קרה דבר פשוט:ההון, התקשורת והאקדמיה סימאו את עיניה של ישראל

[Haaretz]

מה קרה לנו ?

מאת ארי שביט

קרה דבר פשוט: סוממנו בתקינות פוליטית. ההון, התקשורת והאקדמיה סימאו את עיניה של ישראל ושללו ממנה את רוחה

חיפה, השבוע. בכל מאודה ביקשה ישראל להיות אתונה. ואולם במקום הזה אין תוחלת לאתונה שאין בה קורטוב של ספרטה

בקיץ הקשה של 2006 מדינת ישראל מודיעה בתדהמה: הפתיעו אותנו. הפתיעו אותנו בגדול. הפתיעו אותנו בקטיושות והפתיעו אותנו באל-פאג`ר והפתיעו אותנו בזילזל. הפתיעו אותנו בטילי נ"ט. והפתיעו אותנו במיומנות ההפעלה של חוליות נ"ט. הפתיעו אותנו בבונקרים ובהסוואה. הפתיעו אותנו בפיקוד ובשליטה. הפתיעו אותנו באסטרטגיה, בכושר לחימה וברוח לחימה. הפתיעו אותנו בעוצמה המהממת שיכולה להיות לצבא-מוות קטן של טכנולוגיה נמוכה ומוטיווציה אמונית גבוהה.

ואולם, יותר משהפתיעו אותנו בקיץ 2006 בעוצמות חיזבאללה, הפתיעו אותנו בקיץ הזה בחולשותינו אנו. הפתיעו אותנו בנו. הפתיעו אותנו ברמה הירודה של ההנהגה הלאומית. הפתיעו אותנו בשלומיאליות אסטרטגית שערורייתית. הפתיעו אותנו בהעדר המעוף, העדר היצירתיות והעדר הנחישות של הפיקוד הצבאי הבכיר. הפתיעו אותנו במודיעין לקוי ובמערך לוגיסטי הזוי ובמוכנות מלחמתית





שאינה ראויה. הפתיעו אותנו בכך שמכונת המלחמה הישראלית אינה כשהיתה. בזמן שחגגנו, היא העלתה חלודה.

על פי רוב אין זה נכון לנהל בירור עומק של כישלון מלחמתי תוך כדי מלחמה. ואולם, כתום החודש המביך ביותר של ביטחון ישראל מאז הקמתה של מדינת ישראל, הממשל הישראלי אינו מפיק לקחים. הוא אינו משדד מערכות. לא ניכרת אצלו עקומת למידה של ממש ולא קורן ממנו אתוס חדש. אדרבה: הוא מוסיף נדבך אחד של איוולת על נדבך קודם. אטיות התגובה שלו מסוכנת. זהירותו הרת אסון. ניסיונו לחסוך בדמים עולה בדמים רבים. כך שדווקא כעת, דווקא כשהכוחות נעים אל דרום לבנון, אין מנוס מלשאול איפה טעינו. דווקא כדי שישראל תוכל לחלץ ניצחון של הרגע האחרון, וכדי שהגייסות יוכלו להשיג את מטרתם, וכדי שהחיילים יוכלו לשוב הביתה בשלום, חייבים לשאול כבר כעת: מה קרה לנו? מה לעזאזל קרה לנו?

קרה דבר פשוט: סוממנו בתקינות פוליטית. התקינות הפוליטית שהשתלטה בדור האחרון על השיח הישראלי ועל התודעה הישראלית היתה מנותקת לחלוטין מהמצב הישראלי. לא היו לה כלים להתמודד עם המציאות של סכסוך קיומי. לא היו לה הכלים להתמודד עם מציאות של סכסוך בין-דתי ובין-תרבותי. על כן היא התמקדה כל כולה בעניין הפלשתיני. היא הניחה את ההנחה חסרת השחר שהכיבוש הוא מקור הרע. היא הניחה שהכיבוש הוא המונע שלום ומחולל אי שקט ומנציח את האי יציבות.

במקביל, התקינות הפוליטית הניחה שהעוצמה הישראלית היא נתון. שעוצמותיה של ישראל מטורפות. מכיוון שכך, התקינות הפוליטית בזה לכל ניסיון לבנות ולקיים את העוצמה הישראלית. תקציב הביטחון קוצץ, ערכי ההתנדבות בוזו, מושגים של גבורה ועמידה היו למוקצים מחמת מיאוס.

הרפיון פשה באליטות

מכיוון שצה"ל זוהה כצבא כיבוש - ולא כצבא המגן גם על פמיניסטיות, הומו-לסבים וכל קבוצת מיעוט אחרת, שיש לה קיום אך ורק בחברה חופשית - הסתייגו ממנו, התנערו ממנו והתנכרו לו. שהרי בעולמה הנפשי של התקינות הפוליטית, עוצמה וצבא היו למלים מגונות. כל רעיון לאומי נדחה מפני קדושת הפרטי. כל אתוס משותף פורק לטובת היחידני. כוח זוהה עם פשיזם. הגבריות הישראליות הישנה הוקעה בראש חוצות. רדיפתו של צדק מוחלט נמהלה ברדיפתו של עונג מוחלט והפכה את השיח ההגמוני משיח של מחויבות וגיוס לשיח של מחאה ופינוק.

קרה דבר נוסף: הורעלנו באשליה של נורמליות. מדינת ישראל היא מדינה א-נורמלית מיסודה. מעצם היותה מדינה יהודית במרחב ערבי, ומעצם היותה מדינה מערבית במרחב מוסלמי, ומעצם היותה מדינה דמוקרטית במרחב של קנאות ועריצות, ישראל נמצאת במתח קבוע עם סביבתה. מחד גיסא, בשל המציאות שבתוכה היא נתונה, ישראל אינה יכולה לחיות חיים של נורמליות אירופית. מאידך גיסא, בשל ערכיה ובשל המבנה הזהותי, הכלכלי והתרבותי שלה, ישראל לא יכולה לא להיות חלק מהנורמליות האירופית. מכיוון שכך, ישראל מצויה בסתירה מהותית מתמדת. הדרך ליישב סתירה זאת היא ליצור אנומליה חיובית - אידיאית ומוסרית - שתיתן מענה לאנומליה השלילית שבה ישראל נתונה.

אין דרך אחרת: על ישראל לכונן מעטפת-מגן שתקיים את הסביבה הפנימית הישראלית נגד הסביבה החיצונית המקיפה אותה. החיים-נגד-הסביבה הם ממהות הקיום הישראלי. ואולם, בדור האחרון התובנה האכזרית הזאת התפוגגה, התפשטה האשליה שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, וכי ביכולתנו לחיות במקום הזה כאחד העמים. האשליה הזאת גרמה לכך שהאנומליה החיובית הישראלית הלכה והיטשטשה, ופחתו עד מאוד האנרגיות המוקדשות לקיומה של מעטפת המגן המבודדת את ישראל מהמרחב ומגינה עליה מפניו. השתרר רפיון. נחלש כוח הרצון. הבועה שיכרה את הישראלים עד כדי כך שהם לא טרחו עוד להקיף אותה בחומה בצורה. על כן, הלחצים של הסביבה החיצונית הלכו וגברו - בטרור של 2002 ובקסאמים של 2005 ובקטיושות של 2006 - עד שחדרו פנימה אל תוך תוכה של הסביבה הישראלית הפנימית. כך נוצר הפרדוקס שדווקא מי שיבקש להאמין שישראל יכולה להיות נורמלית לחלוטין, דירדר אותה למצב כאוטי של אנומליה מוחלטת ואובדן שיווי משקל.

הן התקינות הפוליטית והן האשליה-של-נורמליות פשו בראש ובראשונה באליטות הישראליות. הציבור הישראלי הרחב נותר על פי רוב מפוכח ואיתן. הוא לא שגה באשליות של מזרח תיכון חדש. הוא לא הפנה את גבו לצו הקיומי, לאתוס הביטחוני ולצה"ל. גם הליבה הערכית שלו לא הושחתה. על כן, גם במבחן הטרור של 2001-2003 וגם במבחן האש-על-העורף של 2006 הוא עמד באופן מרשים. הוא גילה ומגלה כושר עמידה כמעט בריטי.

לעומת זאת, האליטות הישראליות של עשרים השנים האחרונות התנתקו לחלוטין מהמציאות. ההון, התקשורת והאקדמיה של שנות התשעים ושנות האלפיים סימאו את עיניה של ישראל ושללו ממנה את רוחה. אשליותיהם החוזרות ונשנות בנוגע למציאות ההיסטורית שבה מדינת היהודים נתונה, גרמו לישראל לטעות בניווט ולאבד את דרכה. התקפותיהם הבלתי פוסקות - ישירות ועקיפות - על הלאומיות, על הצבאיות ועל הסיפור הציוני אכלו מבפנים את גזע העץ של הקיום הישראלי ומצצו את לשדו. בשעה שהציבור הרחב גילה פיכחון, נחישות ואנרגטיות, האליטות הכזיבו. ההון הביא את האשליה של נורמליות עד אבסורד וכונן כאן משטר חברתי-כלכלי רומסני שאינו הולם את המצב ההיסטורי. האקדמיה קידמה את התקינות הפוליטית עד אבסורד והנהיגה כאן רוח ביקורת כמעט אובדנית. ואילו התקשורת צירפה את השתיים ויצרה כאן מצב תודעתי הזוי המשלב צרכנות מוטרפת עם צדקנות מזויפת.

במקום להיות אליטות-של-בנייה, האליטות הישראליות הפכו בדור האחרון לאליטות-של-פירוק. כל אחת בתחומה, כל אחת בשיטתה, עסקה בדה-קונסטרוקציה של המפעל הציוני. שלב אחרי שלב, האלפיונים העליונים הסתלקו מהמאמץ הלאומי הקיומי. חדלו לשרת במילואים, חדלו לשלוח את בניהם ליחידות הלוחמות. לעגו לקצינים שהזהירו מנסיגות חד-צדדיות. לעגו לקצינים שהזהירו שהימ"חים מתרוקנים והאויבים מתעצמים, והשלו את עצמם ואת הסובבים אותם שאכן תל אביב מנהטן. אכן הכסף הוא הכל. ובכך הקנו לצעירים הישראלים מטען ערכי שמקשה עליהם מאוד להסתער גם כאשר ההסתערות צודקת מאין כמותה. שהרי מדינה שאין בה שוויון, אין בה צדק ואין בה אמונה בצדקת דרכה, היא מדינה שקשה מאוד להסתער למענה. זו מדינה שלא רבים מוכנים להרוג ולהיהרג למענה. ובמזרח התיכון של שנות האלפיים, מדינה שצעירי האליטה שלה מתקשים להרוג ולהיהרג למענה, היא מדינה על זמן שאול. מדינה שאינה בת קיימא.

כך שמה שמתגלה כעת לנגד עינינו, כאשר שובלי העשן של הקטיושות ממשיכים לעלות מהסבך הלבנוני, אינו כישלון של צה"ל אלא כישלון של אליטה שהפנתה עורף לצה"ל. מה שמתגלה כעת, כאשר ישראל לא מצליחה לגונן כהלכה על חיי אזרחיה, הוא לא בעיות פיקוד ובעיות טקטיקה, אלא בעיות עומק של חברה שהאליטות שלה זנחו אותה. לא אודי אדם הוא הבעיה ולא גל הירש, אלא הרוח הישראלית. רוח אשר במשך הרבה יותר מדי זמן היתה לרוח שטות. רוח של איוולת גמורה.

על פי רוב טענת האיוולת מופנית כלפי גנרלים הששים אלי קרב וכלפי מדינאים מחרחרי מלחמה. ואולם כתום המלחמה הזאת, טענת האיוולת תופנה כלפי קאדר שלם של מעצבי דעה ומנהיגי חברה ישראלים, שחיו בבועה וגרמו לישראל לחיות בבועה. הצבא יידרש לבדק בית ולבנייה-מחדש, אבל הזעם האמיתי יופנה כלפי האליטות שכשלו. אליטות שמעלו באמונו של עם נבון, מרשים וחזק.

ואולם כעת זמן מלחמה. אזרחי הצפון עדיין במקלטים, חיילי הסדיר והמילואים מחרפים את נפשם במלחמה שלא תוכננה כהלכה ולא הוגדרה כהלכה ומנוהלת רע. על כן, מה שנדרש כעת הוא לפעול במהירות, לפעול תוך כדי תנועה, כדי לחזק את רוחם של הנוטלים חלק בקרב. מה שנדרש הוא ליצור מיד שיח חדש שיתאים למצב החדש. ללא רוח חדשה וללא שפה חדשה, לא יהיה ניצחון בלחימה. על כן, תוך כדי מלחמה צריך למצוא את הרוח וצריך למצוא את השפה שאבדה לנו בשנים שלפני המלחמה.

בכל נפשה ובכל מאודה ביקשה ישראל להיות אתונה. ואולם במקום הזה, בעידן הזה, אין תוחלת לאתונה שאין בה קורטוב של ספרטה. אין תקווה לחברת-חיים שלא יודעת לארגן את עצמה להתמודדות עם המוות. על כן, אחרי עשרות שנים שבהן גם הימין גם השמאל וגם המרכז קיבלו כמובנת מאליה את העוצמה הישראלית וניצלו בבזבזנות את העוצמה הישראלית - אין כעת מנוס מלחזור ולהציב במרכז סדר היום את הבנייה המחודשת של העוצמה הישראלית. אנחנו חוזרים אל רועי רוטנברג. חוזרים אל המפגש עם גורלנו; חוזרים אל הנגזר מהוויית חיינו.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/749170.html