[אורח]

פסגת השחיתות!
תרמית המשותפת לבנקים ולמדינה נחשפת כאן בפומבי!
הבנקים מעמידים פנים שהם מופרטים,ושהם חוששים מפשיטת רגל,ובפועל הם עושים מה שהם רוצים-מחלקים בונוסים שערורייתיים למנהלים,דיוידנדים ענקיים לבעלי המניות,משכורות עתק ליושב ראש שלהם,וכל זה למה?
כי הם בעצם מולאמים!!!
מה זאת אומרת?
זאת אומרת,שברגע שהעניינים מסתבכים בגלל חגיגות השחיתות שלהם-ישר הממשלה תיכנס לעניינים ותחלץ אותם מהקשיים-שזה בדיוק מה שקורה עכשיו!!!
מה שצריך לעשות כאן הוא הדבר הבא:
כל פעם שבנק נכנס לקשיים-לא לעזור לו-לא להזרים אליו כספים ולא כלום-שיאכלו את החרא שהם בישלו לבד!!!
ברגע שהם נכנסים לקשיים רציניים ולא יכולים לעמוד בהתחייבויות שלהם-למכור את כל הנכסים שלהם לבנק ישראל אם אין להם עדיין קונה וברגע שיהיה בנק שמוכן לקנות את הנכסים האלה-למכור אותם לבנק הזה.
כך,ורק כך,הם יפחדו לאכול ארוחות שחיתות,כי כל ארוחות השחיתות יהיו בעצם על חשבונם!!!
חוץ מזה ברגע שארוחת השחיתות תהיה גדולה מדי-הם יאלצו לסגור את הבסטה-ולעוף הביתה!!!
גאוני-לא?
זה בדיוק מה שצריך לעשות!
אני גם אגיד לכם איך אני יודע שזה מה שצריך לעשות-זה בדיוק מה שעושים לעסקים קטנים שפושטים את הרגל-אף אחד לא רץ להציל אותם-וברגע שהם לא יכולים לעמוד יותר בהתחייבויות שלהם,הם נאלצים,בבושת פנים,לסגור את הבסטה ולמכור את הנכסים(אם יש להם נכסים),למי שיש לו כסף לקנות אותם.ככה הם פוחדים לאכול ארוחות שחיתות,כי זה בעצם על חשבון העסק!!!
מטה הכתבה בדה מרקר.תהנו!!!

האוליגרכיה מוגנת מפשיטת רגל על חשבון משלם המסים

16:39 | 21.4.2009 מוטי היינריך

לבנקים מנדט לא-רשמי להיות פרטיים כל עוד הם רווחיים
תגיות: בנקים, רגולציה, הפרטה, מוטי היינריך בנקים, רגולציה, הפרטה, מוטי היינריך,

הבנקים הגדולים בעולם, כמעט בכל המדינות, מולאמים מזה עשרות רבות של שנים. הציבור לא ידע זאת, לא המוני המשקיעים הקטנים וגם לא "המומחים". אלה שידעו הם מנהלי הבנקים, הנשיאים, בעלי המניות הגדולים וגם אולי "בכירים" בפוליטיקה. הם מעולם לא חשפו זאת בשום ראיון פומבי, ספק אם שוחחו על זה בינם לבין עצמם. הבנקאים ידעו תמיד כי במשטר ה"דמוקרטיה החברתית" של המאה ה- 20 הם "גדולים מכדי ליפול". שום פוליטיקאי שפוי לא יניח להם לפשוט רגל במהלך הקדנציה שלו.


במקום בנקאות קפיטליסטית-חופשית יש לנו כבר למעלה ממאה שנים בנקאות מוסדרת-רגולציה ממשלתית, במסגרתה קיבלו הבנקים הגדולים מנדט לא-רשמי להיות "פרטיים" כל עוד הם מרוויחים ולהפוך ל"ממשלתיים" כאשר הם חדלי פירעון. המטרה המקורית הייתה בניית מנגנון שימנע פשיטת רגל עקב התערערות אמון בבנק. ימנע "ריצה" לבנק כאשר בעלי הפיקדונות צובאים על דלתות הבנק, דורשים את כספם וגורמים לפשיטת רגל.

מעניין לציין שכבר אז, מקור היוזמה לרגולציה הממשלתית היו הבנקאים "הקפיטליסטים" הגדולים בארצות הברית (ביניהם מורגן ורוקפלר). בראייה לאחור, כלל לא בטוח שדאגתם הייתה נתונה לבעלי הפיקדונות, אלא יותר להגנה על עצמם מתחרות מצד בנקים יעילים יותר. תהליך דומה אירע בארצות הברית, גם בתעשיות אחרות, כמו תעשיית החשמל והטלפון. לרגולציה הממשלתית יש אפקט מצטבר שביסס עם השנים אוליגרכיה פיננסית מוגנת מפשיטת רגל – על חשבון משלם המסים.

הם תמיד ידעו שבזמן מצוקה רצינית – הממשלה תיחלץ לעזרתם ותפזר את נטל ה"הצלה" על הציבור. על 7 מיליון ישראלים או על 300 מיליון אמריקאים. לכן, אפשר למשוך משכורות עתק ולחלק בונוסים בשפע. הבלם העיקרי להתנהגות שלוחת רסן קיצונית היו אלפי בעלי המניות. כמובן שמנהל בנק מעדיף להרוויח מפעילות עסקית. שום מנהל בנק לא שש להציג הפסדים ולגרום לירידת ערך מניית הבנק, גם המוניטין האישי שלו מונח על הכף. אך אין ספק שהחסות הממשלתית, הלא-רשמית, שמרחפת ברקע, מאפשרת לכולם למתוח עד לקצה את רמת הסיכונים ואת גובה הבונוסים. יש להניח שכולם פוזלים הצידה ומקבלים חיזוק להתנהגותם כי כך נוהגים "כולם". כך פועלת מערכת ה"בנקאות הגדולה" מזה עשרות שנים. מהלכים על חבל הולך ודק.

תרגיל ה"חילוץ" הוותיק בתיווך קרן המטבע הבינלאומית

הבנקים הגדולים בעולם מלווים מזה שנים סכומי עתק למדינות מפוקפקות בדרום אמריקה, באפריקה ועוד – מדינות מושחתות ברובן, בעלות כלכלות שמולאמות לטובת שליטיהן. אין להניח שמנהלי הבנקים טיפשים. כאשר המדינה הלווה פושטת רגל ומכריזה על אי יכולתה לפרוע הלוואות, נחלצת קרן המטבע הבינלאומית, שממומנת על ידי ממשלות המערב, ומעבירה "סיוע" למדינה ה"נזקקת".

כעת יכולה המדינה המפגרת לפרוע את ההלוואה לבנק האמריקאי או הגרמני שהלוו את הכסף, בדו"חות הבנקים לא נרשם הפסד והבונוסים למנהלים ממשיכים לזרום. המשחק המכור של האוליגרכיה הפיננסית: הממשלות "מחלצות" את הבנקים במערב באמצעות קרן המטבע הבינלאומית. עד לאחרונה היה "לא נעים" לפוליטיקאים במערב לסייע ישירות לבנקים הגדולים. תקין יותר פוליטית לתרום לגאנה מאשר ישירות לסיטיגרופ האמריקאי. משנפתרה בעיית ההלוואות הרעות לגאנה, אפשר היה להתחיל "סיבוב" על בוליביה.

בעסק ממשלתי הלקוח פחות חשוב

כעת המשבר אינו רק נחלתם של קניה או ארגנטינה, אלא הפך לגלובלי – כולם בצרות. כעת נחשפת ההלאמה המוסווית של הבנקים הגדולים – בעל הבית, הממשל האמריקאי, מזרים כסף בגלוי, ובעל הבית בישראל "אינו מרוצה" מהמינוי החדש של מנכ"ל בבנק הפועלים. כאשר המנהלים חוששים פחות מבעלי המניות, כי המניות ממילא בתחתית, וכאשר מדובר ב"צרת רבים" – אפשר להתנהג כמו עסק ממשלתי אמיתי. כמו חברת החשמל והנמלים אצלנו.

על פי כתבה שפורסמה בוול סטריט ג'ורנל (13.04.09), אימצו הבנקים מהר מאד התנהגות של עסק ממשלתי – במקום להתחרות על הלקוחות צריך למלא טפסים לקבלת מענקים ממשלתיים. כך למשל חייב בנק אוף אמריקה לקוחות כרטיסי אשראי בריבית של 14%; בנק צ'רלוט בקרוליינה שקיבל מענק של 45 מיליארד דולר מחייב ב"עמלת שורה" של 10 דולר; סיטיגרופ מעניק הלוואות קטנות של 5,000 דולר בריבית שנתית של 30%, והגדיל לעשות בנק בסנטה ברברה בקליפורניה שגובה ריבית של 100% על הלוואות גישור לאזרחים שמצפים לקבל החזרים ממס הכנסה. מעניין שכל הבנקים האלה זכו למענקים ממשלתיים. במקביל, החלו הרשויות הפדרליות לבדוק חשדות לגבי "בישול" בקשות סיוע יצירתיות מצד בנקים.

מערבולת "הידוק הרגולציה"

הצעד הטבעי הצפוי הבא הוא פיקוח ממשלתי על ריבית ועמלות כדי "לרסן" את ההשתוללות שהבעלות הממשלתית עצמה יצרה. מכאן קצרה הדרך למינויים פוליטיים של מנהלים ודירקטורים. במסלול זה אין מנוס מהשחתת המערכת ברמה הבסיסית ביותר. הצורך ב"חבילות סיוע" ילך ויגדל כי בנקים ממשלתיים מתייעלים בערך כמו "תוכנית הבראה" בחברת החשמל.

יש הסכמה שהמדינה גרועה בניהול עסקים. היא גם גרועה ב"חילוץ" הכלכלה

בארצות הברית יש כ-9,000 בנקים בינוניים וקטנים. חלקם הגדול יציב ומנהל עסקי בנקאות מסורתיים ושמרניים. אילו היו מניחים לבנקים הגדולים הכושלים לפשוט רגל - כפי שמתבקש עקב התנהלותם הכושלת - היו בנקים אחרים ממלאים את שורות הקו הראשון. הלקח היה נלמד ובמחזור הפעילות הכלכלי הבא הזהירות העסקית ומודל התגמול למנהלים כנראה שהיו משתנים.

לחטיבות רווחיות של הבנקים היה נמצא קונה, ייתכן אפילו שחלקם היה משתקם, אם כי בהיקף פעילות קטן יותר וה"נכסים הרעילים" היו מתאדים. משקיעים שלא בדקו מספיק וסמכו על הממשלה וחברות הדירוג היו לומדים את הלקח, ייתכן שגם חברת דירוג הייתה פושטת רגל. תהליך ניקוי האורוות היה מהיר ואולי אכזר, אך עיקר הפגיעה הקשה היתה במעורבים עצמם. מנקודה זו הייתה מתחילה צמיחה בריאה על יסודות חדשים.

ממשלות לא מסוגלת לייצר מכוניות או עגבניות ואפילו לא נייר טואלט נורמלי, כפי שהסתבר מהניסיון הקומוניסטי שנמשך 70 שנה. לכן, שום תוכנית "חילוץ" והעמקת הלאמת הבנקים לא יהפכו, בדרך נס, זבל לזהב. הרעל יישאר במערכת ואת המחיר ישלמו בעיקר מאות מיליוני אזרחים חפים מפשע שמעורבותם בחגיגה הייתה שולית. שיטת בוש-אובמה-ברננקי דווקא משאירה במשחק את כל המוסדות והנפשות הפועלות, את האוליגרכיה הפיננסית, ומענישה את כל היתר.

לא נתפלא אם בשלב מסוים, אחרי שיסתבר שכושר התחרות הנחות של האוליגרכיה הבנקאית, למרות ה"הזרמה", לא יאפשר להם להתחרות ביתר הבנקים – הם יזכו ל"הגנה" נוספת מצד הממשלה: במקום להמשיך ולהזרים אליהם כסף ממשלתי, תדאג הממשלה לחסום תחרות נגדם – כלומר, להגביל את חופש התחרות והצמיחה של יתר 9,000 הבנקים – לכפות עליהם חוסר יעילות באמצעות רגולציית יתר. כמובן שלא יקראו לילד בשמו, לצעדים תינתן כותרת פטריוטית כגון "החוק להסדרת עמלות הבנקים והריבית", או "החוק לבנקאות הוגנת".

בכל שיטה שתיבחר – מישהו יצטרך לשלם את המחיר. אין מנוס מירידת מדרגה ברמת החיים האמריקאית, השאלה היא רק מי יהיו עיקר הנושאים בנטל. כלכלת שוק חופשי הייתה "סוגרת חשבון" קודם כל עם בעלי המניות, אך גם אחרים היו נפגעים. מסלול בוש-אובמה-ברננקי דואג להעביר את הנטל בראש ובראשונה אל המוני האזרחים, ורק בשוליים ייפגעו גם בעלי המניות מקרב האוליגרכיה הבנקאית.

השאלה השנייה היא כמה מהר יגיע המשק לתחתית ותתחדש צמיחה בריאה ואמיתית. כלכלה חופשית הייתה מביאה את המשק לתחתית ברורה באופן חד ומהיר ואילו המסלול הפוליטי יאריך את הייסורים למשך שנים, כאשר באמצע נחזה לפחות בגל אחד של "התאוששות" מדומה ואינפלציה הרסנית – לפני שהכלכלה תתייצב בתחתית עמוקה יותר. בישראל מתרבים הלחצים ללכת (ואחר כך לשקוע) בעקבות מדינות המערב "הנאורות".

הכותב הוא בעל האתר קו ישר המציג מודל כלכלי שונה למדינת ישראל, המתבסס על קפיטליזם וחופש.