בבית המשפט העליון בג"צ 5675/04

בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"צ 5765/04

בג"צ 5766/04

קבוע: 29.6.04

התנועה למען איכות השלטון

ע"י ב"כ עוה"ד אליעד שרגא ו/או ברק כלב ואח'

מרחוב יפו 208, ת.ד. 4207,ירושלים

טל: 02-5000073 פקס: 02-5000076

העותרת בבג"ץ 5675/04

ח"כ יוסי שריד

ע"י ב"כ עוה"ד הולץ-לכנר דפנה ו/או עו"ד ישי שריד

מרחוב המסגר 30, תל אביב

טל: 03-5477921 פקס: 03-5473097

העותר בבג"ץ 5765/04

ח"כ איתן כבל

ע"י ב"כ עוה"ד עשהאל נדב

מרחוב לוין אפשטיין 42, רחובות

טל/פקס: 08-9454910

העותר בבג"ץ 5766/04

נ ג ד

1. היועץ המשפטי לממשלה, מר מני מזוז

על ידי פרקליטות המדינה,

משרד המשפטים ירושלים

טל: 02-6466345 פקס: 02-6466655

2. ראש הממשלה, מר אריאל שרון

3. מר גלעד שרון

ה מ ש י ב י ם

תגובה מטעם היועץ המשפטי לממשלה

לקראת הדיון הקבוע ליום 29.6.04 מתכבד המשיב 1 (להלן – המשיב, או היועץ המשפטי לממשלה) להגיש תגובתו לעתירות כדלקמן:

כללי

עניינן של העתירות בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, מיום 15.6.04, לסגור את תיק החקירה נגד ראש הממשלה מר אריאל שרון (להלן – שרון) ובנו מר גלעד שרון (להלן – גלעד), בשל היעדר ראיות מספיקות להעמדתם לדין (להלן – ההחלטה).

ההחלטה המנומקת מצורפת לתגובה זו ומסומנת מש/1.

1.העותרים טוענים כי דין ההחלטה להתבטל, הן בשל אי סבירות ההחלטה, הן בשל דרך קבלת ההחלטה, והן מכיוון, שלטעמם, קיימות ראיות מספיקות להעמדתם לדין של שרון וגלעד.

2.לדעת המשיב דין העתירות להדחות, שכן ההחלטה התקבלה לאחר הליך ממושך ויסודי של בחינת חומר הראיות, ולא נפל כל פגם בהחלטה, או באופן קבלתה.

לאחר ניתוח מדוקדק של חומר הראיות, ובהתאם למבחני הפסיקה לעניין דיות הראיות, סבר היועץ המשפטי לממשלה כי לא נמצאה בחומר הראיות תשתית ראייתית מספקת להעמדה לדין של שרון או גלעד. זאת כיוון שלדעת היועץ המשפטי לממשלה, התשתית הראייתית אינה מבססת אפשרות סבירה להרשעה.

3.נבקש להדגיש בתחילת דברינו, כפי שהודגש על-ידי היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו, כי המבחן הראייתי ששימש בסיס להחלטה היה המבחן הרגיל והשוויוני, שנקבע בפסיקה. העובדה כי החשודים הם ראש הממשלה ובנו לא הביאה להפלייתם לרעה או להפלייתם לטובה – דין אחד לשועי ארץ ולפשוטי העם.

4.זאת ועוד, בניגוד לנטען, אין בהחלטה זו גם כל סטייה ממדיניות התביעה הכללית. אכן, המשפט הפלילי הוא כלי מרכזי למאבק בשחיתות. כפי שהודגש על-ידי היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו (כמו גם בהודעתו על ההחלטה), היועץ המשפטי לממשלה רואה במאבק בשחיתות ברשויות השלטון את אחד מתפקידיה המרכזיים של התביעה הכללית, שכן השחתת המידות ברשויות השלטון פוגעת קשות בסדרי השלטון המשטר. היא אף פוגעת באמון הציבור ברשויות השלטון. האמון הציבורי הוא תנאי חיוני לתפקוד תקין של מערכות השלטון והשירותים הציבוריים.

5.עם זאת, בניגוד לטענת העותר בבג"צ 5766/04, חשיבות המאבק בשחיתות אינה יכולה להביא לשינוי עקרונות היסוד של המשפט הפלילי, והורדת הרף הראייתי הנדרש להעמדה לדין של איש ציבור.

6.החלטת היועץ המשפטי לממשלה מבוססת, איפוא, על עקרונות היסוד של המשפט הפלילי, כפי שבאו לידי ביטוי בחקיקה ובפסיקתו של בית משפט נכבד זה.

נדגיש כי ההחלטה מתייחסת לאפשרות להרשעה כפי שהיא משתקפת ממכלול הראיות שנבחנו על ידי היועץ המשפטי לממשלה. הא ותו לא. אין מדובר במתן "תעודת יושר ציבורית" לאיש מבין הנחקרים.

ודוק, החלטה של תובע על אי העמדה לדין בהעדר ראיות מספיקות, אין בה משום קביעה - כענין של ממצא פוזיטיבי אובייקטיבי - כי לא נעשו מעשים לא חוקיים על-ידי החשוד; כל שהחלטה כזו משמיעה הוא, כי מסכת הראיות שנפרשה לעיני התובע, אינה עולה כדי אפשרות סבירה להרשעה במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.

החלטתו המנומקת של היועץ המשפטי לממשלה הועמדה לעיונו של הציבור. ההחלטה עוררה, כצפוי, דיון ציבורי. אולם יש לזכור, כי בהיעדר ראיות מספיקות, משפט פלילי אינו יכול לשמש תחליף למשפט הציבור.

7.כמפורט בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, היו במהלך הטיפול בפרשה זו דעות והערכות שונות - בשלבי הטיפול השונים, ועל-ידי גורמי הטיפול השונים - באשר לקיומן של ראיות מספיקות להעמדתם לדין של שרון וגלעד. בסופו של תהליך מעמיק, גיבש היועץ המשפטי לממשלה את החלטתו.

ההחלטה התקבלה לאחר דיונים ארוכים וממצים עם כל הגורמים שעסקו בפרשה זו, ולאחר בדיקה נוספת של חומר הראיות, בסיוע צוות מקצועי, ולאחר בחינה ושקילה של מכלול הדעות וההמלצות שניתנו בפרשה זו, על כל גלגוליה.

8.אכן, במקרה דנן, "המדובר הוא בשאלה מובהקת של הערכה - עובדתית ומשפטית. מעצם טיבה, ייתכנו לגבי החלטה מעין זו עמדות והערכות שונות." (בג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה פ"ד נא(3) 1, 31 (להלן – עניין יהב).

אולם, הלכה פסוקה היא כי קיומה של הערכה מקצועית סבירה אחרת, אין בה, כמובן, כדי לפגום בסבירות ההחלטה שהתקבלה, או משום עילה להתערבותו של בית המשפט הנכבד.

9.על כן, אין בעתירות כל עילה שתצדיק את התערבותו של בית המשפט הנכבד בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. זאת גם לאור ההלכה בדבר ההתערבות הנדירה של בית המשפט הנכבד בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, בכלל, ובכל האמור לדיות הראיות הנדרשות לצורך העמדה לדין, בפרט.

הרקע לקבלת ההחלטה

10. סקירה מפורטת של התהליכים שקדמו לקבלת ההחלטה, וחוות הדעת השונות שניתנו בעניין זה, מצויה בעמודים 6-4 להחלטה. נבקש להפנות לאמור שם.

11. תחילתה של הפרשה בחקירה של היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות של משטרת ישראל, שבה נחקרו גם חשדות שונים נגד אפל ונגד שרון בפרשה המכונה "פרשת האי היווני". מאוחר יותר, נערכה חקירה משלימה בהתייחס להעסקתו של גלעד על-ידי אפל בפרוייקט האי היווני. עמדת חוקרי המשטרה היתה כי אין בחומר הראיות כדי לבסס הגשת אישום.

כמו כן, נחקרו הליכי הטיפול על-ידי הרשויות השונות בקרקעות לוד-מזרח בשנים 2003-1997, בדגש על הקרקעות בהן יש לאפל אינטרסים, ובנוגע למעורבות שרון בהליכים אלה.

12.עם כניסתו של היועץ המשפטי לממשלה לתפקידו, בתחילת פברואר 2004, הוא החל בקיום שורה של דיונים בפרשה זו עם נציגי פרקליטות המדינה ומשטרת ישראל.

לקראת דיונים אלה הועברה ליועץ המשפטי לממשלה, לבקשתו, חוות דעת שהוכנה על ידי פרקליטות מחוז מרכז, לאחר דיונים שהתקיימו בעניין בראשות פרקליטת המדינה. בסיכומה של חוות הדעת הומלץ לסגור את התיק נגד שרון מחוסר ראיות. חוות הדעת האמורה הועברה תוך ציון כי מאז עריכת חוות-הדעת על-ידי הפרקליטות בדצמבר 2003 התקיימו דיונים נוספים בהם נשקלה מחדש ההמלצה, ו"אין בשלב זה המלצה".

ביום 28 במרץ 2004, נמסרה ליועץ המשפטי לממשלה, לבקשתו, חוות דעת של פרקליטת המדינה. בחוות דעת זו המליצה פרקליטת המדינה להעמיד לדין את שרון בגין עבירה של לקיחת שוחד מאפל. לחוות הדעת צורפו טיוטת כתב אישום, וכן מסמך סיכום חומר הראיות שהוכן על ידי פרקליטות מחוז מרכז.

13.בעתירות עולה הדרישה לפרסם את חוות הדעת של פרקליטת המדינה, מסמכים פנימיים נוספים, וכן את חומר הראיות. לטעמנו אין בסיס משפטי לדרישה זו.

בע"א 7759/01 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' משרד המשפטים (טרם פורסם) נדונה, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, הדרישה לפרסם את חוות דעתה של פרקליטת המדינה בפרשה שנודעה בציבור כ"פרשת נתניהו – עמדי". באותה פרשה החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיק החקירה נגד מר נתניהו ואשתו, וזאת בניגוד להמלצתה של פרקליטת המדינה.

בית המשפט דחה את הבקשה לפרסם את חוות הדעת של פרקליטת המדינה במלואה, אך קבע, ברוב דיעות, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, יש מקום לפרסם תמצית ממצה של חוות הדעת. נפסק כי:

"12. ... נראה שביחס לעמדתה של פרקליטת המדינה ראה היועץ המשפטי מקום להטעים גם את זהותה של בעלת הדעה, הן משום בכירות מעמדה של פרקליטת המדינה ביחס לכלל הפרקליטים האחרים שעמם נועץ, והן מפני שהעמדה שהובעה על-ידה, בסוגיית העמדתם לדין של מר וגברת נתניהו, ניצבה בניגוד מוחלט לעמדתו שלו. בדרך זו ביקש היועץ המשפטי להחיל על החלטתו שקיפות מרבית. ואולם משהחליט היועץ המשפטי לציין, כי פרקליטת המדינה הציגה חוות-דעת החולקת על דעתו ועל צדקת מסקנתו, היה עליו, בכל הכבוד, גם למסור - ולוא גם בתמצית - את נימוקי חוות-דעתה החולקת. משלא עשה כן, בעוד שאת חוות-דעתו פירט ונימק בהרחבה רבה, פתחה הודעתו פתח לתהיות ולשאלות שחוות-דעתו הותירה אותן ללא מענה. בנסיבות אלו, נגרעה במידה רבה עוצמת הכלל, שמכוחו מתיר החוק לרשות ציבורית שלא לגלות את תוכנם של דיונים ומסמכים פנימיים.

"13.... עם זאת, אין בידי לקבל את טענת המערערת, כי משגילה היועץ המשפטי בהודעתו, כי פרקליטת המדינה חלקה על דעתו, קמה למערערת - ומכוחה, לכל הציבור - זכות לעיין בחוות-דעתה של פרקליטת המדינה. כנגד אינטרס הציבור, לדעת יותר על אודות חוות-דעתה של פרקליטת המדינה, ניצב האינטרס הציבורי שלא לגלות את תוכנם של דיונים ומסמכים פנימיים. אף שגילוי קיומה ועיקריה של חוות-הדעת גרע ממשקלו, הרי שהאינטרס האמור מוסיף להתקיים...

אך, בנסיבותיה המיוחדות של פרשתנו, ומן הטעמים שכבר פורטו, אין בחשש מפני פגיעה כדי לפטור את הרשות, מכול וכול, מחובת הגילוי. גם כשהרשות חוששת שהגילוי עלול לפגוע בה, מוטלת עליה חובה לבדוק שמא ניתן לגלות את המידע "תוך השמטת פרטים, תוך עריכת שינויים או תוך התניית תנאים בדבר דרך קבלת המידע והשימוש בו" (סעיף 11 לחוק). גם לשונו של סעיף 17(ד) לחוק, שעל הוראתו סמכה המערערת את עתירתה, מותירה מרחב ניכר לאיזון בין העניין הציבורי שבגילוי המידע לבין הנימוקים התומכים בחיסויו. לא בכל מקרה מתחייבת התוצאה כי השיקול האחד "עדיף וגובר" על משנהו באופן המחייב גילוי מלא או חיסוי מוחלט. יש שהאיזון בין השיקולים המתחרים מחייב גילוי חלקי. וכזה הוא, לטעמי, המקרה שלפנינו." (ההדגשה הוספה).

14.הדברים שנאמרו בפסק הדין נכונים גם לעניינן של עתירות אלה, הן לעניין חוות הדעת, הן לעניין מסמכים פנימיים אחרים שהוכנו לקראת ההחלטה, וביתר שאת, ומטעמים נוספים, הן לגבי חומר החקירה.

עם זאת, ועל אף שההלכה הפסוקה אינה מחייבת אלא צירוף תמצית ממצה בלבד מחוות דעתה של פרקליטת המדינה, הרי שבנסיבות העניין, מצא לנכון היועץ המשפטי לממשלה לצרף לתגובה זו את חוות דעתה של פרקליטת המדינה, ולא תמצית ממנה, וכן את טיוטת כתב האישום, שהיא פועל יוצא של אותה חוות דעת.

חוות דעתה של פרקליטת המדינה מצורפת לתגובה ומסומנת מש/2.

טיוטת כתב האישום מצורפת לתגובה ומסומנת מש/3.

15.לאחר קבלת חוות דעתה של פרקליטת המדינה, ועיון בה, מינה היועץ המשפטי לממשלה צוות מקצועי אשר יסייע לו בבחינת מכלול חומר הראיות וגיבוש החלטתו הסופית בתיק. בסיוע הצוות האמור בחן היועץ המשפטי לממשלה באופן מדוקדק את חומר הראיות הרב בפרשה זו, את השאלות המשפטיות העולות ממנו, ואת חוות הדעת השונות שניתנו בפרשה זו. התשתית ששימשה בסיס לעבודת הצוות היתה ראיות מקוריות, בנוסף על סיכומי הראיות שהוכנו בחוות הדעת השונות לאורך תהליך קבלת ההחלטות.

16.בנוסף, קיים היועץ המשפטי לממשלה מספר דיונים ממושכים בפורום משותף של פרקליטת המדינה (עד לבחירתה לכהונת שופטת בבית המשפט העליון) והצוות שסייע בידה, והצוות שסייע בידי היועץ המשפטי לממשלה. בדיונים אלה הוצגה באופן מסודר המלצת עמדת צוות הפרקליטות וטעמיה, וכן נדונו ולובנו במשותף, בהרחבה, הסוגיות הראייתיות והמשפטיות שפרשה זו מעוררת.

17.לאחר כל הדברים האלה הגיע היועץ המשפטי לממשלה לכלל מסקנה, כי יש לסגור את התיק נגד אריאל שרון וגלעד שרון בשל העדר ראיות מספיקות להעמדתם לדין, שכן אין להערכתו אפשרות סבירה להרשעתם בעבירות שיוחסו להם.

ההחלטה פורסמה ביום 15.6.04.

18.ההחלטה סוקרת בפירוט רב את מסכת העובדות, הראיות, והטענות בתיק זה. כמו כן עוסקת ההחלטה בקשיים ובשאלות המשפטיות, שהתיק ופרשות המשנה שבו מעלים, והכל על בסיס ניתוח של הוראות החוק והפסיקה.

19.התוצאה הסופית, כאמור, היא כי לא נמצאה בחומר הראיות תשתית ראייתית מספקת להעמדה לדין של אריאל שרון או של גלעד שרון, ועל כן הוחלט לסגור את התיק נגדם בשל העדר ראיות מספיקות.

בסיכום דבריו כתב היועץ המשפטי לממשלה, בין היתר:

"221. כפי שהודגש בראשית הדברים, החלטתי זו התקבלה - בהתאם להלכה שקבע בית המשפט העליון בפרשת יהב (בג"צ 2534/97 פ"ד נא(3) 1) - מתוך עמדה, כי דין אחד לראש הממשלה ולאחד האדם לענין מבחן דיוּת הראיות לשם העמדה לדין, שכן נקודת המוצא העקרונית היא שכל האזרחים שווים בפני החוק.

...

223. הנה כי כן, מוטלת על התובע אחריות כבדה בבחינת הראיות ובהחלטה אם להעמיד אדם לדין - כאשר על הכף מזה מונח האינטרס הציבורי במיצוי הדין עם עבריינים, ועל הכף מזה, זכויותיו של החשוד, ובהן זכויות היסוד שלו כאדם לחירות ולכבוד, וכדברי בית המשפט -

'העמדת אדם לדין אינה דבר של מה בכך, והשלכותיה קשות, אף אם בסופו של דבר יוצא הוא זכאי בדינו. והדברים ידועים... גישת "האפשרות הסבירה להרשעה" מעניקה לתובע שיקול דעת ראוי גם בחיזוי תוצאות המשפט, אם יוגש כתב אישום, שהוא אחד מן השיקולים הנוגעים לעניין. שכן, יש בו, כאמור, לצמצם את מספר אישומי השווא...

הגשת כתב אישום, על אף שהתובע עצמו מעריך כי רב הסיכוי שהנאשם יזוכה על הסיכוי שיורשע בדין, איננה מצב תקין ורצוי. תוצאותיו של ההליך הפלילי, גם אם אינו מסתיים בהרשעה, גורליות מכדי שייעשה "ניסוי" בהגשת כתב אישום.'

(פרשת יהב, שם, בעמ' 12-10).

על התובע מוטל אפוא להעריך בעצמו את הראיות, ובמסגרת זו גם להתחקות אחר אופן החלטתו של בית המשפט בהערכת הראיות ובמשקל שייתן להן, ועל יסוד הערכה כוללת זו עליו להגיע למסקנה, האם אמנם קיימת "הסתברות סבירה להרשעה" המצדיקה העמדה לדין. אין מקובלת עלי הגישה – וכפי שראינו, גם לא על בית המשפט - לפיה מקום שקיים ספק בלב התובע בדבר קיומן של ראיות מספיקות להרשעתו של אדם, עליו להגיש כתב האישום, ולהותיר את המלאכה לבית המשפט.

224. דברים אלה יפים, כמובן, ביחס לכל אדם ובנוגע לכל תיק. אבקש להדגיש, כי החלטתי בתיק זה אינה פועל-יוצא של גישה מקלה יותר כלפי ראש ממשלה או בכלל.

בעניננו, כאמור, חומר הראיות לוקה בחולשות בכל אחד מרכיבי העבירה, ואינו מתחבר גם לכדי מבנה כולל העומד על רגליו. הראיות בתיק זה אינן מביאות אותנו, אף בקירוב, לקיום האפשרות הסבירה להרשעה. בכל רכיב ורכיב של יסודות העבירה שבחנו וניתחנו בפירוט לעיל, קם ספק סביר, ולעתים אף למעלה מזה.

בהחילי אפוא את מבחן "האפשרות הסבירה להרשעה" שקבע בית המשפט על מכלול הראיות בעניננו, הגעתי, כאמור, לכלל מסקנה חד-משמעית, כי אין בתשתית הראיות כדי לבסס "אפשרות סבירה להרשעה".

225. עבירת השוחד, בצד עבירת המרמה והפרת אמונים, הן העבירות העיקריות שקבע המחוקק למאבק בשחיתות ברשויות השלטון. "מטרת המחוקק בדיני השוחד היא להגן על המינהל הציבורי מפני שחיתות." (ע"פ 288/81 שמואל קישלס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 617, 625). על כן "שיטתנו החברתית והמשפטית מתייחסת בחומרה מיוחדת לעבירות השוחד." (ע"פ 1877/99 מדינת ישראל נ' חיים בן עטר, פ"ד נג(4) 695, 713). המאבק בשחיתות בכלל, ובשחיתות ברשויות השלטון בפרט, הוא מתפקידיה המרכזיים של התביעה, שכן השחתת המידות ברשויות השלטון פוגעת קשות באמון הציבור בשלטון. האמון הציבורי הוא תנאי חיוני לתפקוד תקין של מערכות השלטון והשירותים הציבוריים...

...

228. אין כמובן מניעה לקיום מבנה מורכב ומסועף של ביצוע עבירת השוחד, או כל עבירה אחרת, לרבות בהיבט של פריסת רכיבי העבירה במימד הזמן. אך הדבר מחייב תשתית ראייתית ממשית לחיבור קפדני של כל מרכיבי העבירה, בהתאם ליסודותיה הנורמטיביים, לכלל מארג אחד אחוד וברור. דא-עקא, שבעניננו, גם בראיה כוללת ובמבט רחב, כמו גם לאחר בחינה פרטנית ודקדקנית של הראיות, אין בנמצא ראיות של ממש ליצירת החיבור ההכרחי בין הפעולות והמעשים של שני הצדדים, ושל היסוד העובדתי והיסוד הנפשי, לרבות הוכחת הקשר סיבתי שבין המתת ל"פעולה הקשורה בתפקידו" של שרון.

229.כזכור, המשטרה קיימה, במשך למעלה משנתיים, האזנות סתר לשני קווי טלפון של אפל, בהן נקלטו אלפי שיחות. אף על פי כן, האזנות אלה לא הניבו את הראיה המכרעת - הישירה או העקיפה - לביסוס החשד ששרון קיבל שוחד מאפל. העדרה של ראיה כזו אומר דרשני, ויש לו משמעות ראייתית עצמאית. זוהי "שתיקה רועמת". קשה ליחס העדר ראיה כזו למקריות בלבד. כאמור, ההאזנות לא הניבו גם מצבור של חלקי ראיות היוצרות יחדיו את התשתית הראייתית הנדרשת.

230.כפי שקבע בית המשפט העליון, בע"פ 216/75 תמיר נ' מדינת ישראל (פ"ד ל(2) 169), מפי הנשיא אגרנט:

'מקום שהקטגוריה מבקשת להוכיח את אשמת הנאשם בעבירה המיוחסת לו, באמצעות ראיות נסיבתיות, חייבות אלו להצביע, שעה שהן שלובות זו בזו, באורח חד-משמעי על המסקנה שהלה ביצע את העבירה; שאם לא כן, לא תצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה, אפילו לכאורה.' (שם בעמ' 175).

ועוד הוא אומר:

'במשפט פלילי מן הנמנע, כי בית-המשפט יסתמך, לצורך מסקנתו המפלילה, על הנחה גרידא - אף אם היא סבירה - בדבר קרותה של עובדה רלבנטית, הפועלת לרעת הנאשם, כי אם הכרחי שישתכנע שאכן אותה עובדה יש לה אחיזה בחומר העדות.' (בעמ' 176-7)

בעניננו לא נמצאו כאמור אותן הראיות שיש בהן כדי לבסס העמדה לדין בגין החשדות שהועלו.

231.אכן, בעולם המשפט, כמו גם בחיים, יש מצבים בהם בשלם המורכב משני חלקים, עוצמת החלק האחד מחפה על חולשת החלק השני. זוהי מעין מקבילית כוחות, בה "ככל שהיסוד הנפשי של עושה העבירה (מבחינת מידת העניין שלו בביצועה) רב יותר, יש מקום להסתפק בדרגה נמוכה יותר של היסוד העובדתי... ולהיפך, ככל שמידתו של היסוד העובדתי אצל עושה העבירה, מבחינת איכות תרומתו לביצועה, רבה יותר, כך ניתן להסתפק בדרגה נמוכה יותר של היסוד הנפשי" (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 549).

נראה כי במקרה דנן לא ניתן להתגבר על הקשיים בהוכחת היסוד העובדתי, באמצעות דרגה גבוהה יותר של יסוד נפשי, ואף לא להיפך, שכן בעניננו שני היסודות גם יחד אינם מוצקים דיים, על-מנת לבסס אפשרות סבירה להרשעה כנדרש."

ההחלטה צורפה לעיל לתגובה וסומנה מש/1.

העתירות

20.החלטת היועץ המשפטי לממשלה היא פרי עבודה של מספר חודשים. בפנינו מונחות שלוש עתירות. העתירה הראשונה הוגשה פחות מיממה לאחר פרסום ההחלטה. שתי העתירות האחרות הוגשו מספר ימים מאוחר יותר. על פי הדיווחים בעיתונות, הודיעו העותרים האחרונים, עוד לפני שידעו על ההחלטה ונימוקיה, כי אם יוחלט לסגור את תיק החקירה יגישו עתירות נגד ההחלטה.

21.בעתירות טוענים העותרים נגד המבחן הראייתי עליו התבססה ההחלטה. עוד טוענים העותרים נגד דרך ניתוח הראיות, הערכת הראיות, והמסקנות העולות מהראיות עצמן. לעותרים השגות אף נגד תהליך קבלת ההחלטה.

עמדת המשיב

עבירת השוחד - תכליתה, ותפקיד התביעה הכללית

22.העבירה בה נחשד שרון היא כאמור עבירת השוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, הקובע כי "עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו – מאסר שבע שנים..."

על תכליתה של עבירת השוחד ועל הערך המוגן שביסודה עמד בית המשפט העליון פעמים רבות. בין היתר נפסק כי:

"שיטתנו החברתית והמשפטית מתייחסת בחומרה מיוחדת לעבירות השוחד. מעשה שוחד, הוא במהותו פעולה במצב של ניגוד עניינים. מטרתו של מתן שוחד היא לגרום לכך שבעת ביצוע התפקיד הציבורי, יעמדו לנגד עיניו של עובד הציבור, אינטרס של אדם שאת טובתו הוא מבקש ולא אינטרס של הציבור שעובד הציבור משמש כנאמנו. מעשה השוחד, טומן בחובו סכנת השחתת מערכת המינהל הציבורי והסטתה לפעול שלא על פי קריטריונים ענייניים, שלא על פי הנורמות הראויות למנהל ציבורי תקין ושלא על פי החוק. מעשה השוחד משחית את מידות עובדי הציבור ופוגע ברקמה העדינה של מערכת היחסים בין הפרט ובין עובד הציבור המושתתת על הגינות, ענייניות, אי משוא פנים ושוויון. הוא נוגס בתשתית המבנה החברתי ופוגע באמון הציבור במינהל, שהוא יסוד הכרחי לקיומה של חברה מתוקנת."

ע"פ 1877/99 מדינת ישראל נ' בן עטר, פ"ד נג(4) 695, 713.

23.כפי שציין היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו, עבירת השוחד, בצד עבירת המרמה והפרת אמונים, הן העבירות העיקריות שקבע המחוקק למאבק בשחיתות ברשויות השלטון. "מטרת המחוקק בדיני השוחד היא להגן על המינהל הציבורי מפני שחיתות." (ע"פ 288/81 שמואל קישלס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 617, 625). על כן "שיטתנו החברתית והמשפטית מתייחסת בחומרה מיוחדת לעבירות השוחד." (ע"פ 1877/99 מדינת ישראל נ' חיים בן עטר, פ"ד נג(4) 695, 713).

24.עמדת היועץ המשפטי לממשלה – כפי שהודגש על ידו בהחלטתו ובהודעתו על ההחלטה – היא, כי המשפט הפלילי הוא כלי מרכזי למלחמה בשחיתות, ואחד מתפקידיה המרכזיים של התביעה הכללית הוא מאבק בשחיתות ברשויות השלטון; שכן השחתת המידות ברשויות השלטון פוגעת קשות בסדרי השלטון המשטר. היא אף פוגעת קשות באמון הציבור בשלטון. האמון הציבורי הוא תנאי חיוני לתפקוד תקין של מערכות השלטון והשירותים הציבוריים.

עם זאת, לשם העמדה לדין בעבירת השוחד - כמו בכל עבירה אחרת - נדרשת תשתית ראייתית מספקת.

25.על פי פסיקתו של בית המשפט הנכבד, לשם העמדה לדין נדרש סף ראייתי אחיד ושוויוני, המביא לידי ביטוי את האיזונים העומדים ביסודו של המשפט הפלילי. על הכף מונחים האינטרס הציבורי במיצוי הדין עם עבריינים והמאבק בשחיתות, מזה, וזכויותיו של החשוד, ובהן זכויות היסוד שלו כאדם לחירות ולכבוד, מזה.

למבחן הראייתי, המאזן בין אינטרסים אלה ניגש עתה.

מבחן דיוּת הראיות להעמדה לדין

26.סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור."

27.השאלה, מהן "ראיות מספיקות לאישום" נבחנה על-ידי בית המשפט העליון, בהרכב מורחב, בבג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה פ"ד נא(3) 1, 10 (להלן – עניין יהב).

המדובר היה בשלוש עתירות אשר תקפו את החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את ראש הממשלה דאז, ואת שר המשפטים דאז, בפרשת מינוי עו"ד בר-און ליועץ משפטי לממשלה. זאת על אף המלצה של המשטרה ושל חלק מצוות הפרקליטים בפרקליטות המדינה להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה ונגד שר המשפטים.

28.בית המשפט קבע לענין הנדון, באופן ברור וחד-משמעי, כי דין אחד "לשועי ארץ" ו"לפשוטי עם" - ולעניננו, דין אחד לראש ממשלה ולאזרח מן השורה - לענין מבחן דיות הראיות להעמדה לדין. בית המשפט הדגיש לאמור:

"כל שאמרנו יפה הן לשועי ארץ והן לפשוטי עם. נקודת המוצא העקרונית היא שכל האזרחים שווים בפני החוק. שוויון הכול בפני החוק הוא כלל בל יעבור בשיטתנו המשפטית. עקרון השוויון 'הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו'." (שם, בעמ' 13).

29.החלטת היועץ המשפטי לממשלה, התקבלה לאורה של פסיקה זו: "אכן דין אחד לראש הממשלה ולאחד האדם לענין מבחן דיות הראיות לשם העמדה לדין."

30.כן הדגיש היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו, כי כפי שאין להחמיר, עם ראש ממשלה (או כל נבחר או עובד ציבור אחר), לענין מבחן דיות הראיות, אין אף להקל עמו. דין ראש הממשלה כדין כל אדם אחר, ויש לבחון את חומר הראיות נגדו, לפי דיני וכללי הראיות הרגילים, לשם החלטה אם יש בראיות די כדי העמדה לדין.

לפיכך, אין כל יסוד לטענות המופיעות בעתירות לעניין הפליה כביכול, או להפעלת רף ראייתי אחר במקרה דנן; קל וחומר שאין בסיס לטענה באחת העתירות, ולפיה בעבירות השוחד יש מקום למבחן ראייתי מקל, השונה מהמבחן הראייתי לגבי שאר העבירות.

31.בעניין יהב עמד בית המשפט הנכבד על המבחן (האחיד) אותו יש להפעיל לענין העמדתו של אדם לדין, הוא מבחן "האפשרות הסבירה להרשעה", ועל הטעמים לקביעת מבחן זה. נפסק כי:

"העמדת אדם לדין אינה דבר של מה בכך, והשלכותיה קשות, אף אם בסופו של דבר יוצא הוא זכאי בדינו. והדברים ידועים... גישת "האפשרות הסבירה להרשעה" מעניקה לתובע שיקול דעת ראוי גם בחיזוי תוצאות המשפט, אם יוגש כתב אישום, שהוא אחד מן השיקולים הנוגעים לעניין. שכן, יש בו, כאמור, לצמצם את מספר אישומי השווא...

עצם בחינת הסתברות ההרשעה פירושה התחקות גם אחר אופן החלטתו של בית המשפט במשפט. היינו, הסתברות סבירה להרשעה אין פירושה רק הסתברות סבירה כי על פי חומר הראיות אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, אלא הסתברות סבירה שבית המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה...

הגשת כתב אישום, על אף שהתובע עצמו מעריך כי רב הסיכוי שהנאשם יזוכה על הסיכוי שיורשע בדין, איננה מצב תקין ורצוי. תוצאותיו של ההליך הפלילי, גם אם אינו מסתיים בהרשעה, גורליות מכדי שייעשה "ניסוי" בהגשת כתב אישום." (עמ' 12-10 שם).

32.מכאן, שאין מקום לגישה, לפיה מקום שקיים ספק בלב התובע בדבר קיומן של ראיות מספיקות להרשעתו של אדם, עליו להגיש כתב האישום, ולהותיר את המלאכה לבית המשפט. כאמור, בהתאם לפסיקת בית המשפט, על התובע מוטל להעריך בעצמו את הראיות, ובמסגרת זו גם להתחקות אחר החלטתו של בית המשפט בהערכת הראיות ובמשקל שייתן להן, ועל יסוד הערכה כוללת זו עליו להגיע למסקנה, האם אמנם קיימת להערכתו "אפשרות סבירה להרשעה."

33.האחריות המוטלת על כתפיו של התובע היא אחריות כבדה. אם לאחר בחינת חומר הראיות מגיע התובע למסקנה כי לא קיימת אפשרות סבירה להרשעה, חובה עליו שלא להגיש כתב אישום.

מבחן האפשרות הסבירה להרשעה משקף את האיזון הראוי בתחום המשפט הפלילי. לעניין זה נפסק כי:

"סבורני, על כן, כי כתב אישום אמור להיות מוגש באותם מקרים בהם משוכנע התובע כי קיים סיכוי סביר להרשעה. בכך מתקיים איזון ראוי בין הערכים שביסוד מטרותיו של המשפט הפלילי, לבין הערך של מניעת פגיעה שאינה הכרחית בחשוד ובמשפחתו.

את המסקנה כי קיים סיכוי סביר להרשעה, בידי התובע לקבל על פי בחינה כפולה של חומר הראיות הגולמי והערכת סיכויי ההרשעה על פיו." (פרשת יהב בעמוד 12).

34.ואכן, היועץ המשפטי לממשלה פעל על פי המבחן האמור. לאחר לימוד מעמיק ומדוקדק של חומר הראיות, כפי שעולה מן ההחלטה עצמה, הגיע היועץ המשפטי למסקנה כי הראיות שהצטברו אינן עומדות ברף שקבע המחוקק, כפי שפורש על-ידי בית משפט זה, לצורך הגשת כתב אישום. על כן, החליט לסגור את תיק החקירה, בשל היעדר ראיות מספקות. בהחלטה זו לא נפל כל פגם.

בניגוד לנטען בעתירות, אין מדובר ב"כתב סנגוריה", אלא בניתוח ראייתי, שמטרתו לבחון האם קיימת הסתברות סבירה שבסופו של ההליך הפלילי, תוכל התביעה להוכיח את האשמה מעבר לכל ספק סביר. מובן כי במסגרת ניתוח זה יש להביא בחשבון גם את גרסת החשודים ואת טענות ההגנה הצפויות מצידם, וזאת במסגרת ובמשקל הראויים (וראו יהב בעמוד 16).

המסקנה של היועץ המשפטי לממשלה היא, כי לא ניתן להגיע לתוצאה האמורה בהתבסס על הראיות הקיימות.

35.מבחן האפשרות הסבירה להרשעה, משקף את המתח בין השיקולים הנוגדים באכיפת הדין הפלילי. עוצמתו של המשפט הפלילי באכיפת הדין, הוא גם "חולשתו" האינהרנטית, לעניינים אחרים.

תוצאותיו של ההליך הפלילי, בעיקר ההכרעה, אך גם ההליך עצמו, הן קשות. מבחן דיות הראיות בא לשים חסם לרצון הטבעי, כפי שעולה מהעתירות, להגשים את המטרות של ההליך הפלילי, ובכלל זה מלחמה בשחיתות, גם אם אין די ראיות לצורך ביסוס אשמה פלילית.

חסם זה קובע כי בסופו של יום המבחן הוא ראייתי, ואינו מבוסס על "השערות, תמיהות וחשדות" כדבריו של כבוד השופט ת' אור בעניין יהב (עמוד 33).

36.על-כן, החלטה שלא להעמיד לדין בשל היעדר ראיות מספיקות נטועה כל כולה בתחום המשפט הפלילי, ולכן היא מוגבלת בכללי היסוד של ענף משפטי זה.

החלטה שלא להעמיד לדין אינה מהווה "תעודת הכשר" למעשי החשודים, וכל שכן שאין מדובר ב"הכשרה של שחיתות", או במתן גושפנקא ל"קשר בין הון לשלטון".

כאמור, החלטה של תובע על אי העמדה לדין בהעדר ראיות מספיקות, אין בה משום קביעה - כענין של ממצא פוזיטיבי אובייקטיבי - כי לא נעשו מעשים לא חוקיים על-ידי החשוד; כל שהחלטה כזו משמיעה הוא, כי מסכת הראיות שנפרשה לעיני התובע, אינה עולה כדי אפשרות סבירה להרשעה במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.

בהתאם לכך, כל שיש בהחלטה דנן היא הקביעה, שבהתאם לדיני הראיות של המשפט הפלילי, לא נמצאו ראיות מספיקות לצורך הגשת כתב האישום.

37.החלטת היועץ המשפטי לממשלה עומדת לעיונו של הציבור. מבחן הממצאים הוא עתה מבחנו של הציבור, על כל רבדיו ומוסדותיו (הכנסת, אמצעי התקשורת והציבור הרחב). אולם אין מקום לעירוב תחומים בין "משפט הציבור" לבין המשפט הפלילי.

לכל אחד מאלה תכליות משלו תוצאות משלו, וגם במות משלו.

התערבות בית המשפט הנכבד בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה המבוססת על דיות הראיות

38.סעיף 17 לחוק יסוד: הממשלה קובע כי:

"(א) לא תיפתח חקירה פלילית נגד ראש הממשלה אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה.

(ב) לא תיפתח חקירה פלילית נגד מי שכיהן כראש הממשלה, בשל חשד לביצוע עבירה שנעברה בעת כהונתו או בשנה לאחר שחדל לכהן, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה.

(ג) כתב אישום נגד ראש הממשלה יוגש בידי היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי בירושלים, שישב בהרכב של שלושה שופטים; הוראות בענין כתב אישום שהוגש בטרם החל ראש הממשלה לכהן בתפקידו ייקבעו בחוק.

(ד) בית המשפט שהרשיע את ראש הממשלה בעבירה, יקבע בפסק דינו אם יש באותה עבירה משום קלון."

39.לעניין סעיף 17(ג) נפסק כי:

"אשר להיבט הסמכות: סעיף 17 לחוק יסוד: הממשלה מסדיר את ההליכים לפתיחת חקירה פלילית כנגד ראש ממשלה ומורה בסעיף קטן(ג) כי "כתב אישום נגד ראש ממשלה יוגש בידי היועץ המשפטי לממשלה". היועץ המשפטי לממשלה הוא בעל הסמכות הבלעדית להורות על הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה, ונכון לעת זו טרם נתן את החלטתו בענין זה. (הדגשה הוספה).

בג"צ 3818/04 פוקס נ' ראש הממשלה (טרם פורסם).

40.היועץ המשפטי לממשלה הוא אפוא בעל הסמכות הבלעדית להורות על הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה. בשל ייחודה של החלטה זו, נקבעה לצורך כך הוראה מיוחדת בחוק יסוד: הממשלה.

41.על פי ההלכה הפסוקה, היקף התערבותו של בית המשפט הנכבד בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה במסגרת סמכויותיו כראש התביעה הכללית הוא מצומצם ביותר, ודאי כאשר מדובר בהחלטות המבוססות על שאלת דיותן של הראיות.

42.הלכה זו, נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין. נבקש להתחיל בפרשת יהב, שגם בה עלתה לדיון החלטה שלא להעמיד לדין ראש ממשלה, בשל היעדרן של ראיות מספיקות. וכך נאמר על ידי כב' השופט ת' אור באותו פסק דין:

"יש לזכור, כי ההחלטה האם יש בענין פלוני די ראיות לצורך העמדה לדין - ההחלטה העומדת במוקד הדיון בענייננו - מצויה בגרעין הקשה של סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה. זו ההכרעה היסודית אשר עליו לעשות על פי החוק, בהחליטו אם לעשות שימוש בסמכותו להגיש כתב אישום (ראו סעיף 62 (א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982). בתוך כך, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהחליטו אם להגיש כתב אישום, להעריך את תוצאותיו הצפויות של משפט אם ייערך, ואת הסיכויים להרשעה (ראו פיסקה 10 לפסק הדין בבג"צ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם)). הוא רשאי להידרש גם למידת המהימנות שעשוי בית המשפט לייחס לראיות ולסיכוי, שעל אף קיומן של ראיות לכאורה, הנאשם יזוכה בסיומו של ההליך (בג"צ 3846/91 עו"ד פינחס מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מו (5) 423, 436; ראו גם בג"צ 653/94 יהודה נ' היועץ המשפטי לממשלה, תקדין עליון 1235 (2), בפיסקה 2 לפסק הדין). אין טעם בהפעלת מנגנון התביעה ואין טעם בפגיעה בפרט הנגרמת על ידי עצם ההעמדה לדין, אם בסופו של ההליך אין סיכוי סביר שאותו פרט יורשע בדינו.

המדובר הוא בשאלה מובהקת של הערכה - עובדתית ומשפטית. מעצם טיבה, ייתכנו לגבי החלטה מעין זו עמדות והערכות שונות. בהפעילו את שיקול דעתו בעניין זה, נשען היועץ המשפטי לממשלה על ידע, מקצועיות וניסיון, כלים המסייעים בידו להעריך את תוצאות ההליך המשפטי, אם יחליט על קיומו. בזכות כלים אלה העומדים לרשותו נמסרה בידו הסמכות, רבת החשיבות, להחליט על העמדה לדין. עולה מכך, כי שיקול הדעת המסור ליועץ המשפטי לממשלה לענין זה הוא רחב.

לדעתי, ממכלול שיקולים אלה מתחייבת המסקנה, כי יש מקום להכיר בקיומו של מיתחם סבירות רחב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין. יש ליתן בהקשר זה את המשקל הראוי למעמדו המיוחד של היועץ המשפטי לממשלה. יש ליתן ליועץ המשפטי לממשלה את האשראי הנובע ממעמדו וכשירותו המיוחדים, ולהניח כי "החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי" (דברי השופט בך בבג"צ 3425/94 הנ"ל). יש להביא בחשבון, כי הסמכות להגיש כתב אישום היא, על פי החוק, ליועץ המשפטי לממשלה, וכי שיקול הדעת הנתון ליועץ המשפטי לממשלה בענין זה הוא נרחב.

כפועל יוצא מכך - נטייתו של בית המשפט להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה תהיה מצומצמת ביותר. במובן זה, יש לדעתי ייחוד בהיקף ההתערבות בפועל של בית המשפט בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה, ביחס להיקף ההתערבות בהחלטות של רשויות לא מעטות אחרות. אני סבור כי הלכה למעשה, מיתחם ההתערבות בהחלטותיו של היועץ המשפטי בעניינים אלה הוא צר.

אכן, בידי בית משפט המפקח על פעילותו של היועץ המשפטי, קיימים אותם כלים כמו ליועץ המשפטי לממשלה לבדיקת חומר ראיות, ולקביעה אם יש בו די כדי להצדיק העמדה לדין. אך כפי שנאמר לא אחת, בית המשפט אינו "יועץ משפטי על", ואל לו ליטול לעצמו את תפקידו של היועץ המשפטי ולהחליט מה היה עושה הוא במקום היועץ המשפטי. אם החלטתו של היועץ המשפטי הינה החלטה אפשרית מבחינת סבירותה, די בכך כדי שבית המשפט ימשוך ידו מהניסיון לקבוע מה היה הוא מחליט, לו ההחלטה בדבר העמדה לדין היתה בידו." (עמוד 31) (הדגשות הוספו).

43.ובאותו ענין הוסיף כב' השופט אור:

"4. הערתי השניה מתייחסת למקרה המסויים שבפנינו. דומה, כי לא יימצא חולק כי המקרה שבפנינו הוא דוגמא מובהקת לקיומה של בדיקה "מעמיקה ועניינית" של חומר הראיות, אליה התייחס השופט בך בבג"צ 3425/94 הנ"ל. מן החומר עולה בבירור, כי בגיבוש המסקנות בענייננו נערכה עבודת הכנה מקיפה ויסודית, תוך שיתופו של צוות נרחב של פרקליטים בעזרה ובייעוץ. הושקעה עבודה רבה בניתוח ועיבוד חומר הראיות, ובהתוויה שיטתית של מערך השיקולים אשר הוביל להמלצותיה של פרקליטת המדינה, אשר נתקבלו על ידי היועץ המשפטי לממשלה...

יתכן ועל פי חומר ראיות זה ניתן היה להגיע גם לתוצאה אחרת, אשר היתה מצדיקה הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה. ההערכה של סיכויי ההרשעה על פי חומר זה אינה קלה ואינה חד משמעית. ההחלטה בעניין זה, כמו גם האחריות לה, היא של היועץ המשפטי לממשלה. משהגעתי למסקנה, כמו חברי השופט גולדברג, שהחלטתו היא אחת ההחלטות הנופלות במיתחם הסבירות, די בכך כדי שבית משפט זה יימנע מלהתערב בהחלטתו." (עמוד 32-33) (הדגשה הוספה).

44.על בסיס עקרונות אלה נפסק בעניין אחר כי:

"11. העולה מדברינו, כי החלטת המשיב להעמיד אדם לדין אינה יכול להיות חסינה מכל ביקורת שיפוטית. שאלה אחרת היא מה הוא היקפה של הביקורת.

דומני, כי בנדון זה הכול מסכימים כי אין על בית-משפט זה, דרך כלל, להעמיד במבחן הביקורת השיפוטית את החלטת המשיב בדבר דיות חומר הראיות. שאם לא כן יוסר החיץ שבין הביקורת לבין המרת שיקול-דעת המשיב בשיקול-דעתו של בית המשפט. כאשר תפקיד המשיב מצטמצם מלכתחילה רק לבדיקה לכאורית של חומר הראיות, לא ניתן, בדרך כלל, לקבוע את מיתחם הסבירות להחלטתו בלי להסיג את גבולו ובלי שבית המשפט יהפוך עצמו ל"יועץ משפטי על" ולמעין "שופט חוקר". (הדגשה הוספה).

בג"צ 6781/96 אהוד אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נ(4), 793.

45.טעמים דומים עומדים בבסיס פסק דינו של כבוד השופט מ' חשין בבג"צ 4736/98 מעריב הוצאת מודיעין נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נד(1) 659. נפסק כי:

"אכן כן: בידיה של התביעה כוח אדיר ושיקול דעת רחב-מני-רחב להגשת אישומים לבית המשפט. ובמקום בו מגיעה היא התביעה לכלל מסקנה כי אין זה ראוי להגיש אישום לבית-המשפט בשל חסר בדיות ראיות, לא יתערב בית-המשפט בהחלטתה אלא במקרים נדירים. ענייננו אין הוא אחד מאותם עניינים נדירים." (הדגשה הוספה).

46.וראו בעניין זה גם דבריו של כב' השופט א' ריבלין בבג"ץ 8121/99 האגודה לזכות הציבור לדעת נ' פרקליטות מדינה, תקדין 2000(2), 2048 ,עמ' 2049:

"הלכה ברורה ומבוססת של בית משפט זה היא כי החלטות היועץ המשפטי לממשלה, בעניין העמדה לדין, כמו בעניינים אחרים, כפופות לביקורת שיפוטית של בית המשפט. עם זאת, נטייתו של בית המשפט להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, שלא להעמיד אדם לדין פלילי, מחמת חוסר ראיות, היא מצומצמת ביותר. ההחלטה אם יש בעניין פלוני די ראיות לצורך העמדה לדין מצויה בגרעין הקשה של סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה. שיקול הדעת המסור ליועץ המשפטי לממשלה בעניין זה הוא רחב (השופט ת' אור בבג"ץ 2534/97 ח"כ יונה יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח', פ"ד נא(3) 1, 31. בהחליטו אם לעשות שימוש בסמכותו ולהגיש כתב אישום רשאי היועץ המשפטי לממשלה להעריך את תוצאותיו הצפויות של המשפט, אם יערך, והוא רשאי להידרש גם לשאלה, אם על אף קיומן של ראיות לכאורה, עשוי בית המשפט, בסיומו של הליך, לזכות את הנאשם (השופט י' זמיר בבג"ץ 1476/98 עו"ד אילנה בן-עזרא נ' שר התעשייה והמסחר ואח', תקדין עליון, כרך 99(3), עמ' 961). "אם על דרך הכלל לא ימהר בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין, יאמרו דברים אלה בראש ובראשונה בשאלת הערכתן של הראיות, שאלה הניתנת במובהק להחלטתן של רשויות התביעה" (השופט מ' חשין בבג"ץ 4736/98 מעריב, הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (טרם פורסם)).

נטייתו של בית משפט זה שלא להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, להימנע מלהעמיד אדם לדין פלילי, מחוסר ראיות, מושפעת גם מן ההשלכות האפשריות של התערבות מסוג זה על תוצאות המשפט הפלילי שיוגש בעקבותיה.

אכן, מתחם הסבירות העומד ליועץ המשפטי לממשלה, בהחלטותיו בדבר דיות הראיות, הוא רחב - אך יש לו גבולות. במקרים חריגים, שמטבע הדברים הם גם נדירים, עשוי בית המשפט הגבוה לצדק להתערב במסקנותיו של היועץ המשפטי לממשלה. עד כה לא היה, ככל הנראה, ולו אף מקרה אחד בו התערב בית משפט זה בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש אישום בשל חוסר ראיות." (הדגשות הוספו)

וראו לאחרונה גם:

בג"צ 1689/02 יעקב נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' פ"ד נז(6) 49.

דנג"צ 7516/03 יעקב נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' תק-על 2004(1), 1142.

בג"צ 325/03 נפתלי לביא נ' היועץ המשפטי לממשלה תק-על 2003(2), 3796.

בג"צ 686/03 יוסף אמנון ואח' נ' משטרת ישראל ו-3 אח' תק-על 2003(1), 1679.

בג"צ 963/04 לויפר נ' ממשלת ישראל, תק-על 2004(1) 2661.

47.מן האמור עולה כי ההלכה בעניין היא ברורה וחד משמעית. ההלכה היא כי ההתערבות בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שעניינה דיות הראיות תהיה נדירה ביותר. הבסיס לקביעה זו הוא בין היתר מעמדו וכשירותו של היועץ המשפטי לממשלה; האחריות המוטלת עליו והחזקה כי ההחלטה היא פרי בדיקה מעמיקה.

לטעמנו, הדברים שנאמרו על האחריות המוטלת על היועץ המשפטי לממשלה, נכונים, וביתר שאת, במקרה דנן, שבו חוק יסוד: הממשלה, קבע במפורש כי היועץ המשפטי לממשלה הוא בעל הסמכות היחידה להורות על העמדה לדין של ראש הממשלה.

48.על אלה מצטרפים נימוקים נוספים הנובעים ממהותה של הבדיקה הראייתית. משמעה של הבדיקה הראייתית היא כי בית המשפט הנכבד במסגרת הליך בג"צי מתבקש להפוך למעין "שופט חוקר" או "יועץ משפטי על" כמאמרו של כבוד השופט גולדברג. נטייתו של בית המשפט הנכבד שלא להתערב בהחלטה מעין זו:

"מושפעת גם מן ההשלכות האפשריות של התערבות מסוג זה על תוצאות המשפט הפלילי שיוגש בעקבותיה",

בג"ץ 8121/99 האגודה לזכות הציבור לדעת נ' פרקליטות מדינה הנ"ל.

49.עיון בטעמיה של ההלכה מצביע כי כולם מוליכים למסקנה כי המקרה שלפנינו אינו מתאים להיות אחד, וראשון, מאותם מקרים נדירים.

ההחלטה בנושא דנן התקבלה לאחר הליך ממושך ומעמיק של בחינת חומר הראיות, ולאחר שנשמעו כל הדעות בעניין. תוצאתו של ההליך היא החלטה מפורטת ומנומקת המנתחת את חומר הראיות בהתאם לעקרונות היסוד של המשפט הפלילי, ופסיקתו של בית המשפט הנכבד.

50.אכן, בפרשה זו, כמו במקרים אחרים, היו דעות והערכות מקצועיות אחרות; ובדומה לדברי בית המשפט הנכבד בפרשת יהב לעיל, "המדובר הוא בשאלה מובהקת של הערכה - עובדתית ומשפטית. מעצם טיבה, ייתכנו לגבי החלטה מעין זו עמדות והערכות שונות." (עמוד 31).

ברם, כפי שצוין לעיל, קיומה של הערכה מקצועית סבירה אחרת אין בה, כמובן, כדי לפגום בסבירות ההחלטה שהתקבלה, או משום עילה להתערבותו של בית המשפט הנכבד. כפי שהדגיש בית המשפט הנכבד בפרשת יהב לעיל:

"ההחלטה בעניין זה, כמו גם האחריות לה, היא של היועץ המשפטי לממשלה. משהגעתי למסקנה, כמו חברי השופט גולדברג, שהחלטתו היא אחת ההחלטות הנופלות במיתחם הסבירות, די בכך כדי שבית משפט זה יימנע מלהתערב בהחלטתו." (עמוד 33).

51.בענייננו, כמפורט לעיל, ובהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, ההחלטה התקבלה לאחר דיונים ארוכים וממצים עם כל הגורמים שעסקו בפרשה זו. זאת לאחר בדיקה נוספת של חומר הראיות, בסיוע צוות מקצועי, לאחר בחינה ושקילה של מכלול הדעות וההמלצות שניתנו בפרשה זו על כל גלגוליה. משכך, אין בסיס לעתירות בעניין זה.

52.כאמור, המחוקק (ולמעשה, הרשות המכוננת) הפקיד בידי היועץ המשפטי לממשלה את הסמכות ואת האחריות להחליט על העמדה לדין של ראש ממשלה, וכפי שהדגיש בית המשפט הנכבד, לאחרונה ממש, לענין הפרשה דנן, "היועץ המשפטי לממשלה הוא בעל הסמכות הבלעדית להורות על הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה" (פרשת פוקס הנזכרת לעיל).

53.עיקרן של העתירות בדרישה לקיום בירור ראייתי במסגרת עתירות לבית משפט נכבד זה. לכל עותר טענות משלו לגבי ראיות כאלה או ראיות אחרות, לגבי משמעותן של הראיות, והפרשנות שיש ליתן להן.

אלא שכפי שנפסק, טענות מעין אלה אינן מקימות עילה להתערבות בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, וזאת אפילו אם ניתן היה להגיע למסקנה אחרת מאותן ראיות. מטעם זה בלבד דין העתירות להדחות.

למעלה מן הצורך נעיר כי גם לגופו של עניין אין בסיס לטענות העותרים לגופן של הראיות, והדברים מפורטים בהחלטה המנומקת אותה יש לראות כחלק מן התגובה.

54.סיכומם של דברים: לדעת המשיב, העותרים לא הצביעו על כל פגם המצדיק את התערבותו של בית המשפט הנכבד בהחלטה.

אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד לדחות את העתירות.

היום: 24 יוני 2004

ה' תמוז תשס"ד

אסנת מנדל אבי ליכט

מנהלת מחלקת הבג"צים סגן בכיר לפרקליטת המדינה

בפרקליטות המדינה

1.