[דה מרקר]

guy.rolnik@themarker.com

יש אג`נדה!

שיעמוד בסירובו. פרץ גמר את הסוס, או שהוא יעשה קאמבק. גאידמק חובר לליברמן - או שזה הכל ספין כדי לתת לו עוד לגיטימציה. ביבי מתכנן להסתער על ראשות הממשלה. או שהוא ייכנס לממשלה אם פרץ יעזוב את הקואליציה לאחר שליברמן יצטרף.

אלו הם כמה שברירים קטנים מים התסריטים, הספינים והדיונים שממלאים בימים האחרונים את העיתונים, הרדיו והטלוויזיה. מדי פעם יש גם דיון בנושא ועדת החקירה למלחמת לבנון, אבל בעיקר בהקשר של השלכותיה הפוליטיות; גם העניין במלחמה עצמה מתחיל לדעוך.

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, היה הראשון להבין שבעתיד הנראה לעין הוא יעסוק רק בהישרדות פוליטית, ושכל התוכניות שלו, אם היו לו כאלה, אינן רלוונטיות. לכן הוא הקדים ואמר: ממשלה אינה צריכה אג`נדה.

ואכן קוראי העיתונים, מאזיני הרדיו, צופי הטלוויזיה וגולשי האינטרנט מתרשמים שלממשלה הנוכחית אין אג`נדה; כל המערכת הפוליטית המורחבת עוסקת בהישרדות או השתדרגות: בקואליציה מחפשים דרכים להאריך את הימים בשלטון, ובאופוזיציה - דרכים לקצר את הדרך לשם.

וזהו כמובן מצג השווא הגדול מכולם; הסוד הגלוי לעשרות אלפים ממקורבי השלטון בישראל שאותו רבבות אזרחים אינם מבינים.

יש, יש תמיד אג`נדה ברורה מאוד לכל ממשלה ולכל כנסת בישראל לדורותיה. זוהי אג`נדה חדה, ברורה, מדויקת שכוללת תוכניות פעולה קצרות וארוכות, אסטרטגיות וטקטיות עם יעדים ברורים.

במדינה בה המגזר הציבורי אוחז ב-50% מהתוצר השנתי; במדינה בה במרבית חלקי המגזר הציבורי המורחב המינויים נקבעים על פי מפתחות של קרבה, חברות, פוליטיקה ונפוטיזם; במדינה בה חלק גדול מהעושר נצבר בידי אנשי עסקים שמוכרים סחורות ושירותים למגזר הציבורי המורחב - במדינה כזאת האג`נדה של כל חברי הממשלה והכנסת היא פשוטה: לשרוד, להישאר קרוב לבור השומן, לא להניח את היד מהעטין הציבורי.

האזרח מהשורה, שקם בבוקר והולך לעבודה או למילואים, פותח את העיתון וקורא תסריטים אפשריים באשר לשינויים בממשלה ובכנסת. אם הוא נאיווי, הוא חושב שמדובר בעניינים אידיאולוגיים, מדיניים או צבאיים; אם הוא קצת פחות תמים הוא חושב שמדובר בפוליטיקה. הוא טועה. בסוף היום מדובר בכסף.

לעומתו, האזרח "המחובר" פותח את העיתון וקורא בין השורות את הסיפור האמיתי: כל תזוזה של שר, פקיד, מנכ"ל, אלוף, חבר כנסת - היא בעלת משמעות כלכלית עצומה; כל שר, פקיד או גנרל מזיז עם בואו ולכתו עשרות או מאות דירקטורים, פקידים בכירים ופונקציונרים. אלה בתורם מזיזים בבואם ובלכתם מאות מנהלים בכל רחבי המגזר הציבורי ולעתים גם בפרטי. כל תזוזה פוליטית פותחת וסוגרת אפשרויות חדשות לאלפי ג`ובים בישראל ובעולם; אלפי מכרזים, אלפי הזדמנויות עסקיות.

האזרח מהשורה מדליק טלוויזיה וצופה בשר, בחבר הכנסת, במנכ"ל המשרד הממשלתי או באיש הצבא מתראיינים בלהט בסוגיות המדיניות, הפוליטיות והצבאיות. מוטרד, מהרהר האזרח בגופן של הסוגיות: בשטחים, במלחמה, באטום האיראני ובמדיניות הכלכלית.

האזרח המחובר יודע שבמקרים רבים מדובר בטקסטים שיווקיים חסרי משמעות הממלאים את הזמן בין העיסוקים שמצטלמים פחות טוב: השר/הפקיד/הגנרל/הח"כ יוצא מהאולפן חזרה לחיים האמיתיים - מינויים, קואליציות, ג`ובים, מכרזים, חברי מרכז, סתם חברים ובני משפחה; אני אמנה לך, אתה תמנה לי. אני אתן לך, אתה תיתן לי.

האזרח הקטן עולה על הכביש ונוסע לעבודה; מימינו ומשמאלו דוהרים כלי רכב מפוארים במאות אלפי שקלים, והוא מהרהר - מאין כל העושר הזה, זה הכל מההיי-טק?

האזרח המתוחכם עולה על הכביש ורואה מימינו ומשמאלו את כל מחוברי המגזר הציבורי: הפנסיונרים-מיליונרים, אלופי המכרזים, המאכערים, מקבלי הג`ובים, בניהם, בנותיהם ומקורביהם.

האזרח הקטן שונא את הפוליטיקאים, בז לשרים ולועג לפקידים; הם לא עושים דבר, לא מבינים שום דבר, משנים דעתם כמו שבשבת, ובכלל - אין להם אג`נדה.

האזרח המתוחכם יודע היטב מי הטיפש בסיפור הזה: הוא עצמו שמשלם מסים, שבוחר בהם כל ארבע שנים וקם כל בוקר לעבודה. הם לא טפשים, הם מתפרנסים; הם לא מגוחכים, הם מסתדרים. הם לא תלושים - הם יושבים על 50% מהתוצר ויש להם אג`נדה ברורה מאוד: לשבת כמה שיותר זמן קרוב לבור השומן הזה ולקוות שהאזרח הקטן, שעסוק בהישרדות, ימשיך לחשוב שהם הטפשים.