין לאדוני מושג כמה אני נותן כבוד, בכנות. אדוני הטיח בי היום דברים שאני בדרך כלל משיב... היום הייתי מתון, נחמד, איך היה אומר לי אטיאס, ?אתה נראה כמו בונבון'".

אגב, בפתח הישיבה הבאה כעבור יומיים שרמן לא שכח דבר אחד: "אדוני הבטיח לי משהו לפרוטוקול".

ברלינר: "כן. ככל שלמר שרמן יש קושי בעניין ביטויים כאלה ואחרים שבית המשפט אולי אמר בישיבות הקודמות, ואדוני חש נפגע מהעניין, אז אנחנו מורים, אם חבריי יסכימו, שהביטויים האלו יימחקו מהפרוטוקול. אנחנו מצפים לחקירה נינוחה, רגועה ועניינית היום".

אבל פעמים אחדות הסגנון כבר ממש לא מצחיק. כך, למשל, כשהציעה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, תחיה שפירא, להעביר לחיפה תיק מסוים שמנהל עו"ד שרמן, התפרץ עליה הסניגור בגסות. "גם אני מתנגד נחרצות להעברת תיקים למחוזות אחרים", אומר עורך דין שנכח בדיון, "אבל אתה יודע איך הוא הגיב? הוא התעצבן ואמר לה בכעס, ?את רוצה שאני אסע לחיפה בגללך? גברת, את לא רוצה לעבוד? אז תלכי מפה, יש הרבה שופטים שרוצים להתמנות למחוזי ורוצים לעבוד'".

חשין מהשכונה, מול שרמן מהשכונה

ציטוטים מפורטים מהמרגליות שמפיק שרמן לא נכללים תמיד בפרוטוקולים המוקלדים, לרוב בהוראת השופטים עצמם, שגם מוותרים על זכותם להתלונן בלשכת עורכי הדין. "כי זה יחזור אלינו בצורה של תלונה נגדית", כפי שהסביר בשיחה עם "הארץ" שופט מחוזי אחד אשר שבע מרורים משרמן. בעצה אחת עם דוברות בתי המשפט השופטים המוזכרים סירבו להגיב על הדברים. הדוברת, רבקה אהרוני: "עורכי דין חייבים בנאמנות כלפי בית המשפט בהיותם ?קציני' בית המשפט, לנהוג בהגינות, בענייניות ותוך שמירת כבודם של השופטים. כאשר עורך דין לא נוהג בדרך זו יכול השופט להעיר לו על כך, לפרוטוקול, או להתלונן עליו בלשכת עורכי הדין. תלונות אלו נדירות משום שרוב עורכי הדין נוהגים כראוי ומשתדלים לעמוד במטלות בית המשפט". גם במשרד המשפטים, שהפרקליטים שלו מצויים בקו החזית עם שרמן מדי יום, מסרבים להתייחס.

אלא שדווקא עמיתיו הסניגורים, מי מחרדה לכבודו של המקצוע ומי בשמץ של קנאה, מתקשים להבין את סלחנות המערכת נוכח תופעת שרמן. "אתה יודע איזה ריב היה לו לפני כשלוש שנים עם השופט חשין מול אולם מפוצץ בעליון?" שואל אחד מהם. "הוא סחב את חשין, שנגרר אחריו עד שיצא האורגינל. זה היה חשין מהשכונה מול שרמן מהשכונה. זה התחיל באמירות של ?אל תגיד לי, כן תגיד לי', ופתאום נהיה ?למה מי אתה... אתה אל תגיד לי... אתה לא זוכר... תדבר יפה, אל תדבר יפה, אתה גם תדבר אלי יפה'. אל תשאל, גועל נפש. ומה היה בסוף? השופט חשין, זה שמשתלח בכל עורכי הדין, דווקא הוא התקפל מולו והוציא אותו גדול. לא ייאמן".

"עורכי דין לא צריכים לתת יד לכתבות כאלה בעיתון", אומר עורך דין אחר. "אבל למרות שאני אנטי אני מוכן לשתף פעולה כי המקרה הזה הוא חריג כל כך, שאם כתבה כזו יכולה לסייע ולו במשהו אז יש לה מקום. יכול להיות שנגרם יותר נזק לציבור עורכי הדין, בגלל שאף אחד לא פועל בעניין הזה, מאשר אם מעלים את זה על דפי העיתון".

"שופטים מגלים כלפיו סלחנות כי הם מבינים שהוא עושה את זה לטובת הלקוח ולא כדי להשפיל אותם או כדי להראות לשופט מי החזק", אומרת עורכת דין מפורסמת מאזור המרכז. "הוא איכשהו מצליח להעביר להם את המסר שהוא ?מתאבד' רק בשביל הלקוח שלו".

אז זה חיובי?

"ממש לא חיובי, עם כל הכבוד למקצוענות שלו, אני לא אוהבת זילות של האולם, ואצלו יש זילות מטורפת".

"ההצלחות שהוא מתפאר בהן הן בדיוק הבעיה", מסכים הפליליסט התל-אביבי. "המערכת כולה מתכופפת ואחד כזה הופך לנוסחה מנצחת. הבן-אדם אומר לשופטים דברים שכל עורך דין אחר שיגיד אותם גומר את הרישיון באותו רגע. אתה לא יודע מה הולך באולמות, זילות בית משפט יום יום. רוב השופטים לא יודעים איך להיפטר ממנו וככה נהייתה לו מין תעודה לא רשמית כזו שמותר לו לעשות מה שהוא רוצה".*

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=748393 &contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0