[אומדיה]

בג"ץ מקטין ראש
בג"ץ נדרש להחלטת הממשלה להימנע מהקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר כשלי מלחמת לבנון. התוצאה יותר ממאכזבת: במקום להתייצב באומץ נגד הניסיון לחמוק מביקורת נוקבת וממסקנות אישיות, השופטים הכשירו את השרץ
זיו מאור
ביום חמישי (30 בנובמבר), פרסם בית המשפט העליון את פסיקתו בנושא אופי ועדת החקירה של אירועי מלחמת לבנון השנייה. לבית המשפט, הכריע השופט אליעזר ריבלין, אין הסמכות להתערב בהחלטת הממשלה להקים ועדת בדיקה ממשלתית. החלטה זו, אשר מהווה ככל הנראה את פסק הדין החשוב הראשון היוצא מבית המשפט העליון תחת נשיאותה של דורית בייניש, מעידה על סטייה אפשרית מהעיקרון לפיו בית המשפט יהיה נקי מכל רבב פוליטי.


כתבות נוספות
חיזוק הכרחי ומיידי לוועדת וינוגרד
אין זה עניינם

אני אבחר את חוקריי

פסק הדין ניתן בתשובה לעתירותיהן של עמותת "אומ"ץ", ושל התנועה לאיכות השלטון. שתיהן דרשו מבית המשפט לחייב את הממשלה למנות ועדת חקירה ממלכתית, ולבטל את מינויה של ועדת הבדיקה הממשלתית, היא "ועדת וינוגרד". בפיהן, העלו העותרות טיעונים אותם העלנו כאן, ב"אומדיה", בעבר, מיד עם ההחלטה למנות את ועדת וינוגרד.

לפי העתירות, כפי שהן מוזכרות בפסק הדין, הועלו שתי טענות עיקריות, בזכות המהלך של הפיכת החלטת הממשלה. ראשית, מדובר בנושא בעל "חשיבות ציבורית חיונית", בדיוק כפי שמופיע בסעיף הראשון בחוק המקנה לממשלה את הסמכויות למנות ועדת חקירה ממלכתית.

שנית, וחמור יותר, בהחלטתה להקים ועדת בדיקה דווקא, ולא ועדת חקירה, הממשלה מינתה הלכה למעשה גוף היושב תחתיה כדי לחקור את עצמה, בדומה למנהל מחלקה החוקר את המנכ"ל. בכך, גורסים העותרים, השתמשה הממשלה בכלי המיועד לחקור תקלות בגופים הפועלים תחתיה, כדי לחקור את עצמה.

סעיף 8א לחוק הממשלה, אשר מכוחו מינתה הממשלה את ועדת וינוגרד, מתאים בדיוק לחקירת מחדל, דוגמת בריחת האנס בני סלע: מדובר במחדל אשר התרחש בתחום אחריותו של השר לביטחון פנים, אך השר עצמו איננו חשוד כלל באשמה כלשהי במחדל.

אין זה המקרה במלחמת לבנון האחרונה. ראש הממשלה הוכרז אשם במשפט הביקורת הציבורית. רק כדוגמה, נביא את החלטתו לשלוח את הצבא למבצע מסוכן בליטני, ביומיים האחרונים של המלחמה, כשכבר היה ידוע על הפסקת האש. החלטה זו גבתה את חייהם של 34 חיילים. ראש הממשלה מינה את האנשים שיחקרו אותו על המחדל שהוא עצמו גרם. גם אילו היה ראש הממשלה שלנו ישר כסרגל, אין כל סיבה לתת בו אמון במינוי האנשים שיחקרו אותו. ברור שהוא ימנה את מי שנוח לו. על אחת כמה וכמה, כאשר אנו עוסקים בראש ממשלה אשר מכל עבר נתון בחקירות כאלו ואחרות.

המדינה מצידה, משיבה לבית המשפט באופן לאקוני: "זוהי זכותי". החוק מקנה לממשלה זכות להחליט אם נושא מסוים ייחקר על ידי ועדת חקירה ממלכתית או ממשלתית, ואל לו לבית המשפט להתערב בעניינים אלו.

באשר לתשובת המדינה, חשוב להבהיר שאינה עניינית: היא אינה מסבירה מדוע במקרה המסוים בו אנו דנים, ועדת בדיקה ממשלתית עדיפה על ועדת חקירה ממלכתית, או מדוע ועדה ממלכתית נחותה מועדה ממשלתית. היא אינה עונה באופן ברור לטענות של העותרות. היא רק אומרת שההחלטה איזו ועדה יש להקים נתונה בידיה, ובידיה בלבד. הממשלה איננה טורחת לענות לטענות העותרות, באשר לניגוד העניינים המובנה שבהחלטה שהנחקרים ימנו את החוקרים.

אם לסכם את החלטת בית המשפט, אזי הוא מקבל את תשובת הממשלה ככתבה וכלשונה: זוהי זכותה של הממשלה להחליט איזו ועדת חקירה למנות, ולבית המשפט אין סמכות להתערב בהחלטתה, בעיקר נוכח העובדה שמדובר בהחלטה הנוגעת לעניינים של מלחמה ושלום - לב ליבן של סמכויות הרשות המבצעת.

בהחלטה שלא להתערב בהחלטת הממשלה מהנימוק הזה, מפגין בית המשפט חוסר עקביות בעייתי ביותר. כפי שנראה בהמשך, בית המשפט מעולם לא נמנע בעיסוק בשאלות העוסקות בביטחון המדינה, רק משום שהן עוסקות בביטחון המדינה.

השופט ריבלין, כותב פסק הדין, חתם אותו במילים הבאות: "הימנעות זו [מלהתערב בהחלטת הממשלה - ז"מ], כשלעצמה, אינה מעידה על נחת רוח מהחלטת הממשלה, ואין בה משום מתן גושפנקא ציבורית לבחירה בוועדת בדיקה ממשלתית דווקא. כל שאמרנו הוא שלא קמה לנו עילה שבדין להתערב בהחלטה".

שוב אנו רואים חוסר עקביות מדאיג: בפסקי דין רבים של בית המשפט העליון, כותבים השופטים על הצורך בהכרעת בית המשפט. לפי אהרון ברק, כפי שהתבטא מספר פעמים בספריו, אסור לשופט לחוש שפעולה מסוימת, של הכנסת או של הממשלה, היא לא ראויה, ולא להתערב בה. מדוע אם כן מביע לפתע השופט אי נחת מהחלטת הממשלה, ונמנע מלהכריע?

כדרכם של פסקי דין בכלל, ושל פסקי הדין בבית המשפט העליון בפרט, המסמך מנוסח באופן מעורפל, ובלתי חדיר כמעט למי שאינו בקי בקריאת פסקי דין. בכך לבד יש משום פגם. אולם בהחלט ייתכן שבמקרה דנן, פסק הדין מנוסח כך מחמת הבושה. 113 העמודים ארוכים מדי מכדי להסתכם במאמר אחד, ולכן נביא כאן רק את הנקודות הבוערות ביותר.

אקטיביזם שיפוטי – מתי זה טוב?

מאז כונן הנשיא הקודם של בית המשפט העליון, אהרון ברק, את מה שהוא נוהג לכנות "המהפכה החוקתית". בשם "הדמוקרטיה במובנה הרחב", נפסלו החלטות ממשלה וחוקי כנסת, אשר נתקבלו כדת וכדין, לעתים אך ורק משום שפגעו בזכויותיהם של מיעוטים אשר אינם אזרחי המדינה. זכויות הכלל נחותות, בעיני בית המשפט, מזכויותיו של פרט שאינו חלק מן הכלל.

האקטיביזם השיפוטי, אשר נתבקש על ידי העותרות להיות מופעל בפסק דין זה, הוא רע בעיקרו. הוא מבטל את עקרון הפרדת הרשויות, מאושיות היסוד של הדמוקרטיה, ומעניק את הסמכות למיעוט בלתי מייצג ובלתי נבחר. אולם ישנם מקרים שבהם אקטיביזם שיפוטי הוא טוב. אחרי הכל, הוא קיים בשל סיבה חשובה: אם יום אחד, הכנסת תחוקק חוק הקובע שאין יותר בחירות, ושחברי הכנסת יישארו בתפקידם עד יום מותם, ואז התפקיד יועבר לילדיהם בירושה – אפילו אם ההחלטה תתקבל כדין על פי תקנון הכנסת, אין אזרח במדינה שלא יתנגד לה. במקרה קיצוני כזה, יש מקום לתת לבית המשפט סמכות להתערב בהחלטת הכנסת.

בית המשפט הישראלי לקח לעצמו את הזכות הזו הרחק אל מעבר לכוונתה המקורית, ועשה בספר החוקים כבשלו. מה שלא תאם את "הדמוקרטיה במובנה הרחב", או את "היהדות במובנה התרבותי דמוקרטי", כפי שהשופט בדימוס ברק אהב להתבטא, איננו דמוקרטי, איננו יהודי, ואיננו ראוי להיחקק. בפועל, מדובר בחוקים ותקנות אשר בסך הכל לא תאמו את עמדותיהם הסובייקטיביות של שופטי העליון.

לעומת זאת, האקטיביזם השיפוטי מקורו ברעיון חיובי של בלמים ואיזונים. במילים אחרות, אחריותו של בית המשפט לבלום את הכנסת והממשלה כאשר הן פוגעות בזכויותיהם של האזרחים ששלחו אותם.

וזהו בדיוק המקרה שלפנינו. כשראש הממשלה ממנה ועדה האמונה על חקירתו, הוא יודע מה הן התוצאות הראויות מבחינתו. כולנו יודעים. יש לו צד בעניין, והוא ממנה את הוועדה. למרות שהוא יכול, לפחות תיאורטית, להימצא אשם, אין כל סיכוי שוועדת החקירה תמצא אותו אשם, ותמליץ על הדחתו. ראויים וישרים ככל שיהיו חבריה, הם צריכים להיות צדיקים מהאפיפיור כדי למצוא שראש הממשלה, שמינה אותם, אשם. אין בדבריי קביעה שראש הממשלה בוודאות אשם, אלא רק קביעה שאילו חברי ועדת וינוגרד יכריעו שהוא לא אשם, יהיה קשה מאוד לסמוך על הכרעתם.

ראש הממשלה נקט בצעד בלתי דמוקרטי בעליל. הוא לא מילא את חובתו לתת דין וחשבון אמיתי למשפחות ההרוגים ביומיים האחרונים למלחמה, אשר נשלחו למבצע באחריותו הבלעדית.

למרות הפגם היסודי המצוי באקטיביזם השיפוטי, זהו בדיוק המקום בו בית המשפט צריך להתערב בהחלטת הממשלה, ולפסול אותה. משלא עשה זאת, ההרכב הזה חשוד בצביעות שורשית, כמי ש"נשכב על הגדר" כדי להגן על ראש הממשלה. זהו הפגם העקרוני שבהחלטת בית המשפט.

אולם אם צוללים לעומק טיעוניו של השופט ריבלין, מתבהרת תמונה קשה הרבה יותר.


המידתיותבשבתון

מבחן המידתיות הוא כלי שהמציא אהרון ברק בפסק דינו העוסק בגדר ההפרדה. באותו פסק דין ידוע לשמצה, קבע ברק שתוואי גדר ההפרדה תורם לביטחון במידה מסוימת, ופוגע בזכויותיהם של הפלסטינים המקומיים במידה אחרת. הכרעתו, באותו נושא, היא יותר ממקוממת: אפשר להזיז את הגדר מעט, באופן שתגרע במשהו מביטחון מדינת ישראל, ובלבד שזכויותיהם של הפלסטינים ייפגעו מעט פחות.

נראה שבנוגע לועדת וינוגרד זנח בית המשפט את עקרון המידתיות. כדי לצדד בטענתו, שאין לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה למלחמת לבנון השנייה, מביא השופט ריבלין שלל תקדימים משפטיים שבהם הוגשו עתירות דומות לבית המשפט, שהכריע באותו אופן: ההחלטה האם להקים ועדת חקירה ממלכתית, היא סמכותה הבלעדית של הממשלה. ואכן, מעולם לא הכריח בית המשפט את הממשלה להקים ועדת חקירה.

בין התקדימים השונים המובאים בפסק הדין, ניתן למצוא עתירה הדורשת מבית המשפט, לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה בנוגע לפרשת הפלת טיסה 114 הלובית על ידי חיל האוויר, בשנת 1973, או דרישה להקמת ועדת חקירה בנוגע לקריסתה של הבורסה. באלה ובפסקי דין נוספים, מצוטטים שופטים הקובעים שאין זה מסמכות בית המשפט להתערב בהחלטה האם להקים ועדת חקירה אם לאו.

אולם לתשומת לב מיוחדת מצד השופט ריבלין, זוכה פסק הדין העוסק בשאלה האם למנות ועדת חקירה ממלכתית בפרשת מינויו של רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, בשנת 1997. ריבלין מצטט בהרחבה חלק ניכר מפסק הדין, ואף מדגיש פסקה המחזקת את טענתו. בסופה קובע השופט זמיר: "היישום של הכללים הרגילים...אינו צפוי להוביל את בית המשפט לפסילת ההחלטה, אלא במקרים נדירים, שכמותם עוד לא באו, וספק אם יבואו, בפני בית המשפט". השופט זמיר ממשיך, במקום אחר בפסק הדין המצוּטָט, וקובע: "קשה מאוד להוכיח כי החלטת הממשלה שלא להקים ועדה כזו בעניין מסוים, לוקה בשיקולים זרים או בחוסר סבירות, עד שיש לפסול אותה ולחייב את הממשלה להקים ועדה...".

בית המשפט שומר לעצמו את הסמכות העקרונית לחייב את הממשלה למנות ועדת חקירה ממלכתית, אלא שבפסקי הדין הקודמים, וגם כאן, הוא קובע שהמעשה איננו חריג מספיק. אולם דווקא בשל בחירתו של השופט ריבלין להביא את הציטוטים הללו, חלה עליו החובה להוכיח שהמקרה דנן איננו חורג מגדר הסביר, ואיננו מקרה קלאסי שבו ניתן להוכיח שהחלטת הממשלה "לוקה בשיקולים זרים או בחוסר סבירות". השיקולים הזרים של ראש הממשלה הם הרצון למנות ועדה שתסיק מסקנות נוחות עבורו. חוסר הסבירות טמון בעובדה שראש הממשלה ממנה את הוועדה החוקרת אותו. זהו מקרה הראוי להתערבות בית המשפט, לפי השופט זמיר.

אולם הבעיה המהותית הנובעת מהציטוטים הללו, היא כאמור חוסר מידתיות. אין דין מלחמה כוללת אשר נחלה כישלון צרוף, כדין הפלה של מטוס פולשני של מדינת אויב, כדין נפילת הבורסה או אפילו כדין מינוי מושחת. כל המקרים הללו חמורים, אך לא באותה מידה. מלחמת לבנון חמורה במידה רבה יותר. התעלמות זו מהמידתיות, היא דוגמה נוספת לצביעות. אך למצער, גם כאן זה לא נגמר.

מקבלים דין מלכות


הבעיה המרכזית בוועדת וינוגרד, כאמור, היא העובדה שהנחקרים על ידה, הם שמינו את החוקרים. הטענה היא שהכלי של ועדת בדיקה ממשלתית מצוי בידי הממשלה כדי לבדוק את מי שכפוף לה, ולא אותה עצמה.

השופט ריבלין יוצא מגדרו כדי להתחמק מלתת תשובה לשאלה הכואבת הזו, העומדת בלב פסק הדין. בסוף הוא נותן את התשובה, אך קובר אותה בערימה של מידע מיותר, ומנסח אותה בלשון מטשטשת בעליל.

סעיף 12 לפסק הדין עוסק בשאלת סמכותה של ועדת וינוגרד. הוא פותח את הדיון בנבירה מעמיקה בשאלה האם סעיף 8א לחוק הממשלה, בא להרחיב או לצמצם את סמכויותיה של הממשלה.

אחרי הדיון המלומד, באה תשובתו של ריבלין, בלב סעיף 14 לפסק הדין, בזו הלשון: "משקבענו כי יש לממשלה סמכות להקים ועדת בירור בכל נושא, ולבדיקת כל דרג שמתחת לדרג המדיני – לא ניתן לפסול את ההחלטה אך בשל הבחירה להרחיב את החקירה גם לעבר הדרג המדיני". אם לתרגם את דבריו של ריבלין לעברית, אזי הוא למעשה אומר: "לממשלה מותר למנות ועדה שתחקור את הגופים שתחת אחריותה, ולכן מותר לה גם למנות ועדה שתחקור את עצמה".

פה קבור הכלב, וזהו הפרדוקס העומד בלב פסק הדין. כל בר דעת מבין את ההיגיון בסמכות הניתנת לממשלה לחקור את אשר תחת אחריותה, ומוצא את הפגם הטמון במינוי ועדה שתחקור את הממשלה עצמה. המחוקק לא התכוון להקנות לממשלה את הסמכות הזו, ואם התכוון, אזי חוק זה נוגד את הדמוקרטיה. במונחים של ברק, זוהי סתירה במובנה הצר, ובמובנה הרחב גם יחד. לעת הזאת ניתנה לבית המשפט הסמכות לבטל החלטות ממשלה, והוא מועל בסמכות הזו דווקא עכשיו.

אין מנוס מהמסקנה שפסק הדין הזה הוא פוליטי. בפני בית המשפט עמדה האפשרות ללכת בתלם, ולפסוק באופן "מרובע" לפי תקדימים, או לנהוג באופן שבו נהג עד עתה בנושאים הרי גורל, ו"לשבור את כל הכלים". מה גרם לבית המשפט "להקטין ראש" דווקא כעת, כשהצדק מחייב באופן מוגבל וחד פעמי את האקטיביזם השיפוטי? אולי נאמנות פוליטית של מערכת המשפט לממשלה.

http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=2347&MenuID= 735&ThreadID=1014018

[וואלה]

השופט גולדברג: ראוי להקים ועדת חקירה ממלכתית
יום שני, 4 בדצמבר 2006, 20:49 מאת: מערכת וואלה!


השופט בדימוס אליעזר גולדברג ,שהיה בעבר מבקר המדינה, דבק בעמדתו שראוי היה לפזר את ועדת וינוגרד ולהעמיד ועדת חקירה ממלכתית לחקירת המלחמה בלבנון. בקול ישראל דווח, כי זו עמדתו גם לאחר שקרא את דעת הרוב של שופטי בג"ץ.

http://news.walla.co.il/?w=/9/1018545

[מחלקה ראשונה]

"פסיקת בג"צ - סטירה לממשלה"


זאת לאחר שברוב דחוק של ארבעה מול שלושה, דחה בג"צ את עתירת אומ"ץ להקמת ועדת חקירה ממלכתית



מאת: עידן יוסף, רונן ליבוביץ | | www.Nfc.co.il ועדת וינוגרד כשלי המלחמה בצפון



בג"צ 6728/06 עמותת אומ"ץ נ` ראש הממשלה אהוד אולמרט



בית המשפט העליון פסק (ה`, 30.11.06), על חודו של קול, שלא להורות להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הכשלים במלחמת לבנון השנייה, וכי אין עילה להביא לבטלות החלטת הממשלה להקים ועדת בדיקה בראשות השופט (בדימ.) אליהו וינוגרד. ברוב דחוק של ארבעה שופטים מול שלושה נדחתה עתירה שהגישה בנושא עמותת אומ"ץ, וכן העתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון. פסק הדין מחזיק 113 עמודים. כל שבעת השופטים אמרו את דברם ונימקו בעצמם את החלטתם.

בתגובה להחלטה, אמר ח"כ אופיר פינס (עבודה) כי "פסיקת בג"צ הבוקר כי לא תוקם ועדת חקירה ממלכתית היא סטירת לחי משפטית לממשלה שנחלצה מבג"צ בעור שיניה. ראוי היה שראש הממשלה היה יוזם הקמת ועדת חקירה ממלכתית. יחד עם כן, לנוכח פסיקת בג"צ , יש לקוות שועדת וינוגרד, למרות המגבלות הקשות שנתגלו בבג"צ, תוכל למלא את תפקידה נאמנה".

יו"ר סיעת מרצ-יחד, ח"כ זהבה גלאון אמרה כי "החלטה זו היא כנראה תוצאה של האיומים וההשתלחויות של פוליטיקאים על בג"צ". עוד הוסיפה ואמרה: "תמוה שבג"צ לא הסיק את המסקנה המתבקשת מעמדתו שלו, שועדת חקירה ממלכתית היא הדרך הטובה, האמינה והטבעית ביותר ובמקום זאת אפשר לוועדת וינוגרד שמונתה על-ידי הממשלה ומחויבת לשלטון שמינה אותה, להמשיך ולחקור".

יו"ר סיעת איחוד לאומי-מפד"ל, ח"כ אורי אריאל התייחס גם הוא להחלטת בג"צ שלא להקים ועדת חקירה ממלכתית ואמר כי "הכרעת בג"צ לא תשנה את עמדת הציבור בעניין ועדת וינגורד. הוא רואה בה ועדת טיוח של ממשלת ישראל. את לקחי המלחמה הזו הציבור כבר הפנים, היחיד שלא עשה זאת הוא ראש הממשלה".

ח"כ מיכאל איתן (ליכוד) אמר ל-Nfc: "הייתי הראשון מבין חברי הכנסת שקראו להקמת ועדת חקירה ממלכתית. הייתי ואני עדיין סבור שהממשלה הייתה חייבת מבחינה ציבורית להקים ועדת כזו אך מי שצריך לשפוט אותה, על המחדל בעניין הזה, הוא לא בג"צ אלא ציבור הבוחרים בקלפי". עוד אמר: "אני מברך את בג"צ על החלטתו וקורא לשופטי בית המשפט העליון להמשיך ולהגן על הדמוקרטיה תוך ריסון בהיקף ההתערבות שלהם בפעילויות של הרשויות האחרות".

השופטים אילה פרוקצ`יה, מרים נאור ואליקים רובינשטיין תמכו בהקמת ועדת חקירה. המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, והשופטים אשר גרוניס, סלים ג`ובראן ואסתר חיות התנגדו לעתירות. את תנועת אומץ ייצגו עורכי הדין מיכאל קורינאלדי, גלעד קורינאלדי ושמואל שנהר. את התנועה לאיכות השלטון ייצגו עורכי הדין אליעד שרגא, ברק כלב ודפנה קירו-כהן. ראש הממשלה, ממשלת ישראל ושר הביטחון יוצגו על-ידי עו"ד ענר הלמן.

- לקריאת פסק הדין המלא

המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, כתב בפסק דינו, כי "אין חולק בדבר הצורך לבחון את אירועי המלחמה, שהותירה רישום טראומטי בלב האומה. אף הממשלה עצמה הגיעה למסקנה זו. המחלוקת נסבה, אפוא, אך על השאלה אם מוסמכת הייתה הממשלה לבחור לבחון את אירועי המלחמה באמצעות ועדת וינוגרד דווקא, ובהנחה שהסמכות קיימת – האם בחירת הממשלה היתה בלתי סבירה במידה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה".

השופטן ריבלין פוסק, כי אין עילה משפטית להתערבות. "דעתי היא, כי לא קמה לנו עילת התערבות בדין בהחלטת הממשלה. הממשלה הייתה מוסמכת למנות ועדת בדיקה ממשלתית כדי לדון באירועי המלחמה, ובבחירתה זו אין עילה להתערב. כבר נפסק כי "השאלה אם ראוי היה להקים ועדת חקירה תחת ועדת בירור היא שאלה מן התחום הציבורי, אשר לא לנו להכריע בה" (בג"צ 6001/97 אמיתי נ` ראש הממשלה, תק-על 97(3) 27). לבד מכך, גם לא ניתן לקבוע שהחלטת הממשלה חורגת ממתחם הסבירות, וזאת מן הטעמים שפורטו בפסק-דיננו, ועל-כן, שומה על בית המשפט להימנע מהתערבות".

ועוד הוסיף: "הימנעות זו, כשלעצמה, אינה מעידה על נחת רוח מהחלטת הממשלה ואין בה משום מתן גושפנקא ציבורית לבחירה בוועדת בדיקה ממשלתית דווקא. כל שאמרנו הוא שלא קמה לנו עילה שבדין להתערב בהחלטה". השופט ריבלין כותב, כי "התנהגות הממשלה בכלל ובחירתה שלא להקים ועדת חקירה ממלכתית אלא ועדת בדיקה ממשלתית דווקא, נתונה גם למשפט הציבור".

פרוקצ`יה: ניגודי עניינים

השופטת פרוקצ`יה, לעומת זאת, כתבה כי "ועדת הבדיקה אינה האמצעי המתאים לעסוק בעניין שלשמו הוקמה. לדבריה, הוועדה נמצאת בתחילת עבודתה, וביטול מינויה אינו כרוך בירידה לטימיון ובמשאבים רבים.

השופטת קובעת בפסק הדין, כי נפל פגם מהותי בהליכי הקמת הוועדה, פגם היורד לשורש העניין וגובר על מדיניות אי-ההתערבות מצד בית המשפט העליון בהחלטות ממשלה בעות אופי מדיני-פוליטי. המדובר, לגישתה, בניגודי עניינים בהם נגועה הממשלה (ציטוט):

"בנסיבות אלה, העובדה כי ועדת הבדיקה מונתה בידי הממשלה בעוד שהיא ושריה מהווים מושא לבחינת הוועדה לא רק בתחום האחריות המיניסטריאלית אלא גם בתחום אחריותם האישית של חבריה אינה מתיישבת עם כלל האיסור על ניגוד עניינים. החשש העיקרי הוא כי בחירת הרכב הוועדה על-ידי הממשלה ושריה עלול לפגוע באימון הציבור בדבר אי תלותה של הוועדה, ועצמאות שיקול הדעת של חבריה. מעמד הוועדה עלול להיפגע וכך גם המשקל שינתן לדין וחשבון, למסקנות ולהמלצות שתגיש. כל זאת עלול להתרחש גם אם עבודת הוועדה עצמה תעשה ללא דופי, כפי שיש להאמין ולבטוח כי כך יקרה. ניגוד עניינים מסוג זה מאפשר את ביטולה של הוועדה בשל פגם מהותי בדרך מינויה (פרשת סיעת הליכוד, שם)".

כאמור, בסופו של דבר ועל חודו של קול (ארבעה נגד שלושה) הוחלט לדחות את שתי העתירות.



נוצר: 30/11/2006 | עודכן: 01/12/2006 | רשימות נוספות: עידן יוסף

http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-116636-00.html?tag=14-22-24

[מעריב]

בג"ץ אמר `לא` לוועדת חקירה

ברוב של 4 מול 3, דחה בג"ץ את העתירות להקמת ועדת חקירה ממלכתית למחדלי מלחמת לבנון



דפדף בחדשות
אפרת פורשר
1/12/2006 0:21


ועדת וינוגרד, שהוקמה לבדיקת מחדלי מלחמת לבנון השנייה, ספגה לא מעט ביקורת עם הקמתה. ואולם, אמש סיפקו גם שופטי בג"ץ את האישור לפעולת הוועדה: ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה, דחה בג"ץ את העתירות שהגישו תנועת אומ"ץ והתנועה לאיכות השלטון, אשר דרשו את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, במקום ועדת וינוגרד.

מאז אישרה הממשלה את הקמתה של ועדת הבדיקה הממשלתית לאירועי המלחמה, ועדת וינוגרד, נשמעה ביקורת מכל עבר על ההחלטה. בין המבקרים המרכזיים של החלטת הממשלה עמדה התנועה לאיכות השלטון, שנזעקה בעיקר לאחר שנפגשו חברי הוועדה עם ראש הממשלה ועם שר הביטחון לשיחות רקע.

שתי עתירות לבג"ץ הוגשו בנושא בחודשים האחרונים, האחת של עמותת אומ"ץ, שדרשה להורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, והשנייה של התנועה לאיכות השלטון, שדרשה לבטל את החלטת הממשלה בדבר מינוי ועדת וינוגרד. דרישה זו עלתה, בין היתר, משום שהוועדה מונתה על ידי הממשלה, ואמורה לבדוק את התנהלותה, דבר היוצר חשש לניגוד עניינים ולחוסר עצמאותה של הוועדה.

בתום דיון שהתקיים לפני כחודשיים, הוציאו השופטים צו על תנאי ובו הורו למדינה לנמק בתוך חמישה ימים, מדוע לא תוקם ועדת חקירה ממלכתית. תשובת המדינה חזרה על הטיעונים שהושמעו קודם לכן, לפיהם החלטת הממשלה על הקמת ועדת בדיקה היתה סבירה, נעשתה מתוך סמכות ובמתחם שיקול הדעת, ולא נפל בה פגם משפטי. עוד נטען בתשובה כי אל לו לבג"ץ להתערב בשיקול דעתה של הממשלה, ויש להשאיר את הביקורת בידי הציבור.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/512/576.html