[מהארץ]

הדלתיים סגורות? המידע כבר באינטרנט
לבית המשפט, שבד"כ נענה לדרישות מערכת הביטחון, עומד הכלי התקיף בדמות צו איסור הפרסום. הבלוגרים ופייסבוק הופכים את שניהם לאנכרוניסטים

עידו באום
12.02.2013
23:02

בניגוד לנהוג לחשוב, לא הצנזורה הצבאית אלא בתי המשפט הם הגורם המכריע בשאלת פרסומו של מידע המוגדר ביטחוני בכלי התקשורת הישראליים. למרבה הצער, בתי המשפט סובלים מהטיה מובנית לרעת זכות הציבור לדעת ולטובת שיקולים ביטחוניים. חמור מכך, בתי המשפט אינם מודעים להטיה הזו, ולחומרת תוצאותיה.

בתהליך שהחל בפסק הדין הידוע בבג"ץ שניצר משנת 1989 פתחה הצנזורה את שערי המידע כאשר קיבלה על עצמה את העקרון שהוכתב על ידי בג"ץ: יצונזר רק מידע שיש בו ודאות קרובה לפגיעה קשה וחמורה בביטחון המדינה. כל השאר, יאושר. בג"ץ פתח צהר, אך זה נסגר תוך זמן לא רב על ידי בתי משפט אחרים.

בתי המשפט מתגלים כמכשיר היעיל ביותר לבלימת פרסומים ביטחוניים. הם עושים זאת באמצעות הטלת צווי איסור פרסום גורפים על מידע ביטחוני. חוק בתי המשפט מסמיך שופטים להורות על קיום דיונים משפטיים בעניינים ביטחוניים בדלתיים סגורות. בסעיף אחר קובע החוק כי חל איסור מוחלט לפרסם דבר על דיון המתקיים בדלתיים סגורות אלא אם נתן בית המשפט רשות לכך. פשוט וקל.

לשוחרי הדמוקרטיה, הפרקטיקה של הוצאת צווי איסור הפרסום הללו קשה לעיכול. בבואו להחליט על קיום משפט בדלתיים סגורות אמור בית המשפט לאזן בין עקרון פומביות הדיון, שהוא הכלל, לאינטרס ביטחון המדינה, שהוא החריג.
אולם בית משפט, ארכיון
אולם בית משפט, ארכיון.
עוד כתבות בנושא

הניסיון לשלוט בעולם הדיגיטלי נדון לכישלון מוחלט 12.02.2013 | 19:51
צנזורה סלקטיבית 09.11.2012 | 00:01

לרוב, אין הציבור או התקשורת יודעים על ההחלטה הזו בשלב הראשוני, ולכן הם אינם צד בדיון. במקרה הטוב יטען בא-כוחו של נאשם לטובת פרסום המידע ונגד קיום המשפט בדלתיים סגורות. לרוב, תציג המדינה טיעונים ביטחוניים, לעתים במעמד צד אחד, ותטה את הכף לטובת הדיון בדלתיים סגורות.

מרגע שנטה בית המשפט לטובת ביטחון המדינה יורד מסך אפל על המשפט. למעשה, אין כל צורך בהוצאת צו איסור פרסום רשמי כדי למנוע פרסום מידע על התיק המתנהל באפלה כזו.

בדיונים בבקשות שמגישים אמצעי תקשורת להסרת צווי איסור פרסום מציגים פרקליטי המדינה לשופטים כעניין שבשגרה מידע במעמד צד אחד בניסיון לשכנעם כי אינטרס ביטחון המדינה מחייב הותרת צווי איסור הפרסום על כנם. השופטים אמורים לבחון את המידע בצורה מאוזנת ולשקול, לבדם, גם את זכות הציבור לדעת. ספק אם הם מסוגלים לכך. כאשר מידע מסופק על ידי צד אחד בלבד ועוד כזה העוטה עליו את גלימת אינטרס ביטחון המדינה - אין עימות אמיתי. התוצאה השיפוטית מוטית באופן מובנה. איזה שופט יחלוק על חוות דעת ביטחונית של אגף המודיעין, השב"כ או המוסד? אילו כלים ניתנו לבית המשפט לבחון ולאתגר חוות דעת כזו?

אם בכל זאת יגיע מידע כלשהו לידיעת התקשורת, תפעל הפרקליטות להוצאת צו איסור פרסום. בתי המשפט נוטים לאסור במקרים כאלה לא רק את פרסומו של מידע שמקורו בישראל, אלא אף מידע המתפרסם בחו"ל. גם הפניות לרשת האינטרנט או ציטוטים מפייסבוק יכולים להיות אסורים. בית המשפט חוסם כך אפילו ציטוט מידע מפי מקורות זרים.

התוצאה של צווי איסור פרסום אלה אנכרוניסטית. העיתונות הבינלאומית מדווחת על הנעשה בישראל, רשתות חברתיות והפייסבוק בראשן מתפוצצות מקישורים לאתרי חדשות בעולם, בלוגרים יודעי דבר וגם כאלה שאינם יודעים כלום שופכים הררי מידע. ובישראל – אף מלה.

הפרת צו איסור פרסום שיפוטי היא עבירה פלילית חמורה שעונש מאסר בצדה. כה רחב האיסור הפלילי עד שבלוגר ישראלי שיעלה באתר האינטרנט שלו קישור לאתר זר ובו מידע שנאסר לפרסום על ידי בית המשפט יכול למצוא עצמו יעד לחקירה ולהעמדה לדין.

המאפיין הקוסם למערכת הביטחון בצווי איסור הפרסום השיפוטיים הוא עמידותם: תיקי בתי משפט המתנהלים בדלתיים סגורות יהיו תיקים באפלה לעולמי עד. הסיכוי של אמצעי התקשורת לפרוץ את הסכר קלוש.

בברית המועצות ידעו הכל כי התקשורת משתיקה ביקורת והעדיפו מידע ביקורתי שהגיע מפה לאוזן. מנגנוני העברת המידע מפה לאוזן השתכללו מאז. רק ראיית העולם הצרה של בתי המשפט מסרבת להכיר בעוצמת הזרימה של מידע באפיקי מדיה חוצי גבולות וממשיכה להתמקד במידע הנמסר לשופט באולם הסגור כאילו השלט "דלתיים סגורות" שנתלה בכניסה לאולם מבטיח שהמידע לא יברח.

http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1928400