עוד מעט סוף משחק

[הארץ ארי שביט]

עוד מעט סוף משחק

מאת ארי שביט

השאלה אינה אישית. השאלה היא, איזו תרבות פוליטית תחליף את התרבות הפוליטית הקלוקלת שאולמרט מייצג


לא פעם האתיקה העיתונאית מתסכלת. במיוחד במקרה הזה: במערכת הבחירות האחרונה נשאל בכיר מאוד ב"קדימה", אם אהוד אולמרט הוא מועמד ראוי לראשות הממשלה. אהוד? העווה הבכיר את פניו, אהוד הוא ספקולנט. ספסר. ספסר מקרקעין.

אילולא מגבלותיה של האתיקה העיתונאית, הידיעה בדבר דעתו של הבכיר הזה על מועמד קדימה לראשות הממשלה היתה מכה גלים. ואולם בישראל כמו בישראל. העיתונאי היה מנוע מלפרסם, ואילו הבכיר לא מיצמץ; הוא התייצב לצדו של ספסר המקרקעין ועשה את כל שביכולתו כדי שיהיה לראש הממשלה. החברות מעל לכל. אינטרס הוא אינטרס הוא אינטרס.

אולמרט עצמו אינו חשוב עוד; הוא טובע, והוא יודע זאת. למרות כל המאמצים להעלים את האמת בדבר המלחמה לא יהיה אפשר לטאטא אותה אל מתחת לשטיח. את הדפוס החוזר של פיאסקו אחרי פיאסקו לא יהיה אפשר לטייח. ובינתיים פרשה רודפת פרשה, בית רודף בית, לא מעט שלדים שנדחסו אל תוך לא מעט ארונות במהלך קריירה ארוכה של נהנתנות מתדפקים פתאום על הדלת. כמו ריצ`רד ניקסון באביב 1974, אולמרט מלהטט עדיין, מפרפר עדיין, אבל הרשת שהוא עצמו טווה בדרכו לצמרת הולכת וסוגרת עליו. זמנו קצוב. עוד מעט סוף משחק.

לא היה ראש ממשלה גרוע ממנו. חלול, חפוז, חסר אחריות. בתוך זמן קצר ביותר, זמן שיא, הקים מפלגה של חסרי חוליות והרכיב ממשלה של חסרי כשרונות. שלף התכנסות, וחזר בו. שלף מלחמה, ונכשל בה. ואולם מה שהיה חמור במיוחד בקדנציה הקצובה של שלטון הספקולציה של אולמרט הוא הנכונות לנהל מדינה בקלות דעת רשלנית. הנכונות להשתמש בגורלה של אומה בזחיחות דעת צינית ולהנהיג משטר חסר בושה של גזור לי ואגזור לך. הנדס לי ואהנדס לך.

מהנכלוליות של ריצ`רד ניקסון ניקו את אמריקה העיתונאים וודוורד וברנסטיין. במובן הזה, אולמרט הוא בר מזל. הוא ממשיך, באין מפריע, לעשות את שהוא מיטיב כל כך לעשות: עסקות השבחה ועסקות קומבינציה, עסקות עם תורמים ועסקות עם בעלי עניין. עסקות של איש ציבור, אשר ההישגים הבולטים של חיי הציבור שלו רשומים בספרי הטאבו ובסוכנויות הנדל"ן.

הליאות של הציבור הרחב והאטימות של הפוליטיקה הקטנה מאריכות במעט את דמדומי אולמרט, ואולם ראש הממשלה המכהן אינו מעורר עוד יראת כבוד באיש. הוא איבד את מעט הסמכות המוסרית שהיתה לו עם היבחרו. ובלא סמכות מוסרית לא יוכל להכין את ישראל לקראת האתגרים הצפויים לה. בלא סמכות מוסרית גם לא יוכל למשול. אחת דינו ליפול.

כך שהבעיה עכשיו אינה האיש, אלא התופעה. שהרי האיש הציני הזה מגלם בתוכו את הביטוי הקיצוני של נגע תרבותי עמוק. הוויתור על רעיונות, על עקרונות, על אמונות יסוד, על השקפת עולם ועל תפישה כוללת של המציאות. ממולחות חסרת מצפון וחסרת מצפן, המובילה לכישלון ידוע מראש.

לכן השאלה של החודשים הבאים לא תהיה מי יחליף את אולמרט, אלא מה יחליף אותו. בנימין נתניהו או אהוד ברק, אבי דיכטר או ציפי לבני, עמי אילון או משה יעלון - השאלה אינה אישית. השאלה היא, איזו תרבות פוליטית תחליף את התרבות הפוליטית הקלוקלת שאולמרט מייצג. והאם מסוגלים אנחנו עדיין להתקומם נגד הפוליטיקאים המספסרים באמון הציבור ולהחליפם במדינאים המשרתים אותו. האם יקום בנו הכוח לנקות את האורוות המזוהמות ולהתחיל את ישראל מחדש.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/762639.html

[אשר כהן]

הכתבה התפרסמה והיכתה הדים למספר שבועות, כאשר אחריה פרשיות נוספות צצות מדי חודש ואילו אהוד אולמרט ממשיך לשמש כראש ממשלה ללא הפרעה עד תום הקדנציה. ואולי אפילו ייבחר לכהונה נוספת.

העם הזה מוכן ומזומן לכך שראש הממשלה שלו אינו נקי כפיים משום שאין לו אלטרנטיבה. יריביו הפוליטיים של ראש הממשלה אינם טובים ממנו.

האחד - המשופם בנדיבות - שיחד את כל בוחריו בהבטחת שווא של שכר מינימום של אלף דולר ו-"ניהל" מלחמה עם מגאפון של אסיפת בחירות.

האחרים - שכבר היו ראשי ממשלה - עשו לביתם לא פחות מהנוכחי, ויהיו גרועים ממנו.

הבעייה היא החיבור בין הון לשלטון.


בישראל קיים כסף מלוכלך במיליארדים - בעיקר כספם של אוליגרכים - אך לא רק -
שפוליטיקאים מכל המפלגות נהנים ממנו, והון עצום זה קונה את השלטון.

כרגיל בעל המאה הוא בעל הדעה. שרים פועלים לטובת שולחיהם כל פעם שהם מתבקשים לכך.