והעולם משקר

[מעריב]

והעולם משקר

איך קורה שהעולם עסוק בפליטים הפלשתינים יותר מפליטים רבים אחרים? כתבה שנייה בסדרה


דפדף בחדשות
בן-דרור ימיני, מעריב
1/10/2006 13:52

הפרק הראשון בסדרה, שפורסם בראש השנה, עסק בשתיקת העולם לנוכח ההרג ההמוני שמבצעים ערבים ומוסלמים, בעיקר נגד ערבים ומוסלמים. שתיקת העולם מקבלת משמעות מיוחדת, משום שהתקשורת והאקדמיה במערב מנפיקות מיליוני פרסומים המאשימים את ישראל בג`נוסייד-ג`נוסייד שלא היה ולא נברא. האמת היא, כפי שהוצגה, שהסכסוך בין ישראל לפלשתינים גרם, וטוב שכך, מספר זעום של נפגעים יחסית לכל סכסוך דומה בעולם. הפרק הנוכחי עוסק בבעיית הפליטים. גם הוא יעסוק בעובדות, בפרופורציות ובהתייחסות האו"ם והקהילה הבינלאומית לפליטים בכלל ולפלשתינים בפרט.


והעולם שותק
מוסלמים נרצחים בכל העולם, והטענות מופנות בדרך כלל כלפי ישראל. אך לג`נוסייד אין שום קשר לציונות. אין בעולם עלילה גדולה יותר מזו. כך עובדת ההונאה
לכתבה המלאה



נתחיל בסיפור. סיפור מוכר וידוע. במדינה מסוימת וידועה, שהיתה נתונה פעם לשלטון עות`מני, יושב מיעוט מוסלמי גדול. אין יחסי אהבה גדולים בין הרוב למיעוט. יש להם, למיעוט ולרוב, היסטוריה עגומה, הכוללת גם מעשי עוינות הדדיים. בשלב מסוים כפה הרוב על חלק ניכר מאנשי המיעוט המוסלמי לעזוב את המדינה, ולהגר למדינה שכנה, שבה בני המיעוט הם רוב, גם במובן הדתי, גם במובן האתני וגם במובן הלאומי.

לא, לא מדובר בישראל ולא בפלשתינים. זה הסיפור של המיעוט המוסלמי-טורקי בבולגריה. ולא, זה לא קרה לפני 200 שנה. זה קרה לפני פחות מ-20 שנה , בסוף שנות ה-80. 300 אלף מוסלמים אולצו לעזוב את בולגריה. לא ממש טרנספר בכפייה, אבל טרנספר בלחץ.

ואם לא שמעתם על "זכות השיבה", ועל אלף ואחד ארגונים שמטפלים ב"פליטים" מבולגריה, וגם לא על מחנות פליטים ואלפי פרסומים, זה רק בגלל סיבה אחת: הם לא פלשתינים. כי כמו הטורקים יש עוד עשרות קבוצות המונות מיליונים, הרבה מיליונים,שנאלצו לעזוב את המולדת הישנה בעקבות שינויים פוליטיים ותזוזת גבולות.



/images/archive/gallery/602/977.jpg גרף המתאר את מספר האנשים שהועברו מביתם ברחבי העולם
גרף המתאר את מספר האנשים שהועברו מביתם ב




העולם מלא בפליטים



חילופי אוכלוסין נחשבו פעם, ובעיני רבים גם עכשיו, לפתרון היעיל ביותר לסכסוכים בין אוכלוסיות שונות על רקע דתי או אתני. לפני פחות מ-100 שנה , פרידטיוף ננסן, גיאוגרף נורווגי, חיפש ומצא פתרון לסכסוך הקשה בין טורקיה ליוון. הוא הגה, תכנן וביצע תוכנית טרנספר בחסות בינלאומית. הוא זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1930. עוד נחזור לשם.

לא, אין בדברים הללו משום תמיכה בטרנספר. אנחנו בימים אחרים. גם מוסר בינלאומי הוא עניין של זמן ורקע ונסיבות. לא כל פתרון שהיה נכון בימי התנ"ך נכון גם היום. התמיכה בטרנספר היא היום מחוץ לרשימת ההמלצות לפרס נובל לשלום.

העולם עמוס בקהילות שלמות שנאלצו לעזוב מדינה או מחוז ולעבור למקום אחר. אם נחיל
עליהן את ההגדרות שיוחדו לפלשתינים, הן בהגדרתן כפליטים, הן ביחס הבינלאומי אליהן, הן באינספור ארגונים שקיימים כדי להגן עליהן - אנחנו צפויים למלחמת עולם של הכול בכול. מיליוני הינדים יצטרכו לחזור לפקיסטן. עשרות מיליוני מוסלמים יוחזרו להודו. מדינות הבלקן ייאלצו לעבור נדידת עמים אדירה, שתביא לערבוב מחדש של האוכלוסיות, וגם להצתה מחדש של אינספור סכסוכים.

נכון שאף אחד לא מעלה בדעתו רעיון כזה. נכון שאף אחד לא חושב שהמוסלמים צריכים לחזור ליוון או לבולגריה, או הנוצרים לטורקיה, או הגרמנים לצ`כיה, והרשימה ארוכה. כי אם נממש את "זכות השיבה" הזאת, יתמוטטו ויתפרקו מדינות רבות, וייכנסו לעידן ארוך של מרחץ דמים בלתי פוסק.





פליטים בקוסובו. צילום: דובר צה"ל /images/archive/gallery/602/974.jpg




"זכות השיבה היא הקלף המנצח, שפירושו חיסול ישראל"



למזלנו, העולם הנוכחי שפוי. הוא אינו דורש את הכפייה של מרחץ הדמים העולמי הזה, שיפרק וימוטט מדינות. העולם שפוי - עד שהוא מגיע לפלשתינים. או אז, העולם הופך למטורף. שחור הוא לבן ולבן הוא שחור. כל מה שנכון לכל סכסוך אחר בעולם - מקבל היפוך כאשר הוא מגיע לחלקת אלוהים הקטנה, קטנה מאוד, של היהודים.

לפתע, מה שנכון לבולגריה ולטורקיה וליוון לצ`כיה ולהודו ולפקיסטן ולעוד עשרות מדינות - אינו נכון לישראל. היא נדרשת לקריטריונים אחרים. הפוכים. וגם כאן, מקהלה של ארגונים בינלאומיים עוסקת רק בדבר אחד: בתעמולה חובקת עולם שמעצימה את בעיית הפליטים הפלשתינים ומנציחה אותה.

אצל גופים רבים אחרים הכיוון ברור עוד יותר: כפייה על ישראל, רק על ישראל, סוג של פתרון, "זכות שיבה" שמו, שברור לחלוטין שיוביל להצתת תבערה אדירה. יש מי שתומך בפתרון הזה מתוך בורות ותמימות. אבל רבים תומכים בפתרון הזה משום שמטרתם איננה הסדר או פתרון. המטרה למעשה היא התבערה. או כפי שאמר סאכר חבש, אחד מיועציו של ערפאת: "זכות השיבה היא הקלף המנצח, שפירושו חיסול ישראל".

לא נעסוק כאן בנדידת העמים הגדולה בהיסטוריה. גם לא נדרוש מהערבים שפלשו לאסיה, לאפריקה ולאירופה לחזור לערש מולדתם, ולא נדרוש מהכובשים הלבנים של יבשת אמריקה לחזור לאירופה, על אף שהם לא רק לקחו וכבשו ואנסו אדמה לא להם, אלא גם ביצעו, תוך כדי, פשעים נגד האנושות.

אנו נבדוק רק את אותם חילופי אוכלוסין שבוצעו מאז תחילת המאה ה-20. וגם לא בכולם, משום שהיריעה קצרה, אלא רק באלה שיש בהם קווי דמיון מסוימים לחילופי האוכלוסין בין ישראל למדינות ערב השכנות. חילופין שהיה בהם הכול: גירוש וגם בריחה וגם מעבר מרצון, ומשני הצדדים.





מטרת אונר"א: הנצחת הוויית הפליטים הפלשתינים



בין 600 ל-800 אלף ערבים עזבו את ישראל למדינות השכנות. מספר דומה של יהודים עזב את מדינות ערב והגיע לישראל. זה קרה כחלק מתהליך גלובלי - עשרות מקרים של חילופי אוכלוסין שהתבצעו על רקע יצירת מדינות הלאום - מדינות בעלות מאפיינים אתניים או דתיים. עשרות מיליונים השתתפו בתזוזות הללו. איש מאותם עשרות מיליונים לא נותר פליט. גם לא אלה שהגיעו לישראל. התואר הזה שמור רק, ואך ורק, לפליטים הפלשתינים.

המוסר הכפול מתחיל, אך לא נגמר, בעצם העובדה שיש שני ארגונים העוסקים בפליטים. הראשון לכל פליטי העולם, והוא-United Nations High Commission for Refugees UNHCR, והשני ידוע אצלנו כאונר"א: United Nations Relief and Works Agency-UNRWA, העוסק רק, ואך ורק, בפלשתינים, מכוח החלטה מיוחדת של האו"ם.

בעוד שהמטרה של הארגון הכללי היא לסייע לפליטים להתחיל חיים חדשים, ולהפסיק להיות פליטים, הרי שהמטרה של אונר"א הפוכה: המטרה היא להנציח את מצב הפליטות. עשרות מיליוני פליטים הפסיקו להיות פליטים בזכות תוכניות סיוע של האו"ם. אך אף לא פליט פלשתיני אחד איבד את ההגדרה. להפך. הם רק הולכים ומתרבים משנה לשנה.





אנשי חמאס במחנה הפליטים ג`באלייה. צילום: רויטרס /images/archive/gallery/344/981.jpg




בשל הגדרת האו"ם, מספר הפליטים רק גדל



גם בהגדרת המושג "פליט" יש הבדל. כשמדובר בפלשתינים, מדובר ב"אנשים שמקום מגוריהם הרגיל היה פלשתינה בין יוני 1946 למאי 1948". העוקץ טמון בכך שמי שהגיע לפלשתינה כמהגר עבודה בתחילת 1946, מוגדר אוטומטית כפליט פלשתיני, גם אם מדובר במצרי או בסורי או בירדני או בלבנוני. שהות של שנתיים בלבד בפלשתין מקנה לאדם זכות להיכלל ברשימת המטופלים לנצח באונר"א.

לא כך אצל פליט רגיל, שצריך להוכיח תנאים מצטברים, כדי לזכות בסיוע של UNHCR. וזה עוד לא הכול. לפי ההגדרה הכללית של האו"ם, שטובה לכולם, מי שכבר התאקלם במדינה אחרת, והפך לאזרח פעיל בה, איננו פליט. בירדן יש מאות אלפי פלשתינים. הם קיבלו אזרחות. הם אפילו מכהנים כשרים בממשלת לבנון. אך לפי ההגדרה התמוהה של האו"ם, הם עדיין פליטים.

ויש עוד הבדל חשוב ועקרוני. אצל הפליטים הרגילים, רק האדם עצמו נחשב לפליט. לא בני משפחתו, בוודאי לא דורות המשך. אצל הפלשתינים המצב הפוך. הפליטות הופכת לגנטית. עניין לדורי דורות. גם אם בניו ובני בניו מעולם לא ראו את פלשתין, וגם אם הם עשירים כמו ביל גייטס - הם עדיין פליטים.

כך, בחסות האו"ם, "בעיית הפליטים" זוכה להנצחה. גם הגדרתה שונה. גם הנצחת הפליטות. וכך הולך מניין הפליטים וגדל משנה לשנה. כך צומחת מפלצת, שמטרתה אחת: יצירת בעיה שתמנע את פתרון הסכסוך.





במקביל לסכסוך האזורי, 10 מיליון גורשו בבלקן



לפי כל קריטריון בינלאומי מאותן שנים, "בעיית הפליטים הפלשתינים" הסתיימה ברגע שהחלה: מספר הפלשתינים שעזבו את ישראל דומה או זהה למספר היהודים שהגיעו ממדינות ערב לישראל. ישראל לא היתה המקום היחיד שבו התבצעו חילופי אוכלוסין עקב קונפליקט דתי או לאומי. בכל מקום אחר בעולם בזאת היה נגמר הסיפור. לא כאן. כאן עובד המוסר הכפול. כדי להבין עד כמה מדובר במניפולציה פוליטית, היסטורית ובינלאומית, להלן סקירה של מעברים וחילופים של אוכלוסייה.

הבלקנים היו המוקד הגדול ביותר לחילופי אוכלוסין, לגירוש, לטרנספר ולבריחה המונית בעקבות מלחמות במהלך 100 השנים האחרונות, החל במלחמה הבלקנית הראשונה ב-1912, וכלה במלחמת קוסובו האחרונה בשנת 1999 - שגם היא לא סיימה את תזוזות האוכלוסייה. מספר האנשים שלקחו חלק בתזוזות הגדולות עומד על כשבעה עד עשרה מיליון איש. אנו לא נסקור כאן את כל התזוזות, אלא ניגע רק באחדות מהן.

הגל הראשון בעידן המסוקר החל בשנת 1915, לאחר מלחמת הבלקנים הראשונה, ובו הועברו ממקומם כ-200 אלף עות` מנים שעברו לטורקיה, 150 אלף יוונים שחזרו ליוון, ו-250 אלף בולגרים שחזרו לבולגריה.

מלחמת העולם הראשונה גרמה תזוזות משמעותיות הרבה יותר. מספר הסרבים שנאלצו לעזוב את בתיהם מוערכים בכ-750 אלף לפחות. עוד כ-250 אלף שימשו ככוח עבודה בכפייה, בבולגריה ובהונגריה. רבים אחרים מצאו את מותם במצעד הכפוי לים האדריאתי.





הוגה הטרנספר הבלקני זכה לפרס נובל



לאחר המלחמה נאלצו כ-300 אלף בולגרים לחזור לבולגריה, משטחים שבהם שלטה בולגריה עד המלחמה. כך גם כ-200 אלף הונגרים שנאלצו לעזוב את טרנסילבניה ולעבור להונגריה. מספר דומה של הונגרים נאלץ לעזוב את שטחיהן של יוגוסלביה וצ`כוסלובקיה.

שנות ה-20 הובילו לגל נוסף ומשמעותי יותר לענייננו. התזוזה הגדולה באותן שנים בוצעה בהסכמה בין טורקיה, יוון ובולגריה, אשר הושגה בהסכם לוזאן, 1923. המעבר העיקרי היה של כמיליון נוצרים וחצי מטורקיה ליוון, ושל כ-500 אלף מוסלמים מיוון לטורקיה. היו עוד תזוזות, של כ-80 אלף בולגרים ליוון.

יש לציין שלא היתה העברה של כל הנוצרים ליוון או של כל המוסלמים לטורקיה, אך המטרה המוצהרת של ההעברות היתה יצירת הומוגניות על בסיס דתי. בשנת 1930 עם סיום ביצוע ההעברות, הוענק לננסן, ההוגה והמבצע, פרס נובל לשלום.

אירועי טרום מלחמת העולם השנייה והמלחמה עצמה הביאו גם הם לתזוזות משמעותיות. הגדולות שבהן הן בריחת מאות אלפי סרבים מקרואטיה, שמשטרה הפך לפרו-נאצי, וכן שינוי כיוון בטרנסילבניה שעברה לידי ההונגרים, דבר שאילץ כ-200 אלף רומנים לעזוב לרומניה.





התקשורת המערבית הייתה בעד הפיכת הסרבים לפליטים



הגל הגדול הבא הגיע בשנות ה-90, עם התפרקות יוגוסלביה, לאחר מות טיטו. כרבע מיליון סרבים גורשו מאזורים שנותרו בידי קרואטיה, בשנת 1995, לאחר המלחמה עם סרביה. יש הסכמה עקרונית על החזרתם, ולפי דיווחים שונים של האו"ם מתקיים תהליך כזה, אלא שהוא נתקל בבעיות קשות מצד קרואטיה. אלה שחוזרים סובלים מאפליה, בתיהם תפוסים, הם אינם מוצאים עבודה, ויש מקרים רבים של התנכלויות.

למרות הוראות משפטיות שונות המאפשרות לסרבים לקבל את בתיהם, בפועל, מדווח על מקרים בודדים בלבד שבהם אכן מומשו הזכויות המשפטיות. גם החלטות של בתי משפט בקרואטיה בזכות הסרבים, אינן זוכות בדרך כלל להוצאה לפועל. רבים מהסרבים החוזרים לקרואטיה מוותרים על התענוג המפוקפק, והם חוזרים שוב לחלקים אחרים של יוגוסלביה לשעבר.

מיותר לציין שרמת העוינות בין סרבים לקרואטים רחוקה מרמת העוינות בין ישראלים לפלשתינים. החלום של הסרבים אינו להביא לחורבן קרואטיה, ואין שנים של שטיפת מוח, לאומנית ודתית, הקוראת לחיסול הישות הקרואטית. כך או כך, היום חיים בקרואטיה כ-200 אלף סרבים בלבד, במדינה של 4.4 מיליון.

כלומר, גם שיבה מלאה, שאין שום סיכוי שתקרה, לא תטיל איום דמוגרפי על קרואטיה. הרעיון של הומוגניות לאומית או דתית יישמר בכל מקרה. עיון בעיתוני המערב באותה תקופה, מגלה השלמה עם הטרנספר שביצעו הקרואטים בסרבים ואפילו תמיכה בו. זו, למשל, היתה מדיניותו הכמעט רשמית של "הניו יורק טיימס".





בבלקן לא שמעו על פטנט "זכות שיבה"



קוסובו : כ-800 אלף אלבנים גורשו מחבל הארץ במהלך המשבר בשנת 1999. רובם הוחזרו בעקבות ההתערבות הצבאית של נאט"ו. אלא שעוד לפני כן יצאו כ-150 אלף סרבים מהאזור האלבני. מספר דומה של סרבים עזב את קוסובו לאחר המלחמה, בגלל פחד מנקמת האלבנים.

מאות אלפי אחרים בכל אזורי הלחימה איבדו את בתיהם ונאלצו לעבור, גם אם בתוך אותה מדינה (בעיקר בוסניה-הרצגובינה), למחוזות אחרים. המספרים המדויקים אינם ידועים. כך, למשל, מספר הקרואטים שגירשו הכוחות הסרביים במהלך המלחמה אל מחוץ לגבולות סרביה, מוערך בכ-170 אלף. מה שברור הוא שלקהילה הבינלאומית היה ברור שאין מנוס מתזוזת אוכלוסיות, כדי למנוע התפרצויות נוספות.

אין בדברים הללו כדי למצות את תנועות האוכלוסין בבלקנים, המסתכמת כאמור בכשבעה עד עשרה מיליון בני אדם. לעתים מדובר בטיהור אתני, לעתים בטבח עם (כמו הטרנספר הקטלני שביצעו הטורקים בארמנים), ולעתים, כמו במקרה הבולט של ננסן, בהעברה על פי הסכם. המכנה המשותף לכל התנועות הוא ניסיון ליצור הומוגניות אתנית או דתית. כך או כך, אין הכרה ב"זכות שיבה", למעט המקרה היוצא דופן של סרבים, שהותר להם לחזור לקרואטיה, אך בפועל הזכות נמנעת מהם.





12 מיליון הפליטים הגרמנים נטמעו בתוך כמה שנים



לאחר מלחמת העולם השנייה, התייצבו גבולות פולין על קו קרזון, שהוצע עוד בשנת 1919. קביעת הגבול גרמה חילופי אוכלוסין כפויה, של 1.4 מיליון פולנים ואוקראינים. הפולנים מהצד המזרחי של קו קרזון נאלצו לעבור לפולין. האוקראינים מהצד המערבי של הקו נאלצו לעבור לאוקראינה. העיקרון, בדיוק כמו במקרה של הבלקנים, היה שמירה על הומוגניות לאומית או דתית.

החילופין הכפויים הבאים נקבעו בוועידת פוטסדאם, מיד עם סיום מלחמת העולם השנייה. במשך מאות שנים היו קהילות גרמניות באזורים שונים במזרח אירופה ובדרום רוסיה. אותן קהילות הואשמו בתמיכה בנאצים ובהתססת הקונפליקטים הלאומיים. ואכן, בחבל הסודטים שבצ`כיה למשל, רוב הגרמנים תמכו בהיטלר ובדרישותיו. אך מיליוני גרמנים בסודטים, ברומניה, בהונגריה ובפולין לא נמנו עם תומכי היטלר. ולמרות זאת, בוועידת פוטסדאם הוחלט על "העברה מסודרת של אוכלוסיות גרמניות".

בעקבות ההחלטה נאלצו לעבור בין 12 ל-16 מיליון גרמנים, בניגוד לרצונם. רבים אחרים נרצחו במהלך ההעברה. מעבורות גרמניות שביצעו את ההעברה טובעו בטילי טורפדו. מקורות גרמניים טוענים כי כ-2.5 מיליון איש נרצחו או נהרגו במהלך תזוזת האוכלוסייה, אך נראה שגם אם יש הגזמה רבה במספר זה, עדיין מספר הנהרגים נותר משמעותי.

שנים לא רבות אחרי הגירוש הגדול לא נותר גרמני אחד במחנה פליטים, ועניין הגירוש, הפליטים והסבל הרב שנגרם לגרמנים, רבים מהם באמת על לא עוול בכפם - אינו מצוי על סדר היום הגרמני. מה שנותר הוא גוף אחד, "ארגון המגורשים הגרמני" (BVD), אך זה ארגון שולי הנתמך בעיקר על ידי הימין הקיצוני. יש גם חברת פרלמנט אחת, אנריקה שטיינבאך, העוסקת בנושא המגורשים וזכויותיהם, אך הקונצנזוס הגרמני הוא שאין זכויות, לא לפיצוי, בוודאי לא לשיבה.





הודו: 14 מיליון פליטים. כולם השתקעו עד מהרה



שנים רבות פעלו ההודים במשותף למען שחרור מהכיבוש הבריטי רב השנים. אלא שככל שגברה הפעילות לשחרור, עלו וצצו המתחים בין ההינדים למוסלמים, עד כדי קרע גדול וגלוי. אבי רעיון המדינה המוסלמית העצמאית הוא הפילוסוף והסופר אלמה איקבאל.

בשנות ה-30 הצטרף לדרישה גם מוחמד עלי ג`ינה, אשר עד אז היה חבר במפלגת הקונגרס ומתומכי הרעיון של מדינה מאוחדת. מה שמעניין הוא, שמלכתחילה לא היה מדובר באוכלוסייה הומוגנית. קווי השסע הם רבים, והשסע הדתי היה רק אחד מהם, ולא החשוב שבהם.

המנהיג הבלתי מעורער של המאבק למען שחרור מהבריטים, מהטמה גנדי, עשה כל מאמץ כדי להקים את הודו המאוחדת שתכלול את ההינדים, את הסיקים ואת המוסלמים. זה לא עלה בידו (גנדי נרצח על ידי הינדי קיצוני, שטען כלפי גנדי על ויתוריו לטובת המוסלמים). המתיחות הבין דתית הלכה וגברה.

באוגוסט 1947, עם סיום השלטון הבריטי, הוקמו שתי מדינות: הודו ופקיסטן. בעקבות ההכרזה, יותר משבעה מיליון הינדים וסיקים עברו מהצד המוסלמי לצד ההודי, ומספר דומה של מוסלמים עשה את דרכו בכיוון ההפוך. במהלך חילופי האוכלוסין בוצעו מעשי טבח רבים, ומספר ההרוגים עומד על בין 200 אלף למיליון.

פקיסטן נותרה מוסלמית בעיקרה. בהודו של היום, עם קרוב למיליארד נפשות, יש מיעוט מוסלמי של כ-16 אחוזים. מוקד המתיחות בין שתי המדינות, שכבר גרם עימותים ומלחמות, הוא החלק ההודי של חבל קשמיר, שרוב תושביו מוסלמים. קליטת הפליטים, בשני הצדדים, היתה לא קלה. אלא שהיום אין עוד הודים או פקיסטנים המוגדרים כ"פליטים". הם נטמעו במחוזות החדשים.





ילדיהם של פליטים-לשעבר בפקיסטן. צילום: רויטרס /images/archive/gallery/300/528.jpg




UNHCR שיישב את פליטי ארמניה, לא מטפל בפלשתינים



התפרקות ברית המועצות הביאה ליצירת מדינות חדשות על בסיס דתי ואתני. כך, למשל, בתקופת סטלין גורשו רבים מהמוסלמים של צ`צ`ניה לחבלי ארץ אחרים בברית המועצות לשעבר, ורובם חזרו לצ`צ`ניה ולמלחמה המתנהלת בה. מוקד סכסוך אחר הקשור יותר לענייננו הוא חבל נגורנו-קרבך.

מדובר בחבל ארץ שרוב אוכלוסייתו ארמנית, אך הוא נמצא באזרביג`ן, שרוב אוכלוסייתה מוסלמית. המאבק באזור בעל היסטוריה ארוכה, וצץ מחדש בעקבות הקמת הרפובליקות העצמאיות, עם פירוק ברית המועצות. החבל הארמני שזכה לאוטונומיה חלקית, ביקש בשנת 1988 להסתפח לארמניה.

מעשי טבח שהתחוללו במוסלמים בארמניה ובארמנים באזרביג`ן, הביאו לתנועת פליטים בשני הכיוונים. בהמשך הפכה המתיחות למלחמה של ממש. ארמניה השתלטה על רוב שטחי החבל שבמחלוקת.

בשנת 1994 הושגה הפסקת אש, אלא שהסכסוך יצר כמיליון פליטים - כ-360 אלף נוצרים-ארמנים שעברו לאזורים שבשליטת ארמניה, וכ-740 אלף מוסלמים שעברו לאזורים שבשליטת אזרביג`ן. ועוד משהו מעניין באותו סכסוך: באזרביג`ן יש מחנות פליטים, ואין כמעט תהליך של קליטה ואינטגרציה.

ארמניה, לעומת זאת, עושה מאמץ בשיתוף UNHCR, הארגון הבינלאומי לפליטים, לקלוט את הפליטים וליישבם. לעומת זאת, אונר"א עושה מאמץ הפוך: רק לא קליטה ואינטגרציה של ערבים-מוסלמים בארצות ערביות-מוסלמיות.





סודן - בית חרושת לפליטים



סודן היא מדינה בעלת מתחים בין האוכלוסייה השחורה הלא מוסלמית, לבין האוכלוסייה הערבית מוסלמית. במהלך העימותים בין המוסלמים לשחורים בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת ובתחילת שנות ה-90, גורשו לסנגל ולמאלי השכנות כ-75 אלף שחורים, ומספר דומה של ערבים נקלטו במאוריטניה, לאחר שגורשו משתי המדינות. המאבק על הערביזציה של המדינה נמשך.

מדינה זו היא היוצאת מן הכלל, משום שאין מדובר בחילופי אוכלוסייה. מדובר במדינה המבצעת טיהור אתני ורצח באזרחיה שלה באמצעות חוליות מוות (הג`ינג`וויד). מאז עליית השלטון האיסלאמיסטי לשלטון, התופעות של טיהור אתני ודתי רק מתרבות, ולא רק בחבל דרפור, המצוי יחסית בכותרות.

הזוועות שמתחוללות בחסות המשטר גורמות זרם אדיר של פליטים. חלק מהפליטים מוגדרים IDP,
(Internal Displaced Persons), וחלקם כפליטים במדינות שכנות, כמו צ`אד. נוסף על מיליוני הקורבנות שנסקרו בכתבה הקודמת, מדובר בכשלושה עד ארבעה מיליון בני אדם שנאלצו לעזוב את בתיהם.

עד כה לא ידוע על הפגנה אחת שנערכה בעולם הערבי בגנות הג`נוסייד או הטיהור האתני או הכפייה הדתית. סודן ממשיכה בשלה כבר שנים רבות. היא מונעת סיוע בינלאומי. היא מתנכלת לעיתונאים ולפעילי ארגוני סיוע. היא מעכבת כוחות ששיגר האו"ם. והטיהור האתני נמשך ללא הפסק. נכון לשנים האחרונות, סודן תורמת לעולם את המספר הגדול ביותר של פליטים.





פליטי קפריסין העדיפו שלא ללבות שנאה במחנות לפליטים



המקרה של קפריסין מעניין במיוחד. בקפריסין יש כ-80 אחוז יוונים וכ-20 אחוז טורקים, שהגיעו עם התפשטות האימפריה העות`מנית. בשנת 1974 פלשה טורקיה לקפריסין בעקבות הפיכה צבאית שהתחוללה שם, ואיימה לאחד את האי עם יוון. הפלישה הביאה לחלוקת האי לשתי ישויות מדיניות: יוונית וטורקית. כ-200 אלף פליטים יוונים שנאלצו לעבור לחלק היווני, וכ-50 אלף מוסלמים שנאלצו לעבור לצד הטורקי.

אין מחלוקת על כך שזכויות הפליטים המגורשים היוונים גדולות מזכויות הפלשתינים. היוונים לא יזמו מלחמה, ולא איימו על גירוש או על השמדת הטורקים. הם היו קורבנות של אלימות טורקית. נוסף על כך, יצרה הפלישה הטורקית ישות מדינית טורקית, שהעולם אינו מכיר בה.

הטורקים גם העבירו לחלק שכבשו כ-100 אלף מתנחלים, נוסף על כוח צבאי של עשרות אלפי חיילים, המשליט במקום משטר צבאי. מאז החלוקה דה-פקטו של האי, החלק היווני פורח ומשגשג, אין מחנות פליטים, אין טרור, ואין תעשיית הסתה המצדיקה טרור נגד הטורקים. לעומת זאת, החלק הטורקי סובל מקיפאון, מאבטלה חמורה ומכלכלה